תאוריית הצדקת המערכת
תאוריית הצדקת המערכת (באנגלית: System justification theory) היא תאוריה בפסיכולוגיה חברתית לפיה ישנן הצדקות רבות לשמירת המערכת החברתית במצב הקיים תוך מניעת שינויה. זאת, גם אם המערכת מיטיבה רק עבור חלק מהאנשים, ולאחרים לא, כאשר אחד המניעים הבסיסיים ששמירת המערכת כפי שהיא משרתת, הוא הצורך ביציבות וסדר.[1] בהקשר של התאוריה, מערכת חברתית יכולה להיות מוסדות גדולים, נורמות חברתיות בתוכן אנשים חיים, ואף ארגונים ומקומות עבודה קטנים, שכן הנטייה האנושית הזו מופעלת כל עוד קיימת מערכת עם כללי לכידות קבוצתית.[1]
אחד המאפיינים של הצדקת המערכת, המאפשר לה לעצב את תפיסותיו ועמדותיו של הפרט בצלמה, גם אם זה משתייך דווקא לקבוצה שנפגעה מאותה מערכת, הוא תכונתה האימפלציסטית.[1] כאשר התפיסות הללו מתגבשות אצל חברי הקבוצה באופן בלתי-מודע, קל יותר להצדיק את הסטטוס קוו, אם זה פוגע בקבוצה באופן אישי. למשל, תמיכה באי-שוויון רווחת מכיוון שחברי הקבוצות השונות עברו תהליכי חיברות ארוכים ולמדו לספק את הרציונליזציה לכך בצורתה המופנמת המאפשרת את ההפנמה של סטריאוטיפים.[1]
תאוריית הצדקת המערכת איננה מכוונת להתנהלות קבוצות ופרטים לטובתה של כלל החברה במישרין, אלא לטובתו האישית והנפשית של הפרט, גם אם זה משויך לקבוצה משוללת הכוח. מתן לגיטימציה לחלוקה דיפרנציאלית של משאבים, כוח וסטטוס, שכונתה בפי סידניוס (1994) "מיתוס לגיטימי", מהווה רציונלצזיה מוסרית לסדר החברתי.[2] בני אדם מספקים את הצורך הפסיכולוגי הזה להצדקת המצב הקיים דרך תפיסת הסטטוס קוו כטוב, הוגן, טבעי, רצוי ואף בלתי נמנע. זהו רעיון מרכזי בתאוריה, שהוגדרה על-ידי אדריכליה כתהליך אשר באמצעותו הסדר החברתי מקבל את הלגיטימציה שלו, גם על חשבון אינטרסים אישיים וקבוצתיים. על-פי תאוריה זו גם הקבוצה החלשה "שותפה לדבר עבירה" כאשר רבות מחברותיה מנציחות אי-שוויון באמצעות מנגונים כגון העדפת קבוצת החוץ ואמביוולנטיות כלפי קבוצתן שלהן.[3] כך, בין השאר, מוצדק הסדר החברתי הקיים על ידי שני הצדדים, קבוצת הפנים וקבוצת החוץ.[4]
מחקרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'וסט ואח' (2002) מצאו בסדרה של מחקרים את אותם ביטויים חמקמקים שבבסיס נטייה אנושית זו בקרב קבוצות מוחלשות. הם בדקו את העדפתם של סטודנטים אמריקאים לקיים אינטראקציה חברתית עם חברי קבוצות סטטוס שונות על-ידי חישוב הסבירות לבחירת פרטנר מבין 3 קבוצות אתניות שונות.[4] לאחר שבדקו ומצאו כי המשתתפים לא היו מודעים להיבט האתני של הניסוי, הם הציגו את הממצאים, לפיהם חברי "הקבוצות המוחלשות", הקבוצות שחבריהם אינם לבנים (במובן הגזעי או הגזעני של המילה), בחרו שותף במסגרת המחקר, במידה המשקפת העדפה לאינטראקציה עם חברי הקבוצה הדומיננטית (קבוצת החוץ עבורם). מאידך, העדפת קבוצים הפנים עבור חברי הקבוצות "המוחלשות" נמצאה בשיעורים נמוכים מהסבירות המקרית (chance likelihood). לעומת זאת, בקרב חברי הקבוצה הדומיננטית לא נראה דפוס בחירה שכזה. אלה האחרונים גילו העדפה לקבוצת הפנים, כפי שמתיישב עם התאוריות הסטנדרטיות מאסכולות סוציולוגיות ופסיכולוגיות.[4]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 John T. Jost, Mahzarin R. Banaji, Brian A. Nosek, A Decade of System Justification Theory: Accumulated Evidence of Conscious and Unconscious Bolstering of the Status Quo, Political Psychology 25, 2004-12, עמ' 881–919 doi: 10.1111/j.1467-9221.2004.00402.x
- ^ Jim Sidanius, James H. Liu, John S. Shaw, Felicia Pratto, Social Dominance Orientation, Hierarchy Attenuators and Hierarchy Enhancers: Social Dominance Theory and the Criminal Justice System, Journal of Applied Social Psychology 24, 1994-02, עמ' 338–366 doi: 10.1111/j.1559-1816.1994.tb00586.x
- ^ John T. Jost, Diana Burgess, Attitudinal Ambivalence and the Conflict between Group and System Justification Motives in Low Status Groups, Personality and Social Psychology Bulletin 26, 2000-03, עמ' 293–305 doi: 10.1177/0146167200265003
- ^ 1 2 3 John T Jost, Brett W Pelham, Mauricio R Carvallo, Non-conscious forms of system justification: Implicit and behavioral preferences for higher status groups, Journal of Experimental Social Psychology 38, 2002-11-01, עמ' 586–602 doi: 10.1016/S0022-1031(02)00505-X