לוס אנג'לס לייקרס

לוס אנג'לס לייקרס
Los Angeles Lakers
	לוגו המועדון
מידע כללי
תאריך ייסוד	1947
מדינה	ארצות הברית
אולם ביתי	קריפטו.קום ארנה (18,696 מושבים)
מיקום	לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית
ליגה	ליגת ה-NBA
אזור	האזור המערבי
בית	הבית הפאסיפי
היסטוריה	מיניאפוליס לייקרס (1947–1960); לוס אנג'לס לייקרס (1960–הווה)
בעלים	ג'יני באס
מנכ"ל	רוב פלינקה
מנהל מקצועי	רוב פלינקה
מאמן	ג'יי ג'יי רדיק
צבעי תלבושת	סגול, צהוב, שחור, לבן
תארים
	אליפויות ליגה 17
	1949, 1950, 1952, 1953, 1954, 1972, 1980, 1982, 1985, 1987, 1988, 2000, 2001, 2002, 2009, 2010, 2020
	אליפויות אזוריות 32
	1949, 1950, 1952, 1953, 1954, 1959, 1962, 1963, 1965, 1966, 1968, 1969, 1970, 1972, 1973, 1980, 1982, 1983, 1984, 1985, 1987, 1988, 1989, 1991, 2000, 2001, 2002, 2004,, 2009, 2010, 2020
תלבושת
	מדי בית וחוץ של לוס אנג'לס לייקרס
תלבושת בית	תלבושת חוץ
	אתר הקבוצה

לוס אנג'לס לייקרס (באנגלית: Los Angeles Lakers) היא קבוצת כדורסל מהעיר לוס אנג'לס שבקליפורניה, ארצות הברית, המשחקת בליגת ה-NBA. הקבוצה משובצת בבית הפאסיפי שבאזור המערבי, ומארחת את משחקיה הביתיים בקריפטו. קום ארנה (אותו היא חולקת עם יריבתה העירונית לוס אנג'לס קליפרס). הלייקרס הוא אחד מהמועדונים המעוטרים ביותר בהיסטוריה של ה-NBA עם 17 תוארי אליפות, והוא מדורג במקום השני במספר האליפויות המצטבר, אליפות אחת פחות מבוסטון סלטיקס. כמו כן, הלייקרס הוא המועדון בעל מספר ההופעות הגדול ביותר בגמר ה-NBA (33 הופעות) וזכה באליפות הראשונה שהתקיימה על גביע אמצע העונה (עונת 2023-2024).

המועדון הוקם בשנת 1947 בעיר מיניאפוליס שבמינסוטה בשם מיניאפוליס לייקרס, ולקראת עונת 1960/1961 עבר לשחק בלוס אנג'לס. הלייקרס זכו בחמש אליפויות בזמן ששהו במיניאפוליס, בהובלתו של הסנטר ג'ורג' מייקן, שתואר באתר הרשמי של ליגת ה-NBA ככוכב העל הראשון של הליגה.^[1]

בהנהגתם של חברי היכל התהילה, אלג'ין ביילור וג'רי וסט, הגיעו הלייקרס לגמר ה-NBA שש פעמים במהלך שנות ה-60, אך הפסידו בכל הסדרות לבוסטון סלטיקס, ובכך התחילה ביניהם יריבות ארוכה ועמוקה. בעונת 1971/1972 זכו הלייקרס באליפות השישית של המועדון, והראשונה בקליפורניה, בהובלתם של ג'רי וסט ווילט צ'מברלין. במהלך שנות ה-80 כינויה של הקבוצה היה "שואוטיים" (באנגלית: "Showtime"), עקב יכולתו של כוכבם מג'יק ג'ונסון להוביל התקפות מתפרצות מהירות, ובאותן השנים הלייקרס זכתה בחמש אליפויות. באותה תקופה שיחקו במדי הלייקרס חברי היכל התהילה מג'יק ג'ונסון, כרים עבדול-ג'באר וג'יימס וורת'י, תחת שרביטו של המאמן חבר היכל התהילה פט ריילי. בהובלתם של השחקנים שאקיל אוניל וקובי בראיינט, והמאמן פיל ג'קסון, זכו הלייקרס בשלוש אליפויות רצופות בין השנים 2000–2002. לאחר שהפסידו בסדרות הגמר ב-2004 ו-2008 זכו הלייקרס בשתי אליפויות נוספות בעונות 2009 ו-2010. בקיץ 2018 חתם בקבוצה לברון ג'יימס, ושנה לאחר מכן עבר לקבוצה בטרייד אנתוני דייוויס, כוכב ניו אורלינס פליקנס. ג'יימס ודייוויס הובילו את הלייקרס לזכייתם ה-17 באליפות ה-NBA בסוף עונת 2019/2020, כשגברו על מיאמי היט בסדרת הגמר שנערכה בבועת ה-NBA.

היסטוריה

1946–1958: מיניאפוליס וג'ורג' מייקן

חבר היכל התהילה ג'ורג' מייקן (#99) הוביל את הלייקרס לחמש האליפויות הראשונות של המועדון. הוא מתואר באתר ה-NBA הרשמי כ"כוכב הראשון" בהיסטוריית הליגה.

מועדון הלייקרס החל את דרכו ב-1946, כאשר בן ברגר ומוריס צ'אלפן ממינסוטה רכשו מועדון כדורסל שהתפרק זמן קצר לפני כן, דטרויט גמס מליגת ה-NBL, מבעליו מאורי וינסטון תמורת 15,000 דולר.^[2] בשל כינויה של מדינת מינסוטה, "ארץ 10,000 האגמים", בחר המועדון, כמחווה למדינה, את השם לייקרס (אגמים).^[3] הלייקרס שכרו את ג'ון קנדלה כמאמן הראשי הראשון של המועדון.^[4]

ברגר וצ'אלפן העבירו את המועדון לעיר מיניאפוליס, ומשחקי הבית שוחקו באולמות "מיניאפוליס אודטוריום" ו"מיניאפוליס ארמורי". במועדון שרכשו ברגר וצ'אלפן לא היו חתום ולו שחקן אחד, כיוון שהקבוצה הייתה על סף פירוק וכל שחקניה כבר הוחתמו בקבוצות אחרות. ברגר וצ'אלפן מינו את מקס וינטר, שלימים הפך למייסד ולבעלים של קבוצת הפוטבול מינסוטה ויקינגס מליגת ה-NFL, מינסוטה ויקינגס, לג'נרל מנג'ר הראשון של המועדון. לוינטר היה חלק מהבעלות על המועדון, אותה החזיק עד שעזב את הלייקרס ב-1955.

כיוון שדטרויט גמס השיגו את המאזן הגרוע ביותר בליגת ה-NBL, קיבלו הלייקרס את הבחירה הראשונה בדראפט הפירוק של "ליגת הכדורסל המקצוענית של אמריקה" (Professional Basketball League of America), אותה ניצלו כדי לבחור את ג'ורג' מייקן, שלימים הפך לאחד הסנטרים הגדולים של זמנו. עם מייקן, המאמן החדש ג'ון קנדלה ושחקנים בוגרי אוניברסיטת מינסוטה שהחליפו את השחקנים שעברו לפני שהמועדון העתיק את מקומו, זכו הלייקרס באליפות ה-NBL בעונתם הראשונה.

שנה לאחר מכן עברו הלייקרס לליגת ה-BAA שהורכבה מ-12 קבוצות, וזכו באליפות כבר בעונתם הראשונה. כיוון שליגת ה-BAA נחשבת לליגת-אם ישירה של ליגת ה-NBA, אליפות ה-BAA של 1949 מוכרת רשמית כאליפות של NBA לזכות הלייקרס, בעוד שאליפות 1948 ב-NBL לא מוכרת ככזו. עובדה טכנית זו הופכת את הלייקרס לקבוצת ההרחבה המוצלחת ביותר בהיסטוריה של ה-NBA, וכיוון שליגת ה-NBA אינה מכירה ברישומי ליגת ה-NBL נחשבים הלייקרס כקבוצת הרחבה שהצטרפה לליגה ב-1948.

שנה לאחר מכן מוזגו ליגות ה-BAA וה-NBL ויצרו את ה-NBA, והלייקרס זכו באליפות השלישית הרצופה שלהם בהובלתם של מייקן, ורן מיקלסן ומאמן ה-NHL לעתיד באד גרנט. רצף האליפויות של הלייקרס הגיע לקיצו ב-1951, כאשר הפסידו לרוצ'סטר רויאלס בגמר המערב. למרות זאת, הלייקרס התאוששו מההפסד וזכו בשלוש אליפויות רצופות נוספות, מה שהפך אותם ל"שושלת" הראשונה בהיסטוריה של ה-NBA, לאחר שזכו בחמש אליפויות ליגות ה-NBA/BAA בשש שנים (ושש אליפויות בשבע שנים, אם מביאים בחשבון את התואר בו זכו ב-NBL ב-1948). בנוסף למייקן וניקלסן שיחקו בלייקרס של אותן השנים כמה חברי היכל תהילה לעתיד, ג'ים פולארד, סלייטר מרטין וקלייד לאבלט. באותה תקופה השתתפו הלייקרס במשחק עם הניקוד הנמוך ביותר בהיסטוריה של ה-NBA - ב-22 בנובמבר 1950 הפסידו הלייקרס לפורט ויין פיסטונס 18–19. למשחק זה היה משקל רב בהחלטת הנהלת ה-NBA להנהיג שעון זריקות.

מספר פציעות אילצו את מייקן לפרוש לאחר עונת 1953/1954, וחסרונו הורגש היטב בלייקרס. באותה עונה הוחלט ב-NBA על מספר שינויים בחוקי המשחק: שעון הזריקות נקבע ל-24 שניות, ונוספה הגבלה של שש עבירות אישיות לקבוצה לרבע משחק. חוקים אלה אילצו את קבוצות ה-NBA לשחק בסגנון שונה לחלוטין, אליו לא היו מורגלות. לוולטה הוביל את הלייקרס בנקודות, אך הלייקרס שיחקו בצורה לא טובה בעונת 1954/1955, עד כדי כך שמייקן חזר מהפרישה לעונת 1955/1956. משחקו של מייקן לא היה ברמה שהייתה לפני הפרישה, ובמחצית העונה הוא פרש שוב, הפעם באופן סופי. הלייקרס הצליחו להעפיל לפלייאוף ה-NBA באותה עונה, אך הודחו על ידי סנט לואיס הוקס.

1958–1975: לוס אנג'לס, ביילור, וסט, צ'מברלין וגודריץ'

הלייקרס חזרו לפלייאוף בעונת 1956/1957, אך הפסידו להוקס פעם נוספת. לאחר שמייקן מונה למאמן הראשי לקראת העונה הבאה, פיתחו הלייקרס תקוות לחזרה לגדולה, אך התברר כי מייקן אינו מתאים למשימה. לאחר מאזן 9–30 שלילי הוא התפטר מתפקידו והוחלף בידי קנדלה, אך הלייקרס מצאו את עצמם אחרונים בליגה, עם מאזן של 19–53.

עם זאת, המקום האחרון זיכה את הלייקרס בבחירה הראשונה בדראפט 1957, והלייקרס בחרו את אלג'ין ביילור מאוניברסיטת סיאטל, שזכה בשנתו הראשונה בתואר רוקי השנה. בעונת 1958/1959 הצליחו ביילור ומיקלסן להוביל את הלייקרס לניצחון על ההוקס בפלליאוף ולהגיע לגמר ה-NBA, בו הפסידו בסוויפ הראשון בהיסטוריה של גמר ה-NBA לבוסטון סלטיקס. סדרת גמר זו סימנה את תחילתה של יריבות ארוכה בין שני המועדונים. את עונת 1959/1960 פתחו הלייקרס בצורה חלשה, אך הצליחו להעפיל לפלייאוף לאחר שסיימו את העונה הסדירה במאזן 25–50. בפלייאוף, לאחר שגברו בחצי גמר המערב על דטרויט פיסטונס 2–0, נוצחו הלייקרס בגמר המערב על ידי סנט לואיס הוקס 3–4.

לאחר פרישתו של מייקן ירדה כמות הצופים במשחקי הלייקרס בצורה חדה, ואפילו משחקו של ביילור לא הצליח להשיב את הצופים ליציעים. ב-1957 המועדון כמעט נמכר לקבוצת משקיעים מקנזס סיטי שתכננה להעביר את המועדון לעיר, אך קבוצת משקיעים בראשותו של בוב שורט רכשה את המועדון והשאירה אותו במיניאפוליס. למרות זאת, הבעלים החדשים לא הצליחו לפתור את הבעיות הכלכליות מהם סבל המועדון.

ב-1958 עברה קבוצת ה-MLB ברוקלין דודג'רס לעיר לוס אנג'לס, ובמהרה הפכה להצלחה כלכלית אדירה. ההצלחה לא חמקה מעיניו של שורט, ולאחר ששקל מעבר לשיקגו ולסן פרנסיסקו לפני עונת 1960/1961, הוא החליט להעביר את המועדון ללוס אנג'לס. המעבר הפך את הלייקרס לקבוצת ה-NBA הראשונה בחוף המערבי. למרות המעבר לא שינו הלייקרס את שמם, על אף נדירותם של אגמים באזור דרום קליפורניה. בינתיים נשארה מיניאפוליס ללא קבוצת NBA עד לעונת הבכורה של מינסוטה טימברוולבס בעונת 1989/1990.

מעבר למעבר ללוס אנג'לס, שינויים משמעותיים נוספים במועדון היו צירופם של הרכז ג'רי וסט ומאמנו במכללות פרד שאוס. שינוי נוסף היה העסקתו של צ'יק הרן כשדרן הקבוצה,^[5] שהחזיק בעמדה זו למשך 41 שנה.

הלייקרס שיפרו את תוצאותיהם מהעונה הקודמת, וסיימו את העונה הסדירה במאזן 36–43 שהספיק למקום השני במערב. בסיבוב הראשון של הפלייאוף גברו הלייקרס על דטרויט פיסטונס 3–2 בחמישה משחקים, אך בסיבוב השני שוב נוצחו בידי סנט לואיס הוקס לאחר שבעה משחקים. הצמד ביילור-וסט הוכח כקטלני, ושניהם סיימו בין 10 הראשונים בטבלת הקלעים במשך ארבע העונות הקרובות.

בעונת 1961/1962 נקרא ביילור לשירות צבאי פעיל בעקבות משבר ברלין השני והיה פנוי רק בסופי שבוע, אך הלייקרס הצליחו להתגבר על חסרונו ולסיים במקום הראשון במערב עם מאזן 54–26. בפלייאוף גברו הלייקרס על הפיסטונס בשישה משחקים 4–2 והעפילו לסדרת הגמר מול בוסטון סלטיקס הדומיננטית. בסדרה מותחת של שבעה משחקים נוצחו הלייקרס בידי הסלטיקס 3–4, כשביילור קבע שיא NBA לנקודות במשחק פלייאוף שהחזיק מעמד 25 שנים עד שנשבר בידי מייקל ג'ורדן. הסלטיקס גברו על הלייקרס פעמיים נוספות בגמר ה-NBA בשלוש השנים הבאות.

בספטמבר 1965 חווה המועדון מהפכה נוספת, כאשר שורט מכר את המועדון ליזם האמריקני-קנדי ג'ק קנט קוק תמורת 5 מיליון דולר. באותה עונה הצטרף לקבוצה הרוקי גייל גודריץ'.

בעונת 1965/1966 סיימו הלייקרס את העונה הסדירה במאזן 45–35 והעפילו לפלייאוף. בגמר המערב גברו הלייקרס על ההוקס 4–3 והעפילו שוב לגמר ה-NBA מול הסלטיקס. בגמר נוצחו הלייקרס שוב בידי בוסטון החזקה בשבעה משחקים, בדרך לאליפות השמינית ברציפות של הסלטיקס.

בעונת 1967/1978 עברו הלייקרס לאולם החדש של הבעלים קוק, הפורום, ומינו את בוץ' ואן ברדה קוף למאמנם החדש. את העונה הסדירה סיימו הלייקרס במאזן 52–30 ובמקום השני במערב. בפלייאוף גברו הלייקרס בסיבוב הראשון על שיקגו בולס 4–1, ובגמר המערב הביסו בסוויפ את הסן פרנסיסקו ווריורס 4–0. הלייקרס הגיעו שוב לגמר ה-NBA מול הסלטיקס ושוב נוצחו בשישה משחקים, 2–4.

