חקיקה

ערך זה עוסק בתהליך יצירתם של חוקים. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חקיקה (פירושונים).

חקיקה היא תהליך יצירתם של חוקים, בדרך כלל על ידי הפרלמנט, אך גם בדרכים נוספות, כגון קביעת חוק על ידי מלך או מושל צבאי.

תהליך חקיקה שגרתי מתחיל עם הגשתה של הצעת חוק, וממשיך בשלבים אחדים של אישורה ברשות המחוקקת. במדינות רבות רק מעטות מהצעות החוק עוברות בהצלחה את כל שלבי החקיקה והופכות לחוקים. את פעולת הרשות המחוקקת משלימות הרשות המבצעת, העוסקת בביצוע החוקים ובפיקוח על הציות להם, והרשות השופטת העוסקת בשפיטה - מתן פרשנות לחקיקה, לשם יישומה על המקרים המובאים בפני בית המשפט, כלומר הכרעה במקרה של חשד לעבירה על החוק, הכרעה בסכסוכים בין התושבים לבין רשויות השלטון והכרעה בסכסוכים בין התושבים לבין עצמם. לעיתים נדרש בית המשפט ליותר מאשר לשמש פה למחוקק בפרשנות דבריו, ולהשלים את החסר בחוק, בסוגיות שבהן המחוקק טרם אמר דברו. פעולת פרשנות זו קרויה חקיקה שיפוטית, ובמסגרתה מקבל בית המשפט תפקיד גדול יותר בקביעת הנורמות שישררו במדינה.

דרכי חקיקה

חקיקה באמצעות הפרלמנט

הדרך המקובלת בימינו לחקיקה היא חקיקה באמצעות הפרלמנט, שהוא מוסד פוליטי המורכב מנציגיהם של אזרחי המדינה, ומשמש כרשות המחוקקת במדינות שהן דמוקרטיות יצוגיות. קיימים גופים דומים גם במדינות שאינן דמוקרטיות, כמו המג'לס באיראן או האספה העממית הלאומית ברפובליקה העממית של סין.

וטו

בשיטת וסטמינסטר וברוב המלוכות החוקתיות, נתונה זכות וטו, כלומר זכות לביטול חקיקה שאושרה בפרלמנט, למונרך, שלוחו, או לנשיא דמוי מונרך. באוסטרליה, למשל, המלך יכול להטיל וטו, בעזרת המושל הכללי, על חקיקה תוך שנה מיום קבלתה. למלך יש זכות דומה גם בקנדה. זו זכות שכמעט לא משתמשים בה.

הסעיף הראשון בחוקת ארצות הברית קובע שכל חקיקה שהתקבלה על ידי שני בתי הקונגרס תועבר לנשיא ארצות הברית לשם אישורו. אם הנשיא מחזיר את הצעת החוק לקונגרס בתוך עשרה ימים (לא כולל ימי ראשון) הצעת החוק לא הופכת לחוק. רוב של שני שלישים של שני בתי הקונגרס יכול לקבל חוק גם בלי אישורו של הנשיא.

בישראל

ערך מורחב – החקיקה בישראל

על פי שיטת המשפט בישראל מאז הקמת המדינה מחוקקת הכנסת את חוקיה, אך מערכת החוקים בישראל כוללת גם חוקים שמקורם בשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, ובמידה מצומצמת גם חקיקה שמקורה עוד בשלטון העות'מאני. כיום יש בישראל יותר מ-1,000 חוקים תקפים^[1].

סדרי החקיקה של הכנסת אינם מעוגנים בחוק ופועלים בעיקר מכוח תקנון הכנסת ותקנון הממשלה. מאז שנת 1975 הוגשו מספר הצעות לחוק יסוד: החקיקה, אך אף אחת מהן לא עברה את שלב הקריאה הראשונה.

הצעות חוק מוגשות לאישור הכנסת על ידי חברי הכנסת ועל ידי הממשלה. הצעת חוק שהוגשה על ידי חבר הכנסת מצריכה קריאה טרומית כשלב ראשון בחקיקתה. המשך התהליך (להצעה שהוגשה על ידי חבר הכנסת או על ידי הממשלה) כולל אישור בקריאה ראשונה, דיון בוועדה מוועדות הכנסת ואישור בקריאה שנייה ושלישית.^[2] בכל אחד מהשלבים ייתכן שההצעה לא תאושר והדיון בה ייפסק בלי שתהפוך לחוק. לאחר אישורה של הצעת חוק בקריאה שלישית היא מתפרסמת בספר החוקים. גם שלבים קודמים של החקיקה מתפרסמים ב"רשומות" ובאתר האינטרנט של הכנסת.