הלייקרס החליטו לקרוא תיגר על הסלטיקס ועל הסנטר שלהם, ביל ראסל. ב-9 ביולי 1968 עמד וילט צ'מברלין מפילדלפיה 76' במרכזו של טרייד ענק בין הסיקסרס ללייקרס, בו שלחו הלייקרס את דארל אימהוף (שפתח במשחק 100 הנקודות של וילט צ'מברלין), ג'רי צ'יימברס, וארצ'י קלארק לפילדלפיה. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שה-MVP של העונה הסדירה ב-NBA נשלח בטרייד בעונה שלאחריה. בעלי הלייקרס, ג'ק קוק, הציע לצ'מברלין חוזה חסר תקדים ביחס לתקופה, ושילם לו 250,000 דולר לאחר מיסים. לשם השוואה, השחקן היקר ביותר לפני כן היה ג'רי וסט, שקיבל 100,000 דולר לעונה. התקווה הייתה כי צ'מברלין יהווה תוספת לאלג'ין ביילור המזדקן והפצוע. תחילה נראה היה כי הצעד עובד, והלייקרס של עונת 1968/1969 סיימו עם מאזן טוב יותר משל הסלטיקס בסיום העונה הסדירה, 55–27. בפלייאוף גברו הלייקרס על הסן פרנסיסקו ווריורס בחצי גמר המערב 4–2, ועל אטלנטה הוקס 4–1 בגמר האזורי. הלייקרס פגשו שוב בגמר את בוסטון סלטיקס, ולראשונה נחשבו בידי פרשנים כקבוצה הטובה יותר ובעלת הסיכויים הטובים יותר לזכות באליפות. עם זאת, התברר שוב כי הסלטיקס היא קבוצה דומיננטית יותר, ניצחה בשבעה משחקים וזכתה בתואר ה-11 ב-13 השנים האחרונות. למרות זאת, סדרת הגמר זכורה בעיקר בשל בחירתו של ג'רי וסט ל-MVP של סדרת הגמר ב-NBA; זו הפעם הראשונה והיחידה (נכון ל-2022) בה זוכה שחקן מהקבוצה המפסידה בפרס ה-MVP של הגמר.

את עונת 1969/1970 סיימו הלייקרס במאזן 46–36 ובמקום השני במערב. בפלייאוף הם גברו על פיניקס סאנס 4–3, ובגמר המערב הביסו בסוויפ את אטלנטה הוקס 4–0. הלייקרס הגיעו שוב לגמר ופגשו בו את ניו יורק ניקס, בשורותיה שיחק מאמן הלייקרס לעתיד פיל ג'קסון. במשחק השלישי, כשהסדרה הייתה בשוויון 1–1 לאחר שני המשחקים הראשונים בניו יורק, קלע ג'רי וסט סל מ-18 מטרים שהשווה את תוצאת המשחק ושלח אותו להארכה (בה הפסידו הלייקרס). סל זה עזר לווסט לזכות בכינוי "מר קלאץ'".

במשחק החמישי נקע סנטר הניקס ויליס ריד את קרסולו ונראה היה כי לא ישחק יותר בסדרה, אך הניקס ניצחו במשחק החמישי בהיעדרו ועלו ליתרון 3–2. הלייקרס ניצחו במשחק השישי וכפו משחק שביעי ומכריע בניו יורק. לאחר שמועות לגבי כשירותו של ריד למשחק הוא יצר את אחד הרגעים הזכורים בתולדות ה-NBA, כשיצא ממנהרת השחקנים של המדיסון סקוור גארדן לתחילת המשחק השביעי. לקול שאגות הקהל קלע ריד את שני הסלים הראשונים של הניקס, והם החלו לפתוח פער. ריד עזב את המשחק במחצית, אך הניקס כבר הובילו ב-24 נקודות יתרון וגם בלעדיו הם ניצחו את הלייקרס במשחק 113–99 ובסדרה 4–3. היה זה ההפסד השלישי ברציפות של הלייקרס בגמר והחמישי בשש השנים האחרונות, אך זו הייתה ההופעה השמינית שלהם בשנות ה-60, כאשר בכל שמונה ההופעות הם נוצחו.

העונה לאחר מכן, עונת 1970/1971, לא האירה פנים ללייקרס. ביילור שיחק רק שני משחקים עקב פציעה, ומילווקי באקס בהנהגתו של לו אלסינדור סיימו את העונה הסדירה במאזן הטוב בליגה, 66–16, בעוד הלייקרס סיימו במקום השני במערב במאזן 48–34. בפלייאוף פגשו הלייקרס את השיקגו בולס בחצי גמר המערב, וניצחו בשבעה משחקים. בגמר המערב פגשו הלייקרס את הבאקס, והודחו לאחר חמישה משחקים 4–1. הבאקס המשיכו וזכו באליפות ה-NBA לאחר ניצחון בסוויפ על בולטימור בולטס. בעונה זו קיים פט ריילי, לימים מאמן הקבוצה וחבר היכל התהילה, את עונת הבכורה שלו כשחקן במועדון.

חבר היכל התהילה גייל גודריץ' שיחק בלייקרס במשך תשע עונות במהלך שנות ה-60 וה-70, ושיחק בארבע סדרות גמר.

אף אחד לא יכול היה לחזות את הדומיננטיות של הלייקרס עונה לאחר מכן, 1971/1972. ביל שרמן מונה למאמן, וב-9 בנובמבר 1971, רק תשעה משחקים בתוך העונה, פרש אלג'ין ביילור לאחר שהבין כי הפציעות הרבות מהן סבל לא יאפשרו לו לחזור לשחק. באותו הערב ניצחו הלייקרס את המשחק הראשון ממה שיהפוך לרצף של 33 משחקים ללא הפסד, הארוך בהיסטוריה של ארבע הליגות המקצועניות בצפון אמריקה, שנקטע בהפסד למילווקי באקס ב-9 בינואר 1972.

הלייקרס קבעו שיא נוסף בעונה זו, כשניצחו 69 משחקים בעונה הסדירה וסיימו במאזן 69–13. שיא זה החזיק מעמד כמעט רבע מאה, עד ששיקגו בולס ניצחו 72 משחקים בעונת 1995/1996. הלייקרס הובילו את הליגה בנקודות, ריבאונדים ואסיסטים, והמאמן ביל שרמן זכה בתואר מאמן השנה. בפלייאוף הביסו הלייקרס בחצי גמר המערב את הבולס 4–0 ובגמר המערב גברו על מילווקי באקס 4–2. בגמר ה-NBA פגשו הלייקרס שוב את הניקס, שלמרות היעדרו של ויליס ריד הפצוע הצליחו להפתיע ולגבור על הלייקרס במשחק הראשון בסדרה 114–92 לבטל את יתרון הביתיות של הניקס. למרות ההפסד המפתיע הלייקרס התאוששו במהרה, וניצחו בארבעת המשחקים הבאים, וזכו באליפות לאחר חמישה משחקים. הלייקרס זכו באליפות הראשונה של המועדון מאז 1954 והראשונה בלוס אנג'לס, ווילט צ'מברלין נבחר ל-MVP של הגמר.

בעונת 1972/1973 קבע צ'מברלין שיא NBA עם 72.75% מהשדה, על אף שהמשיך בירידה בכמות הזריקות שלקח במשחק. צ'מברלין קלט 18.6 ריבאונדים בממוצע למשחק, נתון שהספיק לו לסיים בפעם ה-11 בקריירה כמלך הכדורים החוזרים של העונה, וקלע רק 13.2 נקודות בממוצע למשחק. ג'רי וסט וגייל גודריץ' היו שוב הקלעים המובילים, וג'ים מקמילן היה הצלע הנוספת במשולש ההתקפי. הלייקרס איבדו את האפי היירסטון, שהיה הריבאונדר המצטיין של הקבוצה, אך הביאו במקומו את ביל ברידג'ס מפילדלפיה 76'. את העונה הסדירה סיימו הלייקרס במאזן 60–22. בפלייאוף גברו הלייקרס בחצי גמר המערב על שיקגו בולס בסוויפ ובגמר המערב על מילווקי באקס בשישה משחקים, 4–2. בגמר הליגה פגשו הלייקרס את ניו יורק ניקס בפעם השלישית בארבע השנים האחרונות, ולאחר שהלייקרס ניצחו במשחק הראשון בלוס אנג'לס נטלו הניקס את השליטה בסדרה, ניצחו בארבעת המשחקים הבאים בסדרה וזכו בתואר השני בתולדותיהם.

עונת 1973/1974 נפתחה בעזיבתו של צ'מברלין את הלייקרס לאחר שהתפתה לכסף הגדול שהציעו לו הסן דייגו סיילס מליגת ה-ABA. ג'רי וסט בן ה-36 עדיין הצליח לרשום 20.3 נקודות, 3.7 כדורים חוזרים, ו-6.6 אסיסטים בממוצע למשחק,^[6] ועל אף ששיחק רק 31 משחקים בעונה עדיין נחשב לגארד מעולה. הלייקרס סיימו את העונה הסדירה במאזן 47–35, ובפלייאוף נוצחו בחצי גמר המערב על ידי מילווקי באקס 1–4. לאחר ההפסד בפלייאוף פרש וסט עקב חוסר הסכמה עם קוק בנוגע לחוזהו, ותבע את קוק על משכורות שלא שולמו לו. וסט היה מעוניין לשאת ולתת על חוזה חדש כדי שיוכל להמשיך לשחק, אך לא הרגיש רצון מצד קוק לחדש את חוזהו. את העונה שלאחר מכן, עונת 1974/1975, סיימו הלייקרס במאזן 30–52 וכשלו, לראשונה מזה 7 שנים, להעפיל לפלייאוף.

1975–1979: כרים עבדול ג'באר

לו אלסינדור, ששינה את שמו לכרים עבדול-ג'באר, רצה לעזוב את קבוצתו מילווקי באקס כדי לשחק בעיר גדולה יותר, ניו יורק או לוס אנג'לס, ובעונת 1975/1976 רכשו אותו הלייקרס בטרייד תמורת אלמור סמית', בראיין וינטרס, דייב מאיירס וג'וניור ברידג'מן. בעונתו הראשונה בלוס אנג'לס זכה ג'באר בתואר ה-MVP של העונה הסדירה ב-NBA, אך הלייקרס כשלו להעפיל לפלייאוף עם מאזן 40–42. הלייקרס חזרו ליכולת משחק טובה שנה לאחר מכן, וסיימו את עונת 1976/1977 במאזן 53–29, כשכרים עבדול-ג'באר זכה בפרס ה-MVP בפעם השנייה ברציפות. בפלייאוף גברו הלייקרס בחצי הגמר על גולדן סטייט ווריורס בשבעה משחקים, אך בגמר המערב הובסו בסוויפ 0–4 בידי ביל וולטון והאלופה בסופה של העונה,פורטלנד טרייל בלייזרס.

במהלך עונת 1977/1978, ב-9 בדצמבר 1977, נראה אחד הרגעים המכוערים ביותר בהיסטוריה של הספורט המקצועני. מאמנם לעתיד של הלייקרס, רודי טומג'נוביץ', אז שחקנה של יוסטון רוקטס, התפרץ לפרקט בניסיון להפריד קטטה בין קרמיט וושינגטון מהלייקרס וקווין קונרט מהרוקטס. וושינגטון, שקלט בזווית עינו שחקן יריב נוסף מתפרץ לעברו, חשב, באופן אינסטינקטיבי, כי הוא עומד להיות מותקף בידי שחקן נוסף, הסתובב והנחית אגרוף לפניו טומג'נוביץ', שדהר ישירות לעבר מכת האגרוף.

טומג'נוביץ' ספג מכה כה חזקה, עד כדי כך שהדבר הראשון שחשב עליו כשהתעורר היה שלוח התוצאות של האולם התנתק מהתקרה ונחת עליו. מכת האגרוף סדקה את גולגולתו של טומג'נוביץ' וכמעט סיימה את הקריירה שלו. הוא לא שיחק למשך שארית העונה, ונזקק לניתוח לשיקום הלסת, ארובת העין ועצם הלחי. כמה מהעדים לאירוע אמרו כי המכה הייתה כל כך חזקה שכאשר ראו את טומג'נוביץ' שרוע על הפרקט הם חששו שהוא נהרג.

וושינגטון הושעה ל-60 משחקים ונקנס בעקבות האירוע החמור, והתקרית נשארה כפרק אפל בהיסטוריה של הלייקרס. האירוע המזעזע הפך לאירוע מגדיר לא רק לעונת 1977/1978 של הרוקטס, שהפכו מקבוצה שהגיעה לגמר המערב עונה קודם לכן, לזאת שסיימה אחרונה במערב, אלא גם לקריירה המקצוענית של שני השחקנים. טומג'נוביץ' בילה את חמשת החודשים הבאים בשיקום, כשבסופו של דבר הוא חזר למגרשים ואף נבחר למשחק האולסטאר.

את העונה הסדירה סיימו הלייקרס רק במקום הרביעי בבית הפאסיפי עם מאזן 45–37, והודחו בסיבוב הראשון של הפלייאוף בידי אלופת המערב הנכנסת סיאטל סופרסוניקס 1–2.

בעונת 1978/1979 סיימו הלייקרס במאזן 47–35 שהספיק למקום השלישי בבית הפאסיפי. בפלייאוף גברו הלייקרס בסיבוב הראשון על דנוור נאגטס 2–1, אך בחצי גמר המערב הפסידו לסופרסוניקס 1–4. סיאטל המשיכה וזכתה באליפות ה-NBA.

1979–1991: ג'רי באס והשואו טיים: תקופת מג'יק ג'ונסון

לפני עונת 1979/1980 מכר קוק את המועדון לג'רי באס, יזם נדל"ן מסנטה מוניקה. בדראפט 1979 החזיקו הלייקרס בבחירה הראשונה במערב, כחלק מהטרייד בעבור עזיבתו כשחקן חופשי של גודריץ' לניו אורלינס ג'אז. באותה התקופה הוכרעה הבחירה הראשונה בדראפט על ידי הטלת מטבע בין בעלות הבחירות הראשונות במערב ובמזרח, הלייקרס ושיקגו בולס. הלייקרס זכו בהטלת המטבע ובחרו את מג'יק ג'ונסון, שהוביל את אוניברסיטת המדינה של מישיגן לאליפות טורניר אליפות המכללות בכדורסל, ונחשב יחד עם בוגר אוניברסיטת המדינה של אינדיאנה לארי בירד לשחקן המבטיח ביותר מכדורסל המכללות.

14 משחקים מפתיחת העונה נפצע מאמן של הלייקרס ג'ק מקיני לאחר שספג פגיעת ראש חמורה בתאונת אופניים. עוזרו פול וסטהד תפס את מקומו כמאמן הראשי החדש, ראשית כמאמן ראשי זמני, אך מפני שפציעתו של מקיני חייבה תהליך החלמה ארוך והקבוצה תחת וסטהד הצליחה באופן עקבי, מקיני לא חזר לתפקידו בלייקרס. קידומו של וסטהד לתפקיד המאמן הראשי השאיר את תפקיד עוזר המאמן פנוי, והלייקרס מינו לתפקיד זה את פרשן הטלוויזיה פט ריילי.

לכרים עבדול-ג'באר הייתה עונה מצוינת: הוא זכה בפרס ה-MVP השישי בקריירה שלו והוביל את הלייקרס למאזן 60–22. בפלייאוף גברו הלייקרס על פיניקס סאנס בחצי גמר המערב 4–1 ובגמר המערב על סיאטל סופרסוניקס בתוצאה זהה. בגמר ה-NBA פגשו הלייקרס את פילדלפיה 76' בהנהגתו של ג'וליוס ארווינג. לאחר שני המשחקים הראשונים בלוס אנג'לס הייתה הסדרה בשוויון 1–1, והסיקסרס הצליחו לבטל את יתרון הביתיות מהלייקרס. עם זאת, תנופתם של הסיקסרס לא החזיקה זמן רב ובמשחק השלישי בפילדלפיה התאוששו הלייקרס וניצחו 111–101. פילדלפיה הצליחה להשוות את הסדרה במשחק הרביעי לאחר ניצחון 105–102 בפילדלפיה, אך במשחק החמישי שנערך בלוס אנג'לס גברו הלייקרס 108–103, לאחר מהלך של 3 נקודות של ג'באר שהכריע את ההתמודדות. למשחק השישי בפילדלפיה הגיעו הלייקרס ללא ג'באר הפצוע, והמאמן וסטהד, בצעד אמיץ, ביקש ממג'יק ג'ונסון לשחק בתפקיד הסנטר. מג'יק נענה לאתגר וסיים את המשחק עם 42 נקודות, 15 ריבאונדים, 7 אסיסטים, 3 חטיפות וחסימה. הלייקרס ניצחו במשחק השישי 123–107 ובסדרה כולה 4–2, וזכו באליפות השביעית בהיסטוריה של המועדון.

ההישג והתהילה של עונת 1979/1980 התחלפו במהרה בעגמומיותה של עונת 1980/1981, שנפגמה בשל היעדרו של מג'יק מחלק ניכר ממנה, עקב פציעה ותחושת מרמור ומחלוקת בחדר ההלבשה. למרות הקשיים סיימו הלייקרס את העונה הסדירה במאזן 54–28, אך בפלייאוף הודחו כבר בסיבוב הראשון על ידי יוסטון רוקטס 1–2. עונת 1981/1982 נפתחה גם היא באופן בעייתי, כאשר המאמן וסטהד ניסה לשנות את מבנה ההתקפה בצורה שעוררה התנגדות מצד ג'ונסון, שכל כך זעם על וסטהד עד כדי כך שדרש להעביר אותו בטרייד. באס צידד בכוכב המועדון שלו והעדיפו על פני המאמן הראשי, ולאחר 11 משחקים מפתיחת העונה פיטר את וסטהד. תגובתם של האוהדים כלפי ג'ונסון לאחר שגרם לפיטוריו של המאמן הייתה מיידית, והוא ספג קריאות בוז מצד הקהל.

תחת המאמן הראשי החדש פט ריילי הלייקרס השתפרו וסיימו את העונה במאזן 57–25. בפלייאוף עברו הלייקרס בסוויפ את פיניקס סאנס ובגמר המערב הביסו 4–0 את סן אנטוניו ספרס. בגמר ה-NBA פגשו הלייקרס את פילדלפיה 76' שנהנתה מיתרון הביתיות, אך כבר במשחק הראשון הצליחו הלייקרס לבטל את הביתיות עם ניצחון בפילדלפיה 124–117. בחמשת המשחקים הבאים בסדרה הצליחה כל קבוצה לנצח בביתה, והלייקרס זכו באליפות השמינית של המועדון לאחר שישה משחקים, 4–2, כשג'ונסון זוכה בתואר ה-MVP של סדרת הגמר. בפגרה שלאחר העונה ללייקרס הייתה זכות הבחירה הראשונה בדראפט 1982 הודות לטרייד שביצעו שנתיים קודם לכן עם קליבלנד קאבלירס. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של ה-NBA שלאלופה המכהנת הייתה הזכות לבחור ראשונה בדראפט. הלייקרס ניצלו בחירה זו כדי לבחור את ג'יימס וורת'י, שהציג עונת רוקי מרשימה אך שבר את רגלו לקראת סיום העונה הסדירה. בנוסף, היו פציעות נוספות של עוד שני שחקני מפתח במהלך הפלייאוף, בוב מקאדו ונורם ניקסון. את עונת 1982/1983 סיימו הלייקרס במאזן 58–24. בפלייאוף גברו הלייקרס בחצי גמר המערב על פורטלנד טרייל בלייזרס 4–1 ובגמר המערב על סן אנטוניו ספרס 4–2. בגמר ה-NBA פגשו הלייקרס את פילדלפיה בפעם השנייה ברציפות, אך הפעם לא יכלו לפילדלפיה הפייבוריטית ונוצחו בסוויפ 0–4.

בעונת 1983/1984 הצטרף לקבוצה ביירון סקוט, שנבחר כבחירה הרביעית בדראפט 1983 בידי סן דייגו קליפרס והועבר מיידית ללייקרס תמורת נורם ניקסון הפופולרי. ב-5 באפריל 1984 הפך כרים עבדול-ג'באר למוביל רשימת הקלעים המובילים בתולדות ה-NBA במשחק מול יוטה ג'אז, כשעבר את וילט צ'מברלין שצבר 31,419 נקודות בקריירת ה-NBA שלו. את העונה הסדירה סיימו הלייקרס במאזן 54–28. בפלייאוף הם גברו בסיבוב הראשון על קנזס סיטי קינגס 3–0, בחצי גמר המערב גברו על דאלאס מאבריקס 4–1 ובגמר המערב ניצחו את פיניקס סאנס 4–2. בגמר ה-NBA פגשו הלייקרס את יריבתם הוותיקה בוסטון סלטיקס, בשורותיה כיכבו לארי בירד, קווין מקהייל, רוברט פאריש, דניס ג'ונסון ודני איינג'. הסדרה התאפיינה במאבקים עיקשים בין השחקנים, כאשר משחקים 1, 2, 5, ו-7 התקיימיו בבוסטון גארדן במהלך חודש יולי החם והלח. הסדרה הייתה מפגש חוזר לו ציפו זמן רב לאחר שהיריבות בין המועדונים התעוררה מחדש מאז הצטרפותם של מג'יק ג'ונסון ולארי בירד בדראפט 1979. הלייקרס ניצחו במשחק הראשון 115–109 בבוסטון, לאחר ש-36 שעות בלבד קודם לכן גברו על פיניקס סאנס בגמר המערב. במשחק השני שהתקיים אף הוא בבוסטון, איבוד כדור של וורת'י בהתקפה מתפרצת עם ג'רלד הנדרסון, 13 שניות לסיום המשחק, שלח את המשחק להארכה בה ניצחו הסלטיקס 124–121. במשחק השלישי שהתקיים בפורום בלוס אנג'לס הביסו הלייקרס את הסלטיקס 137–104, ומג'יק ג'ונסון קבע שיא למשחק גמר NBA עם 21 אסיסטים. במשחק הרביעי הובילו הלייקרס ב-5 נקודות פחות מדקה לסיום ההתמודדות, אך סדרה של טעויות שלהם איפשרו לסלטיקס להשוות את המשחק ולשלוח אותו להארכה. בהארכה עלו הלייקרס ליתרון מוקדם, אך עבירה שישית שנויה במחלוקת של ג'באר שינתה את המומנטום של המשחק, וסלטיקס ניצחה 129–124. המשחק זכור בעיקר בעקבות העבירה הקשה שביצע קווין מקהייל מהסלטיקס על קורט רמביס מהלייקרס, כשהאחרון שעט לעבר הסל בהתקפה מתפרצת, עבירה שעוררה את הצד הפיזי של היריבות בין המועדונים. לארי בירד התקוטט עם ג'באר בשלב מאוחר של הרבע השלישי, ואילו סדריק מקסוול סימן שג'יימס וורת'י "נחנק" לאחר שהחטיא שתי זריקות עונשין. בנוסף, בירד דחף את שחקן הלייקרס מייקל קופר מחוץ לקווי המגרש בזמן מאבק על כדור חוזר. כשהסדרה עמדה בשוויון 2–2, המשחק החמישי בסדרה שהתקיים בבוסטון זכור בעיקר עקב החום הרב ששרר בבוסטון גארדן, בו לא הייתה מערכת מיזוג אוויר, ולמרות המאווררים שהופעלו ברחבי האולם הטמפרטורה הרקיעה למעבר ל-37 מעלות צלזיוס. עקב הטמפרטורות הגבוהות הסלטיקס ערכו את החימום בביגוד קצר, ובלון חמצן הובא לכרים עבדול ג'באר. בירד קלע במשחק 34 נקודות, והסלטיקס ניצחו 121–103. זו הייתה הפעם האחרונה בה קבוצה עם יתרון ביתיות בסדרה מארחת את המשחק החמישי בסדרה, לאחר שבעונה לאחר מכן שונה פורמט משחקי הפלייאוף ל-2–3–2 (שני משחקי בית, שלושה משחקי חוץ ושני משחקי בית לקבוצה בעלת יתרון הביתיות). במשחק השישי הצליחו הלייקרס להשוות את הסדרה עם ניצחון 119–108, כאשר ג'באר מצטיין עם 30 נקודות ו-10 ריבאונדים. במשחק ענו הלייקרס לקשיחות של בוסטון, וג'יימס וורת'י דחף לבסיס הסל את סדריק מקסוול מהסלטיקס. לאחר סיום המשחק השליכו אוהדי הלייקרס בירה על שחקן הסלטיקס מייקל קאר כשירד לחדר ההלבשה, תקרית שגרמה לתיוג הסדרה כ"מלחמה כוללת". במשחק השביעי והמכריע בסדרה הצליחו הסלטיקס לפתור את החום והלחות בבוסטון גארדן, לאחר שהוסיפו מאווררים נוספים שהורידו את הטמפרטורה ל-32 מעלות צלזיוס במהלך המשחק. במשחק עצמו הצליחו הלייקרס לקזז פער של 13 נקודות ולהורידו ל-3 בלבד כאשר נותרה דקה לסיום המשחק, אך סדריק מקסוול, שסיים את המשחק עם 24 נקודות, 8 ריבאונדים ו-8 אסיסטים, חטף את הכדור מידי מג'יק ג'ונסון, ודניס ג'ונסון הבטיח את הניצחון עם שתי קליעות עונשין מוצלחות. הסלטיקס ניצחו 111–102 ולארי בירד נבחר ל-MVP של סדרת הגמר. זו הייתה הפעם השמינית ששני המועדונים נפגשים בסדרת גמר, כאשר הסלטיקס מנצחים בכולן.

עונת 1984/1985 הייתה שיא תקופת ה"שואוטיים" של הלייקרס,^[7] שהתאפיינה בסגנון משחק מהיר, אסיסטים בהם למוסר לא היה קשר עין ישיר עם מקבל הכדור, מסירות ל"האלי הופ" ממחצית המגרש ומסירות וקליעות שנעשו מתחת לסל הקבוצה היריבה, באזור קו הבסיס.

הלייקרס זכו שנה רביעית ברציפות באליפות הבית הפאסיפי, הפעם ביתרון שיא של 20 משחקים לפני פורטלנד טרייל בלייזרס שבמקום השני. הלייקרס גם קבעו שיא מועדון באחוז קליעה מהשדה, 54.5%, ובמספר האסיסטים לעונה, 2,575. את העונה הסדירה סיימו הלייקרס במאזן הטוב בליגה, 62–20, ניצחון אחד יותר מאשר הסלטיקס. בפלייאוף גברו הלייקרס בסיבוב הראשון על פיניקס סאנס 3–0, על הבלייזרס בחצי גמר המערב 4–1, ובגמר המערב לא התקשו נגד דנוור נאגטס וניצחו 4–1. בגמר ה-NBA נפגשו הלייקרס עם בוסטון סלטיקס בפעם התשיעית והשנייה ברציפות. הסדרה החלה בצורה נוראית ללייקרס, כאשר הובסו במשחק הראשון בבוסטון גארדן 148–114 במשחק שכונה "טבח יום הזיכרון". עם זאת, שלושה ימים לאחר מכן התאוששו הלייקרס וגברו על הסלטיקס 109–102, משווים את הסדרה ל-1–1 בזכות 30 נקודות, 17 ריבאונדים ו-8 אסיסטים של ג'באר. גם במשחק השלישי שנערך בלוס אנג'לס הביסו הלייקרס את הסלטיקס 136–111 בזכות 29 נקודות של וורת'י, 14 ריבאונדים של ג'באר ו-16 אסיסטים של ג'ונסון. הסלטיקס התאוששו במשחק הרביעי בלוס אנג'לס וניצחו 107–105 מסל ניצחון של דניס ג'ונסון. במשחק החמישי שהתקיים אף הוא בלוס אנג'לס גברו הלייקרס על הסלטיקס 120–111 ועלו ליתרון 3–2 בסדרה. במשחק השישי שהתקיים בבוסטון גארדן ניצחו הלייקרס 111–100, בזכות 29 נקודות של כרים עבדול ג'באר וזכו באליפות התשיעית שלהם. הייתה זו הפעם הראשונה בה הצליחו הלייקרס לגבור על הסלטיקס בגמר ה-NBA לאחר שמונה הפסדים רצופים, והיו לקבוצת החוץ היחידה שעושה זאת בבוסטון גארדן. כרים עבדול-ג'באר נבחר ל-MVP של סדרת הגמר עם ממוצעים של 30.2 נקודות, 11.3 ריבאונדים, 6.5 אסיסטים ו-2 חסימות.

הציפייה הייתה כי הלייקרס יפגשו שוב עם הסלטיקס בגמר ה-NBA בעונה הבאה. הלייקרס פתחו היטב את עונת 1985/1986 עם מאזן 24–3. את העונה הסדירה סיימו הלייקרס במאזן 62–20, וזכו בפעם החמישית ברציפות באליפות הבית הפאסיפי בפער של 22 משחקים. בפלייאוף גברו הלייקרס בסיבוב הראשון על סן אנטוניו ספרס 3–0 ובחצי גמר המערב על דאלאס מאבריקס 4–2. בגמר המערב פגשו הלייקרס את היוסטון רוקטס, אך האקים אולאג'ואן ורלף סמפסון היממו את כרים עבדול-ג'באר והלייקרס וניצחו 4–1.

מודאג מגילו המתקדם של ג'באר (39), פט ריילי שינה את מרכז כובד ההתקפה של הקבוצה בעונת 1986/1987 והעבירו למג'יק ג'ונסון. האסטרטגיה עבדה, והלייקרס הגיעו למאזן 65–17 בסיום העונה הסדירה, כאשר מג'יק ג'ונסון זוכה בתואר ה-MVP. אף על פי שתקופת ה"שואוטיים" של הלייקרס הייתה ידועה ביכולות ההתקפיות של הקבוצה, גם החלק ההגנתי במשחקם של הלייקרס היה איכותי, ומייקל קופר נבחר לשחקן ההגנה של העונה. בפלייאוף, לאחר שגברו בסוויפ על דנוור נאגטס 3–0 בסיבוב הראשון, המשיכו הלייקרס וגברו על גולדן סטייט ווריורס 4–1 בחצי גמר המערב. הלייקרס הביסו בגמר המערב את סיאטל סופרסוניקס 4–0. בגמר ה-NBA נפגשו הלייקרס שוב עם יריבתם הגדולה בוסטון סלטיקס, בפעם השלישית בארבע השנים האחרונות. לאחר שנחו היטב לפני סדרת הגמר התייצבו הלייקרס למשחק הביתי הראשון בסדרה מול הסלטיקס שהגיעה תשושה ופגועה לאחר סדרה קשה בת שבעה משחקים מול דטרויט פיסטונס. הלייקרס לא התקשו במשחק וניצחו 126–113, כשמג'יק ג'ונסון מצטיין עם 29 נקודות, 13 אסיסטים, ו-8 ריבאונדים. במשחק השני המשיכו הלייקרס את התנופה וניצחו 141–122 בזכות 22 נקודות ו-20 אסיסטים של ג'ונסון. במשחק השלישי שהתקיים בבוסטון הצליחו הסלטיקס להתאושש עם ניצחון 109–103, אך הלייקרס המשיכו להשתלט על הסדרה לאחר ניצחון במשחק הרביעי בבוסטון גארדן 107–106, עם 29 נקודות, כולל סל ניצחון, של ג'ונסון 2 שניות לסיום. הסלטיקס היו חייבים לנצח במשחק החמישי ואכן עשו זאת, 123–108. ג'ונסון שוב הצטיין במדי הלייקרס המנוצחים עם 29 נקודות, 12 אסיסטים, 8 ריבאונדים ו-4 חטיפות. היה זה משחק הפלייאוף האחרון ששוחק באולם המיתולוגי של בוסטון סלטיקס, הבוסטון גארדן. הסדרה חזרה ללוס אנג'לס למשחק השישי. ג'באר היה הקלע המוביל עם 32 נקודות, והוביל את הלייקרס לניצחון 106–93 ולזכייה עשירית באליפות ה-NBA. ג'ונסון המשיך להצטיין עם 16 נקודות, 19 אסיסטים ו-8 ריבאונדים. "מג'יק הוא גדול, שחקן כדורסל גדול", ציין לארי בירד מהסלטיקס בסיום המשחק, "הטוב ביותר שאני ראיתי". ואכן, מג'יק זכה בפרס ה-MVP של סדרת הגמר ובטבעת אליפות רביעית.

במסיבת הניצחון לאחר המשחק הבטיח מאמן הלייקרס פט ריילי כי הלייקרס יזכו שוב באליפות בעונה שלאחר מכן, דבר אותו לא הצליחה אף קבוצת NBA לעשות מאז בוסטון סלטיקס ב-1969. כרים עבדול-ג'באר בן ה-40 הכריז כי ישוב לעונת 1987/1988 כדי לתרום לקיום הבטחתו של ריילי.

גם בעונה זו סיימו הלייקרס את העונה הסדירה עם המאזן הטוב בליגה, 62–20, וזכו באליפות השביעית ברציפות של הבית הפאסיפי. בפלייאוף גברו הלייקרס בסיבוב הראשון על סן אנטוניו ספרס, 3–0, ובחצי הגמר על יוטה ג'אז בשבעה משחקים, 4–3, לאחר שכבר היו בפיגור 1–2. בגמר המערב פגשו הלייקרס את דאלאס מאבריקס ולאחר שישה משחקים בהן לא הצליחה אף קבוצה לנצח בחוץ המגמה לא השתנתה גם במשחק השביעי והמכריע, בו נהנו הלייקרס מיתרון הביתיות, ניצחו 117–102 ועלו לגמר ה-NBA. בגמר פגשו הלייקרס את דטרויט פיסטונס, אותה ניצחו הלייקרס פעמיים בעונה הסדירה. הפיסטונס הפתיעו את הלייקרס במשחק הראשון, השתלטו עליו בדקות האחרונות של המחצית הראשונה לאחר שתי שלשות של ביל ליימביר וירדו למחצית ביתרון 57–40. עם תחילת המחצית השנייה המשיכו הפיסטונס לשלוט במשחק וניצחו 105–93, ובכך ביטלו את יתרון הביתיות של הלייקרס. הלייקרס התאוששו במשחק השני וניצחו 108–96, עם 26 נקודות של ג'יימס וורת'י. הסדרה עברה לדטרויט, ובמשחק השלישי הצליחו הלייקרס להשיב לעצמם את יתרון הביתיות לאחר ניצחון 99–86. הפיסטונס לא הרימו ידיים וניצחו בשני המשחקים בדטרויט. הסדרה שבה ללוס אנג'לס כאשר הפיסטונס ביתרון 3–2, ולאחר משחק שישי צמוד לכל אורכו הלייקרס, עם הגב לקיר, הצליחו לצאת עם ידם על העליונה ולנצח 103–102, לאחר עבירה שנויה במחלוקת שביצע ליימביר על כרים עבדול-ג'באר. במשחק השביעי והמכריע שהתקיים בלוס אנג'לס התעלה ג'יימס וורת'י עם טריפל דאבל, היחיד בקריירה, של 36 נקודות, 16 ריבאונדים ו-10 אסיסטים.^[8] הלייקרס ניצחו במשחק הפכפך, 108:105 וזכו באליפות ה-11 של המועדון. ג'יימס וורת'י נבחר ל-MVP של סדרת הגמר. הלייקרס הצליחו לעמוד בהבטחתו של ריילי, ומפני שהגיל כבר נתן את אותותיו בעבדול-ג'באר, היה על מג'יק ג'ונסון לשאת בנטל של הובלת התקפת הלייקרס.