חקיקה על ידי מושל

אף שבממלכה המאוחדת החקיקה נעשית באמצעות הפרלמנט, הרי במדינות שהיו נתונות לשליטתה, ובהן ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, נעשתה החקיקה על ידי המושל המקומי. עם כינון המנדט הבריטי בארץ ישראל, פורסם בלונדון, ב-10 באוגוסט 1922, "דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י)" (באנגלית: The Palestine Order-in-Council). קובץ חוקים זה נוסח באנגלית, אך תורגם והתפרסם גם בעברית ובערבית. החוקים שפורסמו ב"דבר המלך במועצה" משנת 1922 הסדירו עניינים עקרוניים באופי שלטון המנדט ואופן ניהולו, ולפיכך הוא שימש מעין חוקה למנדט הבריטי. קבצים נוספים של "דבר המלך במועצה" פורסמו מדי פעם על-פי דוחות הממשלה הבריטית שכונו "ספר לבן". שלטון המנדט לא כלל גוף מחוקק מקומי, ולפיכך עיקר החקיקה המנדטורית נעשה בשיטה זו. חלק מחוקי "דבר המלך במועצה" הסמיכו את הנציב העליון הבריטי לנקוט צעדים שונים או לקבוע תקנות מסוימות שיחולו בשטח המנדט.

בשטחי יהודה ושומרון שבשליטת ישראל נתונות סמכויות החקיקה באפן חלקי בידי המושל הצבאי (מפקד פיקוד המרכז), והחוקים המתקבלים בכנסת טעונים אישור מצידו על מנת שיחולו בהם^[3].

חקיקה דתית

במדינות מוסלמיות

ערך מורחב – שריעה

השריעה היא הדין האסלאמי, המסדיר את כל תחומי החיים והחברה. במהלך ההיסטוריה של האסלאם, היה נהוג כי העניינים הנ"ל נמסרים בידי מנהיג חילוני (אמיר או מלך), אולם הוא היה מחויב לפעול במסגרת שהתוו לו חכמי-הדת, העולמא, שהם המוסמכים לקבוע את דיני השריעה. הפרדה מוחלטת בין דת למדינה הוא רעיון בהשראת התרבות האירופית, שהחל להופיע בעולם המוסלמי רק בסוף המאה ה-19. כיום הוא מיושם במלואו רק בטורקיה. בשאר המדינות המוסלמיות יש השפעה מסוימת של השריעה גם על חוקי המדינה החילוניים לכאורה. בערב הסעודית, באיראן ובכמה אזורים מוסלמיים נוספים ברחבי העולם, ממשיכה המסורת שעל-פיה השריעה הנקבעת בידי העולמא, מגבילה ותוחמת את סמכויות ההנהגה החילונית. בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן הוכרזה השריעה כחוקת המדינה ואילו בערב הסעודית הביא הלחץ של גורמי הדת ליתר הקפדה על יישומה.

כניסה לתוקף של החקיקה

כברירת מחדל, חקיקה נכנסת לתוקף עם פרסומה. במקרים מעטים ניתן לחקיקה תוקף למפרע, כלומר תחילת תוקפה נקבעת למועד שקדם להשלמתה. ייתכנו שני סוגים של חקיקה למפרע: חקיקה רטרואקטיבית, שמשנה את המצב החוקי למפרע, וחקיקה רטרוספקטיבית, שאינה משנה את המצב החוקי למפרע, אך היא משנה את תוצאותיהן של פעולות שנעשו בעבר. חוק רטרוספקטיבי, שבא לתת תוקף חוקי למעשים חסרי תוקף כזה שנעשו בעבר, נקרא חוק תשריר.

חקיקה רטרואקטיבית נחשבת קיצונית יותר מחקיקה רטרוספקטיבית, שכן משמעותה היא שאדם נהג בהתאם למצב חוקי מסוים, ובדיעבד התברר שהמצב החוקי היה שונה. עם זאת, ייתכנו גם מקרים שבהם האינטרס הציבורי יצדיק חקיקה מסוג זה. דוגמה בולטת לכך היא החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. חוק זה נחקק ב-1950, ותחולתו היא לגבי פשעים שהתרחשו בתקופת השלטון הנאצי, בין 1933 ל-1945.

לעיתים נקבעים חוקים שמועד תחולתם מאוחר ממועד פרסומם, על מנת לתת לציבור את הזמן הנדרש להיערכות לקיום החוק.