עונת 1988/1989 לא נראתה כתחילת הסוף, על אף שכרים עבדול-ג'באר הודיע על פרישה בתום העונה לאחר 20 עונות. הלייקרס סיימו את העונה הסדירה במאזן 57–25 ומג'יק ג'ונסון שוב קטף את תואר ה-MVP, בפעם השנייה בקריירה. בפלייאוף טיילו הלייקרס אל גמר ה-NBA לאחר שלושה סיבובים ללא הפסד, 3–0 בסיבוב הראשון על פורטלנד טרייל בלייזרס, 4–0 בחצי הגמר על סיאטל סופרסוניקס ו-4–0 בגמר המערב על פיניקס סאנס, בדרך לגמר הליגה מול הדטרויט פיסטונס. מעט לפני תחילת הגמר נפצע ביירון סקוט, והוא החמיץ את הסדרה כולה. בשני המשחקים הראשונים בדטרויט לא יכלו הלייקרס לפיסטונס ונוצחו בשניהם, כשבמהלך הרבע השלישי של המשחק השני מתח מג'יק ג'ונסון את שריר הירך וגמר את הסדרה. בפיגור 0–2 חזרו הלייקרס ללוס אנג'לס אך לא הצליחו לעצור את המומנטום של דטרויט ונוצחו במשחק השלישי בסדרה, 114–110, כאשר ג'באר בן ה-42 מתעלה וקולע 24 נקודות וקולט 13 ריבאונדים. גם במשחק הרביעי בסדרה לא יכלו הלייקרס לפיסטונס ונוצחו 105–97. היה זה משחקו האחרון של כרים עבדול-ג'באר בקריירה, ו-1:42 שניות לסיום המשחק הוא קלע את שתי הנקודות האחרונות בקריירה. הוא סיים את הקריירה כמוביל רשימת הקלעים המובילים בתולדות ה-NBA עם 38,387 נקודות ו-17,440 ריבאונדים ב-1,560 משחקים. כאשר ירד ג'באר מהפרקט בפעם האחרונה הוא זכה לתשואות ממושכות מכל הנוכחים בפורום, ואף משחקני הפיסטונס.

נראה היה כי הלייקרס מתרגלים במהרה להיעדרו של ג'באר, ובעונת 1989/1990 עזר הסנטר החדש ולאדה דיבאץ לסיים את העונה הסדירה במאזן 63–19 ולזכות בפעם התשיעית ברציפות באליפות הבית הפאסיפי. בפלייאוף גברו הלייקרס על יוסטון רוקטס בסיבוב הראשון 3–1, אך הופתעו בחצי גמר המערב על ידי פיניקס סאנס 4–1 והודחו מהפלייאוף. פט ריילי התפטר מתפקידו בעקבות ההפסד והוחלף במייק דאנליבי. מייקל קופר, חלק נוסף מקבוצת ה"שואוטיים", פרש אף הוא בסוף העונה.

מג'יק ג'ונסון הפך למוביל רשימת מוסרי האסיסטים המובילים בתולדות ה-NBA, כשהוא עובר את אוסקר רוברטסון. בעונת 1990/1991 כפתה פילוסופיית המשחק החדשה של דאנליבי על הקבוצה משחק איטי ושקול, בניגוד להתקפות המתפרצות של קבוצות ה"שואוטיים" תחת ריילי. לאחר תחילת עונה לא טובה, סיימו הלייקרס את העונה הסדירה במאזן 58–24. בפלייאוף גברו הלייקרס על יוסטון רוקטס 3–0 בסיבוב הראשון, על גולדן סטייט ווריורס 4–1 בחצי הגמר המערב ועל פורטלנד טרייל בלייזרס 4–2 בגמר המערב. הלייקרס פגשו בגמר ה-NBA את שיקגו בולס עם מייקל ג'ורדן, ועל אף שהצליחו לנצח במשחק הראשון בסדרה בשיקגו 93–91 ולזכות בכך ביתרון הביתיות, הבולס השתלטו על הסדרה וניצחו בארבעת המשחקים הבאים בדרך לניצחון 4–1 ולאליפות ראשונה שלהם בהיסטוריה.

1991–1996: "חמש השנים הרזות"

ב-7 בנובמבר 1991 ערך מג'יק ג'ונסון מסיבת עיתונאים בה הדהים את העולם והודיע כי הוא נושא את נגיף ה-HIV, ועקב כך הוא פורש ממשחק פעיל בגיל 31.

עונת 1991/1992 לא הייתה קלה עבור הלייקרס עם החדשות על פרישתו של מג'יק ג'ונסון, ועם סדרת פציעות של שחקני מפתח. למרות כל זאת, הצליחו הלייקרס לסיים את העונה הסדירה במאזן 43–39 ולהעפיל לפלייאוף בפעם ה-16 ברציפות (שיא NBA) הודות לתרומתו הגדולה של סדייל ת'ריט. אך בהיעדרם של ג'יימס וורת'י וסם פרקינס הפצועים נוצחו הלייקרס בסיבוב הראשון של הפלייאוף בידי פורטלנד טרייל בלייזרס 1–3. בסדרה זו נאלצו הלייקרס לשחק את אחד ממשחקי הבית שלהם בלאס וגאס, בעקבות המהומות שהתרחשו בעיר לוס אנג'לס ב-1992.

בתקופתו של דל האריס התאוששו הלייקרס ויצאו מ"השנים הרזות" מהן סבלו, והוא נבחר למאמן השנה ב-NBA ב-1995.

במהלך הפגרה החליט המאמן הראשי מייק דאנליבי לעזוב את המועדון לטובת מילווקי באקס. רנדי פונד, שהיה עוזר המאמן תחת פט ריילי ודאנליבי, מונה למאמן הראשי. בתחילת עונת 1992/1993 נפצע ביירון סקוט, ולאחר מכן הועבר סם פרקינס בטרייד לסיאטל סופרוניקס תמורת בנויט בנג'מין והזכויות על הרוקי דאג כריסטי. הטרייד יצר מורת רוח בקרב סגל השחקנים, שהיו גם כך לא מרוצים, והלייקרס סיימו עם שישה ניצחונות בלבד ב-20 המשחקים האחרונים של העונה ובמאזן 39–43, אך עדיין נכנסו לפלייאוף. הם הפתיעו כשהצליחו לנצח בשני המשחקים הראשונים בסדרה מול פיניקס סאנס החזקה בחוץ, אך הפסידו בשלושת המשחקים הבאים בסדרה, כאשר במשחק החמישי והמכריע בפיניקס נכנעו לאחר הארכה, והודחו בתוצאה 2–3.

ולאדה דיבאץ ובחירת הדראפט ניק ואן אקסל הובילו את הלייקרס בנקודות בעונת 1993/1994, אך הדרך הייתה מלאת מהמורות. לאחר שאיבדו את ביירון סקוט ואיי. סי. גרין הוותיקים שהפכו לשחקנים חופשיים, ובעונתו האחרונה של ג'יימס וורת'י, סיימו הלייקרס את העונה הסדירה במאזן 33–49, ונכשלו בניסיון להעפיל לפלייאוף לראשונה מזה 17 שנים. בשלהי העונה עשו הלייקרס ניסיון אחרון להעפיל לפלייאוף, והחליפו את המאמן פונד בכוכב הקבוצה לשעבר, מג'יק ג'ונסון. עם זאת, תחת ג'ונסון הפסידו בעשרת המשחקים האחרונים של העונה, רצף הפסדים, שנכון ל-2023, מהווה את הרצף הארוך ביותר בתולדות המועדון. ג'ונסון, שהבין שאינו מתאים להיות מאמן, פינה את מקומו והלייקרס מינו במקומו את דל האריס כמאמן הראשי לעונת 1994/1995.

הלייקרס היו לאחת הקבוצות המשתפרות ביותר בעונת 1994/1995, כשסיימו את העונה הסדירה במאזן 48–34 וחזרו לפלייאוף לאחר עונת היעדרות אחת. השיפור הניכר נבע מכמה סיבות, כולל הגעתו של האריס, שיפור משחקו של הסופומור ניק ואן אקסל, שיפור במשחקם של השחקנים המנוסים יותר, ולאדה דיבאץ ואלדן קמפבל, החתמתו של סדריק סבאלוס במהלך הפגרה, ובחירתו של הרוקי אדי ג'ונס בבחירה העשירית של דראפט 1994. סבאלוס הפך לשחקן הלייקרס הראשון שקולע 50 נקודות במשחק אחד מזה 20 שנה. בפלייאוף גברו הלייקרס בסיבוב הראשון על סיאטל סופרסוניקס 3–1, וניצחו סדרת פלייאוף לראשונה מאז ימי מג'יק ג'ונסון כשחקן. בחצי גמר המערב נוצחו הלייקרס בידי המדורגת ראשונה סן אנטוניו ספרס בשישה משחקים 2–4. דל האריס נבחר למאמן השנה וג'רי וסט זכה בפרס מנהל השנה.

לעונת 1995/1996 חזרו הלייקרס עם כמעט אותו הסגל, ובמחצית העונה עמד מאזנם על 24–18. ב-30 בינואר 1996 חזר מג'יק ג'ונסון מהפרישה, עלה מהספסל וקלע 19 נקודות, 10 אסיסטים ו-8 ריבאונדים בבכורה המחודשת שלו, מול גולדן סטייט ווריורס.^[9] בשבועות הראשונים לחזרתו שיחק ג'ונסון היטב והצעיד את הלייקרס למאזן 29–11 איתו, אך ככל שהעונה התקדמה החלו הלייקרס להתפרק כשהגיל והשהות הארוכה מחוץ למגרש החלו לתת את אותותיהם במג'יק. הקפטן סבאלוס הושעה על ידי המועדון, ואן אקסל הושעה לשבעה משחקים על ידי הנהלת הליגה לאחר שדחף שופט, ואפילו ג'ונסון איבד את קור הרוח שלו והורחק ממשחק לקראת סוף העונה לאחר שנתקל בשופט. הלייקרס הקורסים סיימו את העונה הסדירה במאזן 53–29 והודחו בסיבוב הראשון של הפלייאוף בידי יוסטון רוקטס לאחר ארבעה משחקים, 1–3. בתום העונה פרש ג'ונסון לתמיד.

1996–2004: חזרה לתהילה: תקופת שאק וקובי

קובי בראיינט (מימין) ושאקיל אוניל עזרו ללייקרס לזכות בשלוש אליפויות רצופות. על אף ששיחקו היטב יחדיו על הפרקט, מערכת היחסית ביניהם הייתה עוקצנית ומרירה בחדר ההלבשה ובראיונות לתקשורת.

במהלך הפגרה של 1996 רכשו הלייקרס את קובי בראיינט בן ה-17 משארלוט הורנטס תמורת ולאדה דיבאץ. בראיינט נבחר בבחירה ה-13 בדראפט 1996, ואיתו הוחתם גם סנטר אורלנדו מג'יק לשעבר, שהפך לשחקן חופשי, שאקיל אוניל.^[10] הטרייד בעבור בראיינט היה רעיון של ג'רי וסט, והוא גם היה גורם רב השפעה במהלך להחתמתו של אוניל. הלייקרס ניצלו את הבחירה ה-24 בדראפט 1996 ובחרו את דרק פישר.^[11] במהלך עונת 1996/1997 ביצעו הלייקרס טרייד על סידריק סבאלוס והעבירו אותו לפיניקס סאנס תמורת רוברט הורי.^[12] אוניל הוביל את הלייקרס למאזן 56–26 בסיומה של העונה הסדירה, על אף שהחמיץ 31 משחקים בעקבות פציעה בברך. אוניל רשם ממוצעים של 26.2 נקודות ו-12.5 ריבאונדים, וסיים במקום השלישי בליגה עם 2.88 חסימות למשחק. בפלייאוף הדיחו הלייקרס בסיבוב הראשון את פורטלנד טרייל בלייזרס 3–1, כשאוניל קולע 46 נקודות במשחק הראשון בסדרה, שיא נקודות במשחק פלייאוף מאז 53 נקודות של וסט נגד בוסטון סלטיקס ב-1969. למרות שיא NBA של 7 שלשות מ-7 ניסיונות של רוברט הורי במשחק השני בסדרת חצי גמר המערב נגד יוטה ג'אז, הפסידו הלייקרס את הסדרה 1–4 לג'אז של קארל מלון וג'ון סטוקטון.

בעונה הבאה, עונת 1997/1998, היו הלייקרס הקבוצה היחידה ללא שחקן מעל גיל 30 בסגל. לאחר הצטרפותו של ריק פוקס מבוסטון סלטיקס פתחו הלייקרס את העונה עם 11 ניצחונות, הפתיחה הטובה בהיסטוריית המעדון,^[13] וסיימו אותה במאזן 61–21. בפלייאוף גברו הלייקרס בסיבוב הראשון על פורטלנד טרייל בלייזרס 3–1, בחצי הגמר על סיאטל סופרסוניקס 4–1 ובגמר המערב פגשו את יוטה ג'אז, בעלת המאזן הטוב ביותר במערב עם ניצחון אחד יותר מהלייקרס. הג'אז הביסו את הלייקרס 4–0 ועלו לגמר ה-NBA מול שיקגו בולס. הלייקרס נאבקו עם סיאטל סופרסוניקס על ראשות הבית הפאסיפי במהלך רוב העונה, אך בשני החודשים האחרונים הצליחו לנצח 22 מ-25 המשחקים ולסיים ראשונים. על אף שהחמיץ 20 משחקים עקב פציעה בשריר הבטן, אוניל היה דומיננטי וסיים במקום השני בטבלת מלך הסלים של ה-NBA, אחרי מייקל ג'ורדן, וכמוביל הליגה באחוז הקליעה מהשדה (58.4%).

במהלך עונת 1998/1999, שקוצרה עקב שביתת השחקנים, הועברו אדי ג'ונס ואלדן קמפבל בטרייד לשארלוט הורנטס תמורת גלן רייס. ניק ואן אקסל הועבר לדנוור נאגטס ודניס רודמן, שרק הצטרף לקבוצה, נחתך ממנה כבר לאחר 23 משחקים.^[14] הלייקרס רכשו גם את ג'יי. אר. ריד ובי. ג'יי. ארמסטרונג.^[15] המאמן דל האריס פוטר במהלך חודש בפברואר לאחר רצף של שלושה הפסדים והוחלף על ידי שחקן העבר של המועדון קורט רמביס. הלייקרס סיימו את העונה הסדירה במאזן 31–19 ובמקום הרביעי במערב.^[16] בסיבוב הראשון של הפלייאוף ניצחו הלייקרס את יוסטון רוקטס 3–1, אך הובסו בסוויפ בחצי גמר המערב בידי סן אנטוניו ספרס, כשהמשחק הרביעי בסדרה היה האחרון ששוחק באולם הפורום.^[17]

תחילת תקופת פיל ג'קסון והתקפת המשולש

עונת 1999/2000 הביאה עימה שינויים גדולים בקבוצה: הלייקרס עברו לאולם חדש, הסטייפלס סנטר, אותו חלקו עם יריבתם העירונית לוס אנג'לס קליפרס, מדי המועדון שונו והפכו יותר מודרניים, ופיל ג'קסון מונה למאמן הראשי, והחל להנחיל לקבוצה תפיסת התקפה חדשה: התקפת המשולש. פילוסופיית המשחק החדשה התבררה כרבת עוצמה, כאשר הלייקרס פתחו את העונה עם 31 ניצחונות מ-36 המשחקים הראשונים. במהלך העונה הצליחו הלייקרס להשיג רצפי ניצחונות של 16, 19, ו-11 משחקים, והפכו לקבוצה השלישית בהיסטוריה של ה-NBA המצליחה להשיג שלושה רצפי ניצחונות דו-סיפרתיים בעונה אחת.

על אף שהצליחו לסיים את העונה הסדירה במאזן הטוב ביותר בליגה, 67–15, ושאקיל אוניל נבחר ל-MVP של העונה הסדירה, ללייקרס לא היה קל בסיבוב הראשון של הפלייאוף והם נגררו לסדרה בת חמישה משחקים מול סקרמנטו קינגס בסיבוב הראשון, אותה ניצחו 3–2. לאחר ניצחון בחצי הגמר על פיניקס סאנס 4–1, התקשו בסדרת גמר המערב מול פורטלנד טרייל בלייזרס, כשהם מוצאים את עצמם כבר בפיגור של 15 נקודות ברבע האחרון של המשחק השביעי והמכריע, לפני שהצליחו להתעשת ולנצח 89–84 בסטייפלס סנטר.

בגמר ה-NBA פגשו הלייקרס את אינדיאנה פייסרס, שאומנה על ידי שחקן הסלטיקס ויריבה של הלייקרס משנות ה-80, לארי בירד. הלייקרס גברו על הפייסרס בשישה משחקים, 4–2, וזכו באליפות ה-12 בהיסטוריה של המועדון. שאקיל אוניל רשם 38 נקודות ב-61.15% מהשדה, 16.6 ריבאונדים ו-2.3 אסיסטים בממוצע למשחק, וזכה בתואר ה-MVP של הגמר.

הלייקרס היו מועמדים לאליפות נוספת, השנייה ברציפות, בעונה הבאה, עונת 2000/2001, אך הפעם הם נתקלו בקשיים רבים יותר, כאשר כבר לפני פגרת האולסטאר (המסמנת את מחצית העונה) צברו 16 הפסדים, אחד יותר ממה שצברו בכל עונה הקודמת. למרות זאת הצליחו הלייקרס לחזור לעצמם ולגבור על סקרמנטו קינגס במירוץ לאליפות הבית הפאסיפי, וסיימו את העונה הסדירה במאזן 56–26, ניצחון אחד מעל הקינגס. בפלייאוף דהרו הלייקרס לגמר ה-NBA כאשר ניצחו בשלוש סדרות הפלייאוף הראשונות בסוויפ מול פורטלנד טרייל בלייזרס, סקרמנטו קינגס וסן אנטוניו ספרס. מול הספרס ניצחו הלייקרס בהפרש ממוצע של 22 נקודות. בגמר ה-NBA פגשו הלייקרס את פילדלפיה 76' בהנהגתו של אלן אייברסון, ועל אף שהפסידו במשחק הראשון בסדרה הצליחו להשתלט על המשכה וגברו על הסיקסרס בארבעת המשחקים הבאים בדרך לניצחון 4–1, וזכייה ה-13 באליפות ה-NBA בהיסטוריה של המועדון. שאקיל אוניל נבחר בפעם השנייה ברציפות ל-MVP של סדרת הגמר, ודרק פישר קבע שיא NBA עם 15 שלשות במהלך סדרת גמר המערב מול הספרס. הלייקרס סיימו את פלייאוף 2001 במאזן 15–1, מאזן הפלייאוף הטוב ביותר לעונה בודדת בהיסטוריה של ה-NBA.

הלייקרס פתחו חזק את עונת 2001/2002, כשהם מנצחים 16 מ-17 המשחקים הראשונים של העונה. אך פציעה בבוהן כף הרגל הטרידה את שאקיל אוניל לאורך העונה, והלייקרס איבדו את אליפות הבית הפאסיפי לסקרמנטו קינגס במאזן 58:24, ובמקום השלישי במערב. בפלייאוף ניצחו הלייקרס את שתי הסדרות הראשונות ללא קושי, אחרי ניצחונות 4–0 על פורטלנד טרייל בלייזרס בסיבוב הראשון ו-4–1 על סן אנטוניו ספרס בחצי גמר המערב. בגמר המערב פגשו הלייקרס את שחקני סקרמנטו קינגס המוכשרים, שרבים החשיבו לקבוצה שיכולה לעצור את הלייקרס. הסדרה, שנחשבת לאחת המרתקות בתולדות הגמרים האזוריים ב-NBA, הייתה צמודה לכל אורכה. הקינגס היו במרחק של שניות בודדות לעלות ליתרון של 3–1 במשחק הרביעי בלוס אנג'לס, אך שלשה של רוברט הורי עם הבאזר השוותה את תוצאת הסדרה ל-2–2, והלייקרס כפו משחק שביעי ומכריע בסקרמנטו. המשחק השביעי התברר כדרמטי אף יותר מקודמיו, אך בסופו של דבר הצליחו הלייקרס לגבור על הקינגס 112–106 בהארכה והעפילו לגמר ה-NBA.

בגמר פגשו הלייקרס את ניו ג'רזי נטס בסדרה שהייתה שונה לחלוטין לגמר המערב. הלייקרס ניצחו בסוויפ 4–0 באחת מסדרות הגמר הכי חד-צדדיות בהיסטוריה של הליגה. עם האליפות השלישית ברציפות זכה שאקיל אוניל בתואר ה-MVP של הגמר בפעם השלישית ברציפות, הישג אותו הצליח להשיג רק מייקל ג'ורדן לפניו, והמאמן פיל ג'קסון זכה באליפות התשיעית בקריירה, כשהוא משתווה למאמנה האגדי של בוסטון סלטיקס, רד אאורבך, ועובר את פט ריילי כמאמן עם הכי הרבה ניצחונות בפלייאוף.

הלייקרס נראו חזקים ובלתי ניתנים לעצירה, ושמו להם למטרה לזכות באליפות רביעית ברציפות. עם זאת, הלייקרס התחילו את עונת 2002/2003 ביכולת ירודה, כששאקיל אוניל החמיץ 12 משחקים לאחר ניתוח בבוהן כף רגלו, ונאלץ לחזור לאיטו לכושר משחק. בחג המולד עמדו הלייקרס על מאזן 11–19, אך אז החל קובי בראיינט לשאת את הקבוצה על גבו באחת מהתקופות הטובות בקריירה שלו, כשהוא קובע שיא NBA לשחקן הצעיר ביותר המגיע ל-10,000 נקודות ושיאי ליגה עם 12 שלשות במשחק בודד, 8 שלשות במחצית אחת, 9 שלשות רצופות ללא החטאה, שיא מועדון של 42 נקודות במחצית, קלע יותר מ-40 נקודות בתשעה משחקים רצופים (הצטרף לווילט צ'מברלין ומייקל ג'ורדן), קלע יותר מ-35 נקודות ב-13 משחקים רצופים (רק לצ'מברלין היו יותר משחקים), הפך לשחקן השלישי בהיסטוריה עם ממוצע של 40 נקודות במשך חודש שלם, והשיג טריפל דאבל פעמיים ברציפות לראשונה מאז מג'יק ג'ונסון ב-1991.

הלייקרס סיימו את העונה הסדירה במאזן 50–32, העונה ה-27 עם לפחות 50 ניצחונות מאז עברה הקבוצה ללוס אנג'לס. בפלייאוף גברו הלייקרס על מינסוטה טימברוולבס בשישה משחקים בסיבוב הראשון, ובחצי גמר המערב פגשו את סן אנטוניו ספרס. הרגע המכריע בסדרה היה במשחק החמישי, כשהסדרה בשוויון 2–2. הלייקרס, שסבלו מהיעדרו של ריק פוקס עקב פציעה, כבר היו בפיגור של 25 נקודות, אך חזרו למשחק וצימקו ל-2 נקודות בלבד, 14.7 שניות לסיום. המשחק הונח על כתפיו של רוברט הורי, אליו נטו הלייקרס ללכת ברגעי ההכרעה לאחר שהכריע כמה וכמה משחקים בשלשות במהלך הפלייאוף הקודם. 3.6 שניות לסיום המשחק זרק הורי שלשה שהייתה יכולה לנצח את המשחק ללייקרס, אך הפעם הכדור פגע בטבעת הסל ויצא החוצה, והספרס עלו ליתרון 3–2 בסדרה.

הלייקרס מצאו את עצמם במשבר, לאחר שהיו קרובים לעלות ליתרון אך במקום זאת היו על סף הדחה מהפלייאוף. הספרס ניצחו את המשחק השישי בלוס אנג'לס ובסדרה כולה 4–2, וניפצו את החלום של הלייקרס על אליפות רביעית ברציפות.

נחושים להשיב את תואר האליפות בשנה ה-25 לבעלותו של ג'רי באס על הקבוצה, החתימו הלייקרס את השחקנים החופשיים קארל מלון וגארי פייטון ופתחו את עונת 2003/2004 בסערה עם 20 ניצחונות מ-25 המשחקים הראשונים. קארל מלון הפך לשחקן הוותיק ביותר להשיג טריפל דאבל, אך זמן קצר לאחר מכן נפצע בברכו, והיעדרויות עקב פציעות ומחלות של שאקיל אוניל וקובי בראיינט הגיעו זמן קצר אחר כך. כתוצאה מכך היה צריך פייטון לבדו להוביל את התקפת הלייקרס יחד עם השחקנים הצעירים בשיטה אליה לא היה רגיל. בנוסף סבלה הקבוצה מפרשיית התקיפה המינית של קובי בראיינט והטענות ההדדיות בין אוניל לבראיינט שהחלו לאחר שהוגש כתב אישום נגד האחרון.

למרות זאת הצליחה הקבוצה להחזיק מעמד, וסיימה את העונה בסטייל עם 14 ניצחונות ב-17 המשחקים האחרונים בדרך למאזן 56–26 בסיום העונה הסדירה ואליפות הבית הפאסיפי הודות לשני סלים עם הבאזר במשחק מול פורטלנד: אחד שהשווה את תוצאת המשחק בתום הזמן החוקי, והשני שניצח את משחק לאחר הארכה כפולה. בפלייאוף, ללא רוברט הורי, גברו הלייקרס בסיבוב הראשון על יוסטון רוקטס בחמישה משחקים 4–1. בחצי גמר המערב פגשו הלייקרס את האלופה המכהנת סן אנטוניו ספרס ושוב מצאו את עצמם בפיגור 0–2, אך הצליחו להשוות את הסדרה בשני משחקי בית. במשחק החמישי נקלעו הלייקרס לפיגור כאשר המשחק התקרב לסיומו, וללא הורי נזקקו הלייקרס לדרק פישר, שתפס את הכדור ממסירת החוץ וזרק אותו תוך כדי סיבוב כשנותרו רק 0.4 שניות לסיום, ברגע שנחשב לאחד הרגעים המדהימים בהיסטוריה של ה-NBA. לאחר שניצחו במשחק החמישי 74–73 בסן אנטוניו השלימו הלייקרס את המשימה כשגברו על הספרס גם במשחק השישי בסדרה שנערך בלוס אנג'לס 88–76 ובסדרה כולה 4–2. בגמר המערב פגשו הלייקרס את המדורגת ראשונה מינסוטה טימברוולבס, עליה גברו בקלות יחסית 4–2 כדי לפגוש את דטרויט פיסטונס בגמר ה-NBA. בגמר הופתעו הלייקרס, שנחשבו לפייבוריטים מול הפיסטונס, ודטרויט השתלטה במהרה על הסדרה במשחקה הקבוצתי ובהגנה החזקה שהציגה בדרך לניצחון 4–1.

2004–2007: בניה מחדש

בקיץ שלאחר עונת 2003/2004 קרסו הלייקרס. המאמן פיל ג'קסון היה מותש, והנהלת הלייקרס לא הייתה מוכנה להכפיל את משכורתו מ-6 ל-12 מיליון דולר אותם דרש כדי להמשיך בתפקידו. כמו כן, עוזר המאמן טקס וינטר אמר, כי ג'קסון הכריז בפגרת אולסטאר 2004 כי לא יהיה מעוניין לחזור ללוס אנג'לס לייקרס אם קובי בראיינט יישאר בקבוצה. המתח ההולך וגובר בין שאקיל אוניל לבראיינט הגיע לבסוף לנקודת רתיחה, וכאשר נודע כי ג'קסון לא יישאר בתפקידו (מהלך שרבים האמינו כי לבראיינט הייתה בו יד), דרש אוניל טרייד שהעביר אותו למיאמי היט בתמורה ללמאר אודום, קארון באטלר ובריאן גרנט. בראיינט בחן את שוק השחקנים החופשיים, והיה קרוב מאוד לחתימה ביריבה העירונית לוס אנג'לס קליפרס, לפני שהחליט להישאר בלייקרס. פיל ג'קסון פרש לחוותו במונטנה ורודי טומג'נוביץ' מונה למאמן הראשי החדש של הקבוצה.

במהלך הפגרה הועבר גארי פייטון לבוסטון סלטיקס וקארל מלון פרש לאחר ניתוח בברך. למרות כל השינויים בפגרה הצליחו הלייקרס לפתוח את עונת 2004/2005 בצורה חיובית, כשהגיעו למאזן 24–19 בפגרת האולסטאר, אך אז עזב טומג'נוביץ' את המועדון עקב בעיות בריאות. הלייקרס התקשו ללא טומג'נוביץ', אך עדיין הצליחו להגיע למאזן 32–29 והיו בעמדה טובה להעפלה לפלייאוף. עם זאת, הם לא הצליחו להתגבר על סדרת פציעות של בראיינט ואודום בשלהי העונה, הפסידו 19 מ-21 המשחקים האחרונים של העונה, סיימו את העונה במאזן 34–48 ולא העפילו לפלייאוף.

למרות זאת המשיך בראיינט לקבוע שיאים, כשהפך לשחקן הצעיר ביותר בהיסטוריה של ה-NBA המגיע ל-14,000 נקודות וקבע שיא מועדון של 43 קליעות עונשין רצופות. הקבוצה גם הצליחה לקלוע ב-100% מהעונשין בשלושה משחקים לראשונה מאז עונת 1991/1992.

בעונת 2005/2006 חזר ג'קסון ללייקרס. שנת החופשה של ג'קסון, שכללה חופשה ארוכה באוסטרליה, הפיחה בו כוחות מחודשים, והעונה הכושלת של הלייקרס הביאה את באס להיענות לדרישותיו הכספיות של ג'קסון. על אף שרבים חשבו שחוסר שביעות רצונו של בראיינט הביאה מלכתחילה לעזיבתו של ג'קסון ושג'קסון יהווה גורם הפוגע בבראיינט, הראה קובי סימנים כי יקבל בברכה את ג'קסון, והמהלך הותיר את אוהדי הלייקרס אופטימיים לגבי העונה הקרבה. ואכן, שום חילוקי דעות לא היו בין השניים בעונה הראשונה לחזרתו של ג'קסון ללייקרס, ומערכת היחסים בין השניים נשארה יציבה.

אנדרו ביינום הגיע ללייקרס ישירות מליגת התיכונים בדראפט 2005

במהלך הפגרה החתימו הלייקרס את קוואמי בראון מוושינגטון ויזארדס בתמורה לקארון באטלר וצ'אקי אטקינס, ובחרו את הסנטר אנדרו ביינום ישירות מהתיכונים בבחירה העשירית בדראפט 2005.

לאחר התוצאות החלשות של העונות הקודמות חשבו רבים כי עצם ההגעה לפלייאוף תיחשב להישג. לאחר התחלה מעורערת נראה היה כי הכימיה הקבוצתית משתפרת בצורה דרמטית במחצית השנייה של העונה, והלייקרס נראו יציבים יותר ככל שהעונה התקרבה לסיומה. ההשתפרות של הלייקרס הספיקה למקום בפלייאוף והפיגה במעט את חששות האוהדים לגבי הקבוצה, כאשר הלייקרס סיימו את העונה הסדירה במאזן 45–37. בפלייאוף פגשו הלייקרס בסיבוב הראשון את המדורגת שנייה במערב פיניקס סאנס, ולאחר ניצחון במשחק הרביעי בסדרה שהתקיים בלוס אנג'לס עלו הלייקרס ליתרון 3:1 בסדרה, ונראה היה שיעפילו לדרבי בחצי גמר המערב מול לוס אנג'לס קליפרס, שגברה על דנוור נאגטס. אך הסאנס, בהנהגתו של סטיב נאש, הצליחו להתאושש, ניצחו במשחק החמישי בבית 114–97, במשחק השישי בלוס אנג'לס 126–118 בהארכה, והביסו את הלייקרס במשחק השביעי והמכריע 121–90 בפיניקס.

במשחק השביעי הובילו הלייקרס במחצית 60–45 בזכות 23 של קובי בראיינט, אך במחצית השנייה "נעלם" בראיינט, ולקח רק שלוש זריקות וקלע נקודה אחת בלבד. מספר פרשנים, כמו ביל סימונס, טענו כי היה על בראיינט לקחת על עצמו יותר זריקות; אחרים, כמו צ'ארלס בארקלי, אף טענו כי בראיינט סירב לזרוק "כדי להוכיח את טיעונו" לגבי יכולת הקליעה הדלה של חבריו לקבוצה. בראיינט והמאמן פיל ג'קסון דחו טענות אלה, וציינו כי קובי נהג לפי תוכנית המשחק שנקבעה במחצית כדי לשתף שחקנים אחרים במשחק.^[18]

במהלך פגרת 2006 בחרו הלייקרס את הגארד ג'ורדן פארמאר מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. להפתעת רבים החלו הלייקרס את העונה בצורה טובה עם ניצחונות על קבוצות צמרת כמו יוטה ג'אז, דאלאס מאבריקס וסן אנטוניו ספרס. עם זאת, הקבוצה התדרדרה לאחר סדרת פציעות של למאר אודום, קוואמי בראון ולוק וולטון. קובי בראיינט הושעה פעמיים לאחר שהכה שחקן יריב, וחלק מהפרשנים החלו לתהות אם הפך ל"שחקן מלוכלך". קובי זעם על ביקורות אלה, ו"ענה על הפרקט" עם שיא של 4 משחקים רצופים בהם קלע לפחות 50 נקודות. הלייקרס סיימו את העונה הסדירה במאזן 42–40 והעפילו לפלייאוף מהמקום השביעי, אך הודחו כבר בסיבוב הראשון לפיניקס סאנס בחמישה משחקים 1–4.

לאחר עונת 2006/2007 הוטל בספק עתידו של קובי בראיינט בקבוצה, והוא דרש שיבוצע עליו טרייד.^[19] מערכת היחסים שלו עם המועדון התדרדרה במהירות כאשר נחשפה קלטת שלו בה הוקלט אומר כי היה על הלייקרס לבצע טרייד על אנדרו ביינום תמורת ג'ייסון קיד, והעביר ביקורת על הג'נרל מנג'ר מיץ' קופצ'אק. קופצ'אק החליט להחתים את כוכב הקבוצה בעבר דרק פישר, אך למרות זאת נכנסו הלייקרס לעונת 2007/2008 מתוסכלים וסימני שאלה רבים ריחפו סביבם.

2007–2011 תקופת בראיינט/גאסול

הלייקרס החלו את עונת 2007/2008 באופן מפתיע לטובה. כשהם נהנים מעלייתו של אנדרו ביינום כאופציה המרכזית בתפקיד הסנטר, הלייקרס אפילו הצליחו להעפיל לראשות אזור המערב למשך שלושה ימים. לאחר טרייד מוצלח בשלבים הראשונים של העונה שהביא לקבוצה את טרבור אריזה גוועו סופית השמועות לגבי רצונו של בראיינט לעזוב את לוס אנג'לס. עם זאת, לפני שהלייקרס קטפו את פירות הצלחתם נפצע ביינום בברכו, פציעה שהשביתה אותו למשך שארית העונה. הלייקרס הפסידו שלושה משחקים רצופים ונראה היה שפציעות יחבלו בעונה נוספת של הלייקרס.

ב-1 בפברואר 2008 ביצעו הלייקרס טרייד על קוואמי בראון, שלא היה פופולרי בקרב האוהדים, הרוקי ג'באריס קריטנטון, ארון מקי, זכויות הדראפט של מארק גאסול ושתי בחירות סיבוב ראשון ב-2008 ו-2010, שהועברו לממפיס גריזליס בעבור הפורוורד הספרדי פאו גאסול (אחיו הגדול של מארק) ובחירת סיבוב שני בדראפט 2010.^[20]

עתה, משהיו ללייקרס גם סנטר וגם פאוור פורוורד בגובה 2.13 מטרים, התייחסו פרשנים לביינום וגאסול כ"תאומי המגדל", כמו צמדים מפורסמים נוספים מההיסטוריה של ה-NBA: טים דאנקן ודייוויד רובינסון מסן אנטוניו ספרס, פטריק יואינג וביל קרטרייט מניו יורק ניקס, והצמד המקורי האקים אולאג'ואן ורלף סמפסון מיוסטון רוקטס. גם בזמן שהמתינו לשובו של ביינום שיחקו הליקרס היטב, וחזרו בפעם השנייה למקום הראשון במערב.

כשקובי בראיינט מוביל את הקבוצה עם ממוצעים שמתאימים ל-MVP, היה חודש אפריל חודש של ניצחונות עבור הלייקרס, שהעפילו במהירות לעמדת הקבוצה הטובה במערב. בזכות יכולותיו המגוונות של גאסול ומשחקו של אודום כאופציה השלישית בהתקפת הקבוצה, העפילו הלייקרס לפלייאוף בפעם ה-55 ב-60 שנותיהם בליגה, כשהם זוכים באליפות הבית הפאסיפי על חשבון פיניקס סאנס (זכייתם הראשונה באליפות הבית מאז עזיבתו של שאקיל ב-2004), והתייצבו במקום הראשון במערב בסיום העונה לראשונה מאז עונת 1999/2000. את העונה הסדירה סיימו הלייקרס במאזן 57–25, כאשר קובי בראיינט זוכה בתואר ה-MVP של העונה הסדירה. בפלייאוף הביסו הלייקרס 4–0 את דנוור נאגטס בסיבוב הראשון, גברו בחצי הגמר 4–2 על יוטה ג'אז ופגשו בגמר המערב את סן אנטוניו ספרס, שלא הצליחו להוות יריב שקול כשהפסידו 4–1. לאחר שהשיגו מאזן 12–3 בפלייאוף ועברו בצורה חלקה את הדרך לגמר, נתקלו הלייקרס בבעיות בסדרת הגמר מול יריבתם הוותיקה בוסטון סלטיקס. הסלטיקס סיימו עם המאזן הטוב ביותר בליגה בעונה הסדירה, והייתה זו הפעם הראשונה מאז 2000 בה נפגשו בסדרת הגמר המדורגות ראשונות במזרח ובמערב, והפעם הראשונה מאז 2003 בה קבוצה המדורגת ראשונה באחד משני האזורים מגיעה לסדרת הגמר. הלייקרס הופיעו בסדרת הגמר לראשונה מאז שנת 2004 ובפעם ה-29 בסך הכול (שיא NBA). הסלטיקס הופיעו בסדרת גמר לראשונה מאז שנת 1987 ובפעם ה-20 בסך הכל. לסדרת הגמר של 2008 הגיעו הסלטיקס כמועדון המעוטר ביותר בהיסטוריה של הליגה עם 16 אליפויות, והלייקרס דורגו במקום השני עם 14. שני המועדונים, הנחשבים למצליחים בהיסטוריה של ה-NBA, חידשו את היריבות ביניהם לאחר 21 שנה מאז המפגש האחרון ביניהם בסדרת הגמר של 1987.

בסדרה עצמה נטלו הסלטיקס את השליטה לאחר שניצחו בשני המשחקים הראשונים בבוסטון. הלייקרס הצליחו להתאושש ולנצח במשחק השלישי בסדרה, אך הפסידו ברביעי בלוס אנג'לס, ועל אף שהצליחו לחזור ולנצח במשחק החמישי שהתקיים אף הוא בלוס אנג'לס הלייקרס, הובסו במשחק השישי שהתקיים בבוסטון 131–92, והסלטיקס ניצחו 4–2 בסדרה וזכו באליפות ה-17 של המועדון.

בעונת 2008/2009 שוב כיוונו הלייקרס לאליפות, אך בחודש ינואר שוב הפסידו את אנדרו ביינום עקב פציעה, והוא חזר רק למשחקים האחרונים של העונה הסדירה. למרות היעדרותו הצליחו הלייקרס לסיים את העונה הסדירה במאזן 65–17, משחק אחד אחרי קליבלנד קאבלירס במקום הראשון בליגה. בפלייאוף עברו הלייקרס בקלות את יוטה ג'אז בסיבוב הראשון 4–1, אך בחצי גמר המערב נתקלו במשוכה גבוה יותר בדמות יוסטון רוקטס, ועל אף שהרוקטס היממו את הלייקרס עם ניצחון במשחק הראשון בסדרה 100–92 בסטייפלס סנטר, הלייקרס התאוששו וניצחו בשני המשחקים הבאים בסדרה והשיבו לעצמם את יתרון הביתיות. יוסטון ניצחה במשחק הרביעי 99–87 והשוותה ל-2–2, אך במשחק החמישי בלוס אנג'לס התפוצצו הלייקרס על המגרש וניצחו 118–78 בדרך ליתרון 3–2 בסדרה. הרוקטס כפו משחק מכריע עם ניצחון 95–80 ביוסטון, אך הלייקרס ניצחו במשחק השביעי והמכריע, שהיה חד צדדי ברובו, 89–70 ועלו לגמר המערב. בסיבוב השלישי פגשו הלייקרס את דנוור נאגטס, וכמו מול יוסטון לא הצליחו לשמור על יתרון הביתיות לאחר שני משחקי הבית הראשונים בסדרה והסדרה עברה לקולורדו בתוצאה 1–1. הלייקרס התאוששו במהרה וניצחו במשחק השלישי בדנוור 103–97, ועל אף שהנאגטס הצליחו להשוות לאחר שניצחו במשחק הרביעי 120–101, הלייקרס השתלטו סופית על הסדרה כשניצחו במשחק החמישי 103–94 בסטייפלס סנטר והביסו את הנאגטס באולמם הביתי, פפסי סנטר, במשחק השישי 119–92. הלייקרס העפילו לגמר ה-NBA ופגשו את אורלנדו מג'יק. על אף שכמה משחקים היו צמודים, הלייקרס שלטו בסדרה וניצחו 4–1 בדרך לאליפות ה-15 בתולדות המועדון והראשונה מזה 7 שנים. קובי בראיינט נבחר ל-MVP של הגמר.

ב-3 ביולי 2009, החתימו הלייקרס את פורוורד היוסטון רוקטס רון ארטסט על חוזה לחמש שנים, כדי שיחליף את טרבור אריזה שחתם ברוקטס. את העונה הסדירה בעונת 2009/2010 סיימו הלייקרס במאזן 57–25 וסיימו שוב במקום הראשון בבית הפאסיפי ובמערב. בפלייאוף גברו הלייקרס בסיבוב הראשון על אוקלהומה סיטי ת'אנדר בשישה משחקים 4–2, ובחצי גמר המערב לא התקשו מול יוטה ג'אז והביסו אותם בסוויפ 4–0. בגמר המערב פגשו הלייקרס את פיניקס סאנס וגברו עליהם לאחר שישה משחקים 4–2. הלייקרס הגיעו לגמר ה-NBA בפעם השלישית ברציפות ופגשו שוב את יריבתם הוותיקה בוסטון סלטיקס. לאחר שני המשחקים הראשונים בסדרה שהתקיימו בלס אנג'לס היו הקבוצות בשוויון 1–1, כשהסלטיקס לוקחים את יתרון הביתיות. הלייקרס התאוששו וכבר במשחק הבא הצליחו להחזיר לעצמם את יתרון הביתיות לאחר שגברו על הסלטיקס 91–84 בבוסטון. מכאן, הצליחו שתי הקבוצות לנצח בביתן, כשהסלטיקס מנצחים בשני המשחקים הבאים ועולים ליתרון 3–2, אך הלייקרס ניצחו במשחק השישי בסדרה שהתקיים בלוס אנג'לס 89–67, ובמשחק השביעי והמכריע בלוס אנג'לס שהיה צמוד לכל אורכו גברו 83–79 וזכו באליפות ה-16 בהיסטוריה של המועדון. קובי בראיינט זכה שוב, פעם שנייה ברציפות, בתואר ה-MVP של הגמר.

למרות ספקולציות רבות המשיך המאמן פיל ג'קסון לעונה נוספת,^[21] אותה סיימו הלייקרס במאזן 57–25. בפלייאוף גברו הלייקרס בסיבוב הראשון על ניו אורלינס הורנטס 4–2, אך בחצי הגמר הודחו בסוויפ בידי דאלאס מאבריקס שהמשיכה וזכתה באליפות ה-NBA לראשונה בתולדותיה.

2011–2016: התקופה שלאחר פיל ג'קסון

לאחר פרישתו של ג'קסון מונה ב-25 במאי 2011 מאמנה לשעבר של קליבלנד קאבלירס, מייק בראון, למאמן הראשי של הלייקרס.^[22]לפני פתיחת עונת 2011/2012 העבירו הלייקרס בטרייד את למאר אודום לדאלאס מאבריקס בתמורה לג'וש מקרוברטס, ג'ייסון קאפונו וטרוי מרפי.^[23] בפלייאוף הודחו הלייקרס בחצי גמר המערב לאחר שהפסידו 1–4 לאוקלהומה סיטי ת'אנדר.

לקראת עונת 2012/2013 הצטרפו לקבוצה סטיב נאש ודווייט הווארד. בנובמבר 2012 מונה מייק ד'אנטוני למאמן במקום מייק בראון, אך הלייקרס הודחו בסיבוב הראשון של הפלייאוף בסוויפ על ידי סן אנטוניו ספרס. בשל ההדחה עבר הווארד ליוסטון רוקטס ומטא וורלד פיס לניו יורק ניקס. בעונת 2013/2014 הצטרף לקבוצה ניק יאנג ובמשחק נגד ניו יורק ניקס שברו הלייקרס שיא כאשר הובילו ב-51 נקודות. למרות זאת, בסוף העונה הלייקרס אפילו לא העפילו לפלייאוף, ובעקבות כך התפטר ד'אנטוני ובמקומו מונה שחקן העבר של הקבוצה ביירון סקוט. בנוסף לכך, פאו גאסול עזב לשיקגו בולס.

לאחר השנויים הללו צירפו הלייקרס את ג'רמי לין שעזב את יוסטון רוקטס, את קרלוס בוזר שסיים את חוזהו בשיקגו בולס, ואת ג'וליוס רנדל, הבחירה השביעית בדראפט ה-NBA‏ 2014. הקבוצה הייתה מהגרועות בליגה, כשרק מינסוטה טימברוולבס ופילדלפיה 76' היו במאזן נמוך יותר. נאש נפצע לאחר שמיכל המים באימון נפל על רגלו וסיים את הקריירה, רנדל גמר את העונה מוקדם, קובי חזר לשחק וגמר את העונה לאחר חודשיים בלבד ורק ג'ורדן קלארקסון היה נקודת האור של הלייקרס, כשהוביל את הקבוצה כמעט לבדו ונבחר לחמישיית הרוקיס הראשונה. בעקבות הכישלון בעונה זו, שנגמרה עם המאזן הגרוע בתולדות המועדון עד אז, עזב לין את הקבוצה לטובת שארלוט הורנטס. הלייקרס קיבלו את הבחירה השנייה בדראפט אחרי הוולבס ובחרו את דיאנג'לו ראסל. גם ברנדון באס מאורלנדו מג'יק ולו ויליאמס הצטרפו ללייקרס, ומטא וורלד פיס חזר לקבוצה לקראת עונת 2015/2016. באמצע העונה הודיע קובי בראיינט שזאת תהיה עונתו האחרונה בקריירה. ב-14 באפריל 2016, במשחק האחרון של העונה הסדירה, שיחק בראיינט את משחקו האחרון בקריירה וקלע 60 נקודות בניצחון של הלייקרס על יוטה ג'אז. למרות זאת סיימו הלייקרס את העונה עם המאזן הגרוע ביותר בהיסטוריה של המועדון: 17 ניצחונות בלבד לעומת 65 הפסדים. בסיום העונה התפטר המאמן ביירון סקוט לאחר שנתיים בתפקיד, ובמקומו מונה לוק וולטון.^[24]

מ-2016: התקופה ללא קובי והגעתו של לברון ג'יימס

בדראפט 2016 שוב קיבלו הלייקרס את הבחירה השנייה ובחרו בברנדון אינגרם, שהושווה ביכולתו לקווין דוראנט.

בדראפט 2017 קיבלו הלייקרס בפעם השלישית ברציפות את הבחירה השנייה בדראפט ובחרו בלונזו בול בתור הפנים החדשות של המועדון, במקום דיאנג'לו ראסל שהועבר לברוקלין נטס בתמורה לסנטר ברוק לופז ולבחירה ה-27 בדראפט 2017, בה השתמשו כדי לבחור את קייל קוזמה.

בפברואר 2017 מונה כוכב הלייקרס לשעבר, מג'יק ג'ונסון, כנשיא לענייני כדורסל של הקבוצה. כמו כן הודיעה הקבוצה על פיטוריו של הג'נרל מנג'ר מיץ' קופצ'אק, שהחזיק בתפקיד משנת 2000.^[25] במקומו מונה לתפקיד רוב פלינקה.

ביולי 2018 חתם לברון ג'יימס על חוזה ל-4 שנים בקבוצה, זאת במטרה למשוך אל הקבוצה כוכבים נוספים ובכך להפוך שוב לקבוצת צמרת. בעונת הגעתו נפצעו ג'יימס, ברנדון אינגרם ולונזו בול, והקבוצה לא נכנסה לפלייאוף בפעם השישית ברציפות. כתוצאה מכך פוטר המאמן לוק וולטון, והוא הוחלף בפרנק ווגל. לג'יימס הצטרף לאחר עונת 2018/2019 אנתוני דייוויס, שהועבר בטרייד מניו אורלינס פליקנס תמורת ברנדון אינגרם, ג'וש הארט, לונזו בול ושלוש בחירות סיבוב ראשון בדראפט.^[26]

לאחר השהיית עונת 2019/2020 בעקבות מגפת הקורונה בארצות הברית, הלייקרס היו אחת מ-22 הקבוצות שהוזמנו להשתתף בבועת ה-NBA. הלייקרס סיימו את העונה עם מאזן 52–19 והעפילו לפלייאוף לראשונה מאז 2013 וסיימו במקום הראשון לראשונה מאז 2010. הם ניצחו בחמישה משחקים את כל סדרות הפלייאוף האזוריות: את פורטלנד טרייל בלייזרס בסיבוב הראשון, את יוסטון רוקטס בחצי הגמר האזורי ואת דנוור נאגטס בגמר המערב, כדי להעפיל לגמר NBA לראשונה מאז 2010. בגמר הם ניצחו את מיאמי היט 4–2 וזכו באליפות ה-17 בתולדותיהם והראשונה מזה עשור. הלייקרס השתוו לסלטיקס בראשות טבלת האליפויות של ה-NBA, ולברון ג'יימס נבחר ל-MVP של סדרת הגמר.

בתום עונת 2021/2022, בעקבות כישלון הקבוצה להעפיל לפלייאוף, פוטר פרנק ווגל מאימון הקבוצה, וב-27 במאי 2022 מונה לתפקיד דרווין האם בחוזה לארבע שנים.^[27] זה היה מינויו הראשון של האם לתפקיד מאמן ראשי ב-NBA, כשקודם לכך הוא שימש עוזר מאמן במילווקי באקס.^[28]

יריבויות

בוסטון סלטיקס

ערך מורחב – היריבות בין הבוסטון סלטיקס לבין הלוס אנג'לס לייקרס

היריבות בין בוסטון סלטיקס ולוס אנג'לס לייקרס היא אחת מהיריבויות הגדולות ב-NBA. הן נפגשו 12 פעמים בגמר ה-NBA, מספר מפגשים בגדול ביותר לשתי קבוצות בהיסטוריה. שתי הקבוצות זכו במספר האליפויות הרב ביותר ב-NBA, כשהם זכו ביחד ב-35 מתוך 76 אליפויות אפשריות (נכון לאחר סיום עונת 2023/2024) - הסלטיקס זכו ב-18 אליפויות, ואילו הלייקרס זכו ב-17 אליפויות. בשנות ה-60 נפגשו הסלטיקס והלייקרס בגמר שש פעמים, ובכל הפעמים ניצחו הסלטיקס.

בשנות ה-80 חודשה היריבות בין שתי הקבוצות. הסלטיקס והלייקרס זכו בשמונה אליפויות מתוך תשע אפשריות בין 1980–1988, כשהלייקרס זכו בחמש והסלטיקס בשלוש אליפויות. במהלך שנות ה-80 הן נפגשו בגמר שלוש פעמים. היריבות שקעה בשנות ה-90 כששתי הקבוצות נחלשו, ואילו בתחילת שנות ה-2000, כשהלייקרס זכו באליפויות, הסלטיקס לא היו קרובים לגמר ה-NBA.

היריבות חודשה בגמר 2008, בו הסלטיקס ניצחו את הלייקרס 4:2. במשחק האחרון בסדרה הם הביסו את הלייקרס ב-39 נקודות הפרש, ההפרש הגדול ביותר במשחק גמר. בגמר 2010 ניצחו הלייקרס את הסלטיקס 4:3.

ראז'ון רונדו, ששיחק אצל הסלטיקס (2006–2014) ועבר ללייקרס ב-2018, הפך לראשון בהיסטוריה שזוכה בתואר הן עם הסלטיקס והן עם הלייקרס.

לוס אנג'לס קליפרס

ערך מורחב – הדרבי של לוס אנג'לס (כדורסל)

בין הלייקרס ולוס אנג'לס קליפרס קיימת יריבות עירונית, ויריבות זו היא אחת היחידות ב-NBA שאינן מבוססות על יכולותיהן של הקבוצות (ביחד עם הדרבי של ניו יורק). ברוב השנים מאז 1984, אז עברו הקליפרס לעיר מבאפלו, היו הלייקרס מצליחים הרבה יותר מבחינה מקצועית וכלכלית. עם זאת, ב-2019 השתנו מאזני הכוחות למרות הצטרפותם של דייוויס וג'יימס ללייקרס, ובעונת 2020/2021 הקליפרס הגיעו לגמר המערב, כשהלייקרס הודחו בסיבוב הראשון. מאזן כל הזמנים בין הקבוצות נוטה באופן ברור לטובת הלייקרס, שמובילים 104–63 (אחוז ניצחונות של 0.623).

סן אנטוניו ספרס

סן אנטוניו ספרס והלייקרס משחקות שתיהן באזור המערבי, ומתמודדות זו מול זו מאז תחילת שנות ה-70. בשלהי שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 החלה להתפתח יריבות מרה בין שני המועדונים. מאז שנת 1999 נפגשו הקבוצות חמש פעמים בסדרות פלייאוף, כששני המועדונים יחדיו מופיעים בשבע סדרות גמר NBA רצופות (1999–2005). בנוסף, זכו הקבוצות יחדיו בכל האליפויות בין השנים 1999–2003. הספרס זכו באליפות ה-NBA בשנים 1999-2010 זכו הקבוצות הללו ב-9 אליפויות מתוך 12 - 1999, 2003, 2005, ו-2007, בעוד הלייקרס זוכים באליפות בשנים 2000, 2001, 2002, 2009, ו-2010. משנת 1999 ועד שנת 2004 נחשבה לעיתים היריבות בין שני המועדונים כיריבות הקשה ביותר בליגת ה-NBA,^[29] ובכל פעם שהמועדונים נפגשו ביניהם במהלך הפלייאוף המנצח המשיך לסדרת גמר ה-NBA. היריבות דעכה בין השנים 2005–2007, כאשר הלייקרס לא הגיעו אפילו לפלייאוף בשנת 2005, והפסידו בסיבוב הראשון של פלייאוף 2006 ו-2007 לפיניקס סאנס, אך התלקחה מחדש בשנת 2008 כאשר הקבוצות נפגשו בגמר המערב. יריבות זו נחשבת לאחת הגדולות בשנות ה-2000 כאשר שתי הקבוצות יחדיו זוכות בשישה תוארי אליפות במהלך שמונה עונות.

בעלות, היסטוריה כלכלית, ובסיס אוהדים

ברגר וצ'אלפן רכשו בשנת 1947 את קבוצת ה-NBL דטרויט גמס תמורת 15,000 דולר, מיקמו את הקבוצה מחדש במינסוטה, ושינו את שמם למינסוטה לייקרס. מקס וינטר קנה שליש מהמועדון בשנותיו הראשונות, ומכר את חלקו למייקן בשנת 1954. ברגר קנה את חלקו של מייקן בשנת 1956 ובכך החזיק בשני שלישים ממניות המועדון.^[30] לאחר פרישתו של מייקן, צנח מספר הצופים במשחקי הקבוצה והיא סיימה בגרעון כמה עונות ברציפות, שגרם לקבוצת הבעלות להעמיד את המועדון למכירה בשנת 1957. מרטי מאריון, שחקן ומנג'ר בייסבול לשעבר, ושותפו העסקי מילטון שיפמן, ניסו לרכוש את המועדון מתוך כוונה להעבירו לקנזס סיטי. מייקן הציע לקחת משכנתה על ביתו כדי שיוכל לרכוש את המועדון ולהשאירו במינסוטה,^[31] אך הלייקרס נמכרו לקבוצת משקיעים בראשותו של בוב שורט. במסגרת הסכם המכירה הוסכם כי המועדון יימכר לקבוצת המשקיעים של שורט בתנאי שהמשקיעים לא יעבירו את המועדון לקנזס סיטי אלא ישאירו אותו במינסוטה.^[32] קבוצת הבעלות של שורט הורכבה מ-117 בעלי עסקים ואזרחים פרטיים ממינסוטה, שאספו 200,000 דולר למטרה זו - 150,000 דולר לרכישת המועדון ו-50,000 דולר לתפעולו. בשנת 1958 הפך שורט לבעלים של 80% ממניות המועדון כשהוא קונה את חלקם של שותפיו, אך המועדון התקשה לתפקד. כמות הצופים נשארה מועטה, והנהלת ה-NBA הציבה את הלייקרס ב"תקופת מבחן כלכלית", כשהיא מודיעה למועדון, כי אם הם לא יעמדו בכמות מסוימת של מכירות כרטיסים הנהלת הליגה תוכל לרכוש את המועדון ולהעבירו למיקום אחר. שורט נאלץ להעביר את המועדון ללוס אנג'לס בשנת 1960 כאשר המועדון הפסיד 60,000 דולר במחצית הראשונה של עונת 1959/1960 בלבד.^[33] תחילה הצביעו בעלי הקבוצות האחרים 7:1 נגד ההצעה להעביר את הלייקרס ללוס אנג'לס, אך כאשר שורט ציין כי הוא עלול להעביר את המועדון לליגה אחרת שהחלה להתפתח באותה התקופה, קיימו בעלי הקבוצות הצבעה חוזרת באותו היום והציעו פה אחד בעד ההצעה להעבירם למערב. כשהם נתמכים באלג'ין ביילור כעוגן למשיכת הקהל, והאוהדים המקומיים החדשים, החל מצבו הכלכלי של המועדון להשתפר לאחר המעבר ללוס אנג'לס. שורט מכר את המועדון לבעלים של וושינגטון רדסקינס והמוציא לאור ג'אק קנט קוק בשנת 1965 תמורת סכום שיא לאותן השנים 5,175,000 דולר.^[34] שורט התעקש כי העסקה תתבצע תמורת כסף מזומן ולשם כך נקט באמצעי זהירות, כך ששומרים חמושים העבירו את התיבה עם הכסף בתוכה מבנק בניו יורק לבנק אחר.

קוק היה בעלים פעיל הרבה יותר משורט, ופיקח על פעולות המועדון. הוא מימן באופן אישי את הקמת אולם הפורום בשנת 1967 בעלות של 16.5 מיליון דולר.^[35] הוא החזיק בבעלות על המועדון עד לשנת 1979 בה הוא מכר את הלייקרס, את מועדון ההוקי קרח מליגת ה-NHL לוס אנג'לס קינגס, את אולם הפורום ונדל"ן, לבעלים הנוכחי של הלייקרס ג'רי באס תמורת 57 מיליון דולר.^[36] קוק נאלץ למכור את המועדון מאחר שהיה שרוי בתהליך גירושים יקר. באס היה מהנדס כימיקלים ופרופסור לשעבר באוניברסיטת דרום קליפורניה שהתעשר מעסקאות נדל"ן. פיליפ אנשוטז קנה חלק ממניות המועדון בשנת 1998, ועד לשנת 2010 החזיק גם כוכב הקבוצה לשעבר מג'יק ג'ונסון במיעוט ממניות הבעלות על המועדון.^[37] באס החל מגמה המאפשרת לספונסרים להוסיף את שמם לאולם הביתי של המועדון, כאשר הוא שינה את שם אולם הפורום שבלוס אנג'לס לגרייט וסטרן פורום בשנת 1988. באולם עצמו החלו רשתות מזון מהיר להציע לאוהדי הלייקרס פריטי מזון חינם אם הלייקרס יחזיקו את יריבתם על מתחת ל-100 נקודות, או תשורות אחרות.

עקב קרבתה של הקבוצה להוליווד, כלל בסיס האוהדים של הלייקרס מספר רב של ידוענים, שרבים מהם נראים בסטייפלס סנטר במהלך משחקי הבית של הקבוצה. ג'ק ניקולסון, לדוגמה, מחזיק בקביעות כרטיס מנוי למשחקי הבית של הלייקרס החל משנות ה-70, וישנם דיווחים כי במאים נאלצים לקבוע את לוח הזמנים לצילומי סרטיו לפי לוח משחקי הבית של הלייקרס.^[38] בין השנים 2002–2007 עמד ממוצע הצופים של הלייקרס על מעט יותר מ-18,900 צופים למשחק, שהציב אותם בין עשרת המועדונים הניצפים ביותר ב-NBA. הלהקה רד הוט צ'ילי פפרז הקדישה את השיר "Magic Johnson" מתוך האלבום "Mother's Milk" לרכז המפורסם של הלייקרס, וחברי הלהקה אנתוני קידיס ומייקל באלזארי ניצפים תדירות במשחקי הבית של הקבוצה. הלייקרס מכרו את כל הכרטיסים למשחקי הבית שלהם החל מעונת 2007/2008.^[39] החל משנת 2010 מוצרי המרצ'נדייז של הלייקרס הם הפופולריים ביותר מכל קבוצות ה-NBA, וגופייתו של קובי בראיינט היא הפופולרית ביותר מכל שחקני ה-NBA.^[40]

שם, סמל ומדים

השם "לייקרס" (אנשי האגם) מקורו בכינוי "מדינת 10,000 האגמים" של מדינת מינסוטה, שם שיחק המועדון בשנותיו הראשונות.

סמל המועדון מורכב משם הקבוצה באנגלית על גבי כדורסל זהוב. צבעי המועדון הם סגול, זהב ולבן.

מדים בצבע סגול משמשים למשחקי החוץ, מדים בצבע זהב – למשחקי הבית, מדים בצבע לבן – למשחקים המתקיימים בימי ראשון או בחגים.^[41]

אולם ביתי

הלייקרס משחקים את משחקי הבית באולם הקריפטו. קום ארנה הממוקם בדאונטאון לוס אנג'לס והיה ידוע בעבר כסטייפלס סנטר. הסטייפלס סנטר נפתח בסתיו 1999, ותכולתו עד 19,060 מקומות ישיבה למשחקי הלייקרס.^[42] הסטייפלס סנטר הוא גם האולם הביתי של לוס אנג'לס קליפרס, לוס אנג'לס ספארקס מליגת ה-WNBA ולוס אנג'לס קינגס מליגת ה-NHL. לפני שעברו לסטייפלס סנטר שיחקו הלייקרס במשך 32 עונות (1967–1999) את משחקי הבית שלהם באולם הפורום, הממוקם כ-10 מייל מהסטייפלס סנטר. במהלך טרום עונת 2008/2009 שיחקו הלייקרס משחק אחד בפורום מול גולדן סטייט ווריורס, הפעם כדי לציין את חגיגות ה-50 למועדון בעיר לוס אנג'לס.^[43]

בשבע השנים הראשונות של הלייקרס בלוס אנג'לס שיחקה הקבוצה את משחקיה הביתיים באולם לוס אנג'לס ממוריאל ספורטס ארנה, הנמצא דרומית לעיר התחתית של לוס אנג'לס.^[44] כאשר הקבוצה שיחקה במיניאפוליס שיחקו הלייקרס את משחקיהם הביתיים במיניאפוליס אודיטוריום, בין השנים 1947–1960.

תקשורת

צ'יק הרן היה שדר משחקי הקבוצה במשך 41 שנים עד למותו בשנת 2002. הרן שידר 3,338 משחקים ברציפות בין 21 בנובמבר 1965 ועד ל-6 בדצמבר 2002.^[45] הרן היה זה שהמציא את הכינוי "מר קלאץ'" לג'רי וסט. כאשר ג'ק קוק היה הבעלים של המועדון, היה הרן מצוות "חדרי חדרים" איתם היה קוק נפגש כדי להתייעץ בנוגע לפעולות הכדורסל של המועדון. פול סנדרלנד, שהחליף את הרן בכמה משחקים בעונת 2001/2002, הוכרז לאחר מותו של הרן כשדרן הרדיו החדש של משחקי הקבוצה. סטו לאנז המשיך כפרשן לצידו, זאת לאחר שעבד שנים ארוכות עם צ'יק הרן.^[46] חוזהו של סנדרלנד פג בקיץ 2005, והמועדון בחר שלא לחדש אותו.^[47] ג'ואל מאיירס נבחר, ביחד עם לאנז, להיות צמד שדרי הטלוויזיה של משחקי הלייקרס, בעוד ספארו דאדז ושחקן הקבוצה לשעבר מייקל תומפסון החלו לשדר את משחקי המועדון ברדיו.^[48]

החל מעונת 2011/2012 נבחר ביל מקדונלד לשדרן הטלוויזיה החדש של משחקי הלייקרס, כשהוא מצטרף אל לאנז, המשמש פרשן המשחקים מזה למעלה מ-25 שנים.^[49]

ב-14 בפברואר 2011 הודיעו רשת הכבלים טיים וורנר ולוס אנג'לס לייקרס על הקמתן של שתי רשתות שידור אזוריות (אנגלית, ספרדית), שישדרו בבלעדיות את משחקי הקבוצה למשך ה-20 שנים הבאות, החל מעונת 2012/2013.^[50]

לוגואים

לוגו הקבוצה בתקופת "מיניאפוליס לייקרס" (1947–1960)
לוגו הקבוצה בין השנים 1960–1976
לוגו הקבוצה בין השנים 1976–2001
לוגו הקבוצה מאז שנת 2001

מאמני הקבוצה

הנתונים מעודכנים לסוף עונת 2023/2024:

#	מאמן	שנים	עונה סדירה				פלייאוף				הישגים	הערות
#	מאמן	שנים	משחקים	ניצחונות	הפסדים	% הצלחה	משחקים	ניצחונות	הפסדים	% הצלחה	הישגים	הערות
1	ג'ון קנדלה	1948–1957	653	390	263	.597	82	54	28	.659	5 אליפויות (1949, 1950, 1952, 1953, 1954)	^[51]
2	ג'ורג' מייקן	1957	39	9	30	.231	—	—	—	—		^[52]
—	ג'ון קנדלה (2)	1958	72	33	39	.458	13	6	7	.462		^[51]
3	גון קסטלני	1959	36	11	25	.306	—	—	—	—		^[53]
4	ג'ים פולארד	1960	39	14	25	.359	9	5	4	.556		^[54]
5	פרד שאוס	1960–1966	560	315	245	.563	71	33	38	.465		^[55]
6	בוץ' ואן ברדה קוף	1967–1968	164	107	57	.652	33	21	12	.636		^[56]
7	ג'ו מולאני	1969–1970	164	94	70	.573	30	16	14	.533		^[57]
8	ביל שרמן	1971–1975	410	246	164	.600	37	22	15	.595	אליפות (1972) מאמן השנה (1972)	^[58]
9	ג'רי וסט	1976–1978	246	145	101	.589	22	8	14	.364		^[59]
10	ג'ק מקיני	1979	14	10	4	.714	—	—	—	—		^[60]
11	פול וסטהד	1979–1981	161	111	50	.689	19	13	6	.684	אליפות (1980)	^[61]
12	פט ריילי	1981–1989	727	533	194	.733	149	102	47	.685	4 אליפויות (1982, 1985, 1987, 1988) מאמן השנה (1990)	^[62]
13	מייק דאנליבי	1990–1991	164	101	63	.616	23	13	10	.565		^[63]
14	רנדי פונד	1992–1993	146	66	80	.452	5	2	3	.400		^[64]
15	ביל ברטקה	1993	2	1	1	.500	—	—	—	—		^[65]
16	מג'יק ג'ונסון	1993	16	5	11	.313	—	—	—	—		^[66]
17	דל האריס	1994–1998	340	224	116	.659	36	17	19	.472	מאמן השנה (1995)	^[67]
—	ביל ברטקה (2)	1998	1	1	0	1.000	—	—	—	—		^[65]
18	קורט רמביס	1998	37	24	13	.649	8	3	5	.375		^[68]
19	פיל ג'קסון	1999–2003	410	287	123	.700	92	64	28	.696	3 אליפויות (2000, 2001, 2002)	^[69]
20	רודי טומג'נוביץ'	2004	43	24	19	.558	—	—	—	—		^[70]
21	פרנק המבלן	2004	39	10	29	.256	—	—	—	—		^[71]
—	פיל ג'קסון (2)	2005–2010	492	323	169	.657	89	54	35	.607	2 אליפויות (2009, 2010)	^[69]
22	מייק בראון	2011–2012	71	42	29	.591	12	5	7	.417		^[72]
23	ברני ביקרסטאף	2012	5	4	1	.800	—	—	—	—		^[73]
24	מייק ד'אנטוני	2012–2014	154	67	87	.435	4	0	4	.000		^[74]
25	ביירון סקוט	2014–2016	164	38	126	.227	—	—	—	—		^[75]
26	לוק וולטון	2016–2019	246	98	148	.398	—	—	—	—		^[76]
27	פרנק ווגל	2019–2022	225	127	98	0.564	27	18	9	0.667	זכייה באליפות (2020)	^[77]
28	דרווין האם	2022–2024	164	90	74	0.549	21	9	12	0.429		^[28]

מנהלי הקבוצה (ג'נרל מנג'רים)

ג'נרל מנג'ר	תקופה	הישגים
מקס וינטר	1948–1954	5 זכיות באליפות ה-NBA‏ (1949, 1950, 1952–1954)
ג'ורג' מייקן	1954–1957	–
ג'ון קנדלה	1957–1959	–
בוב שורט	1959–1960	–
לו מוס	1960–1967	–
פרד שאוס	1967–1972	זכייה באליפות ה-NBA‏ (1972)
פיט ניואל	1972–1976	–
ביל שרמן	1976–1982	2 זכיות באליפות ה-NBA‏ (1980, 1982)
ג'רי וסט	1982–2000	4 זכיות באליפות ה-NBA‏ (1985, 1987, 1988, 2000) זכייה בפרס מנהל העונה (1995)
מיץ' קופצ'אק	2000–2017	4 זכיות באליפות ה-NBA‏ (2001, 2002, 2009, 2010)
מג'יק ג'ונסון	2017–2019	–
רוב פלינקה	2019–הווה	זכייה באליפות ה-NBA‏ (2020)

הישגים ופרסים

שיאים למשחק בודד

חטיפות וחסימות נספרו רק החל מעונת 1973/1974.

נקודות: 81, קובי בראיינט מול טורונטו ראפטורס, 22 בינואר 2006.

ריבאונדים: 42, וילט צ'מברלין מול בוסטון סלטיקס, 7 במרץ 1969.

אסיסטים: 24, מג'יק ג'ונסון שלוש פעמים (1984, 1989 ו-1990).

חטיפות: 10, ג'רי וסט מול סיאטל סופרסוניקס, 7 בדצמבר 1973.

חסימות: 17, אלמור סמית' מול פורטלנד טרייל בלייזרס, 28 באוקטובר 1973.

שיאי קריירה בקבוצה

הנתונים מעודכנים לסוף עונת 2023/2024, ומתייחסים לעונה הסדירה בלבד. חטיפות וחסימות נספרו רק החל מעונת 1973/1974.^[78]

נקודות:

1. קובי בראיינט – 33,643
2. ג'רי וסט – 25,192
3. כרים עבדול-ג'באר – 24,176
4. אלג'ין ביילור – 23,149
5. מג'יק ג'ונסון – 17,707

ריבאונדים:

אסיסטים:

1. מג'יק ג'ונסון – 10,141
2. קובי בראיינט – 6,306
3. ג'רי וסט – 6,238
4. נורם ניקסון – 3,846
5. מייקל קופר – 3,666

חטיפות:

1. קובי בראיינט – 1,944
2. מג'יק ג'ונסון – 1,724
3. ג'יימס וורת'י – 1,041
4. ביירון סקוט – 1,038
5. מייקל קופר – 1,033

חסימות:

פרסים אישיים

MVP של העונה הסדירה

כרים עבדול-ג'באר – 1976, 1977, 1980
מג'יק ג'ונסון – 1987, 1989, 1990
שאקיל אוניל – 2000
קובי בראיינט – 2008

MVP של סדרת הגמר

שחקן ההגנה של העונה

מייקל קופר – 1987

רוקי העונה

אלג'ין ביילור – 1959

השחקן השישי של העונה

למאר אודום – 2011

מאמן השנה

ביל שרמן – 1972
פט ריילי – 1990
דל האריס – 1995

מנהל השנה

ג'רי וסט – 1995

MVP של משחק האולסטאר

ג'ורג' מייקן – 1953
אלג'ין ביילור – 1959
ג'רי וסט – 1972
מג'יק ג'ונסון – 1990, 1992
שאקיל אוניל – 2000, 2004
קובי בראיינט – 2002, 2007, 2009, 2011

חמישיית העונה הראשונה

ג'ורג' מייקן – 1949–1954
ג'ים פולארד – 1949, 1950
אלג'ין ביילור – 1959–1965, 1967–1969
ג'רי וסט – 1962–1967, 1970–1973
גייל גודריץ' – 1974
כרים עבדול-ג'באר – 1976, 1977, 1980, 1981, 1984, 1986
מג'יק ג'ונסון – 1983–1991
שאקיל אוניל – 1998, 2000–2004
קובי בראיינט – 2002–2004, 2006–2013
אנתוני דייוויס – 2020
לברון ג'יימס – 2020

חמישיית העונה השנייה

ורן מיקלסן – 1951–1953, 1955
ג'ים פולארד – 1952, 1954
סלייטר מרטין – 1955, 1956
קלייד לאבלט – 1956
דיק גרמייקר – 1957
ג'רי וסט – 1968, 1969
וילט צ'מברלין – 1972
כרים עבדול-ג'באר – 1978, 1979, 1983, 1985
מג'יק ג'ונסון – 1982
שאקיל אוניל – 1999
קובי בראיינט – 2000, 2001
פאו גאסול – 2011
אנדרו ביינום – 2012
לברון ג'יימס – 2021

חמישיית העונה השלישית

ג'יימס וורת'י – 1990, 1991
שאקיל אוניל – 1997
קובי בראיינט – 1999, 2005
פאו גאסול – 2009, 2010
דווייט הווארד – 2013
לברון ג'יימס – 2019, 2022, 2023

חמישיית ההגנה הראשונה

ג'רי וסט – 1970–1973
וילט צ'מברלין – 1972, 1973
ג'ים פרייס – 1974
כרים עבדול-ג'באר – 1979–1981
מייקל קופר – 1982, 1984, 1985, 1987, 1988
קובי בראיינט – 2000, 2003–2011
אנתוני דייוויס – 2020

חמישיית ההגנה השנייה

ג'רי וסט – 1969
כרים עבדול-ג'באר – 1976–1978, 1984
מייקל קופר – 1981, 1983, 1986
איי. סי. גרין – 1989
אדי ג'ונס – 1998
שאקיל אוניל – 2000, 2001, 2003
קובי בראיינט – 2001, 2002, 2012

חמישיית הרוקיז הראשונה

חמישיית הרוקיז השנייה

שחקנים במשחק האולסטאר

ג'ורג' מייקן – 1951–1954
ורן מיקלסן – 1951–1953, 1955–1957
ג'ים פולארד – 1951, 1952, 1954, 1955
סלייטר מרטין – 1953–1957
קלייד לאבלט – 1956
דיק גרמייקר – 1957–1960
לארי פאוסט – 1958, 1959
אלג'ין ביילור – 1959–1965, 1967–1970
רוד האנדלי – 1960, 1961
ג'רי וסט – 1961–1974
פרנק סלבי – 1962
רודי לרוסו – 1962, 1963, 1966
דרל אימהוף – 1967
ארצ'י קלארק – 1968
וילט צ'מברלין – 1969, 1971–1973
גייל גודריץ' – 1972–1975
כרים עבדול-ג'באר – 1976, 1977, 1979–1989
מג'יק ג'ונסון – 1980, 1982–1992
ג'מאל וילקס – 1981, 1983
נורם ניקסון – 1982
ג'יימס וורת'י – 1986–1992
איי. סי. גרין – 1990
סדריק סבאלוס – 1995
אדי ג'ונס – 1997, 1998
שאקיל אוניל – 1997, 1998, 2000–2004
קובי בראיינט – 1998, 2000–2016
ניק ואן אקסל – 1998
פאו גאסול – 2009–2011
אנדרו ביינום – 2012
דווייט הווארד – 2013
לברון ג'יימס – 2019–2024
אנתוני דייוויס – 2020, 2021, 2024

שחקנים שמספר גופייתם הוצא לגמלאות

מספר	שחקן	עמדה	שנים בקבוצה	שנת העלאת הגופייה	מספר	שחקן	עמדה	שנים בקבוצה	שנת העלאת הגופייה
6	ביל ראסל	סנטר	לא שיחק בקבוצה (הליגה הפרישה את המספר בכל קבוצותיה)	2022/2023	33	כרים עבדול-ג'באר	סנטר	1975–1989	1989
8	קובי בראיינט	קלע	1996–2016	2017	34	שאקיל אוניל	סנטר	2004–1996	2013
13	וילט צ'מברלין	סנטר	1968–1973	1983	42	ג'יימס וורת'י	סמול פורוורד	1982–1994	1995
16	פאו גאסול	סנטר	2008–2014	2023	44	ג'רי וסט	רכז, קלע	1960–1974	1983
22	אלג'ין ביילור	סמול פורוורד	1958–1971	1983	52	ג'מאל וילקס	סמול פורוורד	1977–1985	2012
24	קובי בראיינט	קלע	1996–2016	2017	99	ג'ורג' מייקן	סנטר	1947–1954, 1956	2022
25	גייל גודריץ'	קלע, רכז	1965–1968, 1970–1976	1996	מיקרופון	צ'יק הרן	שדרן	1961–2002	2002
32	מג'יק ג'ונסון	רכז	1979–1991, 1996	1992

סגל שחקנים בעונת 2024/2025

סגל לוס אנג'לס לייקרס

שחקנים

מידע נוסף

עמדה	#	ארץ	שם	גובה	תאריך לידה	אוניברסיטה/מדינת מוצא
PG/SG	0	ארצות הברית	ג'יילן הוד-שפינו	1.96 מטרים	19 ביוני 2003	אוניברסית אינדיאנה
PG	1	ארצות הברית	דיאנג'לו ראסל	1.91 מטרים	23 בפברואר 1996	אוניברסיטת המדינה של אוהיו
PF	2	ארצות הברית	ג'ארד ונדרבילט	2.03 מטרים	3 באפריל 1999	אוניברסיטת קנטקי
PF/C	3	ארצות הברית	אנתוני דייוויס	2.08 מטרים	11 במרץ 1993	אוניברסיטת קנטקי
SG/SF	4	ארצות הברית	דלטון קנקט	1.98 מטרים	19 באפריל 2001	אוניברסיטת טנסי
SF	5	ארצות הברית	קאם רדיש	2.01 מטרים	1 בספטמבר 1999	אוניברסיטת דיוק
PG	7	ארצות הברית ניגריה	גייב וינסנט	1.88 מטרים	14 ביוני 1996	אוניברסיטת סנטה ברברה
PG/SG	9	ארצות הברית	ברוני ג'יימס	1.88 מטרים	6 באוקטובר 2004	אוניברסיטת דרום קליפורניה
SG	10	ארצות הברית	מקס כריסטי	1.96 מטרים	10 בפברואר 2003	אוניברסיטת המדינה של מישיגן
C	11	ארצות הברית	ג'קסון הייז	2.13 מטרים	23 במאי 2000	אוניברסיטת טקסס
SG	15	ארצות הברית	אוסטין ריבס	1.96 מטרים	29 במאי 1998	אוניברסיטת אוקלהומה
SF	21	ארצות הברית	מקסוול לואיס	2.01 מטרים	27 ביולי 2002	אוניברסית פפרדיין
SF/PF	23	ארצות הברית	לברון ג'יימס	2.06 מטרים	30 בדצמבר 1984	—
PF	28	יפן	רוי הצ'ימורה	2.03 מטרים	8 בפברואר 1998	אוניברסיטת גונזגה
PF/C	35	ארצות הברית	כריסטיאן ווד	2.03 מטרים	27 בספטמבר 1995	UNLV
PF/C	14	ארצות הברית	קולין קאסלטון (כ)	2.08 מטרים	25 במאי 2000	אוניברסיטת פלורידה

מאמן:

ארצות הברית דרווין האם

מקרא

ק - קפטן
כ - שחקן החתום על חוזה כפול
ד - בחירת דראפט שטרם הוחתמה
ח - שחקן חופשי שחוזהו בקבוצה הסתיים
* - בית ספר תיכון

סגל הקבוצה באתר הרשמי

18 ביולי

2024

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לוס אנג'לס לייקרס בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של לוס אנג'לס לייקרס (באנגלית)

לוס אנג'לס לייקרס, ברשת החברתית פייסבוק
לוס אנג'לס לייקרס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
לוס אנג'לס לייקרס, ברשת החברתית אינסטגרם
לוס אנג'לס לייקרס, ברשת החברתית LinkedIn
לוס אנג'לס לייקרס, סרטונים בערוץ היוטיוב
לוס אנג'לס לייקרס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

[1] ג'ורג' מייקן הכוכב הראשון של הליגה

[2] מר כדורסל: כג'ורג' מייקן, המיניאפוליס לייקרס, והולדת ה-NBA

[3] סטטיסטיקה של המיניאפוליס לייקרס

[4] סטטיסטיקה של הלייקרס עונה אחר עונה

[5] הסופרסטאר שאף אחד לא הכיר

[6] הסטטיסטיקה של ג'רי וסט

[7] ההיסטוריה של לוס אנג'לס לייקרס

[8] על הטריפל דאבל של וורת'י

[9] משחק החזרה של מג'יק ג'ונסון

[10] ההיסטוריה של לוס אנג'לס לייקרס

[11] דראפט 1996

[12] שושלת מספר 5: לוס אנג'לס לייקרס

[13] ההיסטוריה של לוס אנג'לס לייקרס

[14] הסטטיסטיקה של דניס רודמן

[15] הלייקרס רוכשים את גלן רייס

[16] סיכום עונת 1998/1999 של הלוס אנג'לס לייקרס

[17] ההיסטוריה של הלוס אנג'לס לייקרס

[18] תוכנית המשחק הבאה עלולה לא לכלול את קובי

[19] בראיינט דורש טרייד

[20] גאסול – אחד הטריידים הגדולים בכל הזמנים

[21] פיל ג'קסון יחזור לעונה נוספת בלייקרס

[22] מייק בראון המאמן החדש של הלייקרס

[23] סגל שחקני הלייקרס לעונת 2011/2012

[24] עוד משרה פנויה: ביירון סקוט פוטר מהלייקרס אחרי שנתיים, באתר וואלה, 25 באפריל 2016

[25] לוס אנג'לס לייקרס: מג'יק ג'ונסון ישמש כנשיא לענייני כדורסל, באתר וואלה, 21 בפברואר 2017

[26] דיווח: אנתוני דייויס עובר ללייקרס, באתר ynet, 16 ביוני 2019

[27] Henderson, Cydney, and Zillgitt, Jeff (May 27, 2022). Los Angeles Lakers reach deal with Darvin Ham to be new head coach. USA Tody, retrieved May 29, 2022

[האם-28] ¹ ² Haring, Bruce (May 27, 2022). Los Angeles Lakers Name Milwaukee Bucks Assistant Darvin Ham As New Coach. Deadline Hollywood, retrieved May 28, 2022

[29] יריבות ה-NBA המושלמת

[30] נראה כי מאריון יזכה בלייקרס

[31] מייקן מציע לרכוש את המועדון ולהשאירו במינסוטה

[32] הלייקרס נמכרו רשמית

[33] הלייקרס באדום: מסרבים למכור את כוכבם

[34] ג'אק קוק קונה את הלייקרס

[35] קוק ממן את בניית אולם הפורום

[36] באס רוכש את הלייקרס

[37] מג'יק ג'ונסון מוכר את חלקו בלוס אנג'לס לייקרס

[38] עשרת האוהדים המפורסמים ביותר של הלייקרס

[39] טבלת סיכום צופים לשנת 2008

[40] בראיינט שומר על המקום הראשון במכירות

[41] על המדים של לוס אנג'לס לייקרס

[42] על הסטייפלס סנטר

[43] הלייקרס חוזרים לפורום

[44] לוס אנג'לס ספורט ארנה

[45] רצפים אישיים בספורט האמריקני

[46] סנדרלנד נכנס לנעליו של צ'יק הרן

[47] סנדרלנד מחוץ לעמדת השדרן של הלייקרס

[48] מיידע על שידורי הלייקרס באתר NBA.com

[49] הלייקרס מכריזים על צוות השדרים לעונת 2011/202012

[50] זכויות השידור האזוריות של משחקי הלייקרס

[קנדלה-51] ¹ ² סטטיסטיקת האימון של ג'ון קנדלה

[52] סטטיסטיקת האימון של ג'ורג' מייקן

[53] סטטיסטיקת האימון של ג'ון קסטלני

[54] סטטיסטיקת האימון של ג'ים פולארד

[55] סטטיסטיקת האימון של פרד שאוס

[56] סטטיסטיקת האימון של בוץ' ואן ברדה קוף

[57] סטטיסטיקת האימון של ג'ו מולאני

[58] סטטיסטיקת האימון של ביל שרמן

[59] סטטיסטיקת האימון של ג'רי וסט

[60] סטטיסטיקת אימון של ג'ק מקיני

[61] סטטיסטיקת האימון של פול וסטהד

[62] סטטיסטיקת האימון של פט ריילי

[63] סטטיסטיקת האימון של מייק דאנליבי האב]

[64] סטטיסטיקת האימון של רנדי פונד

[ברטקה-65] ¹ ² סטטיסטיקת האימון של ביל ברטקה

[66] סטטיסטיקת האימון של מג'יק ג'ונסון

[67] סטטיסטיקת האימון של דל האריס

[68] סטטיסטיקת האימון של קורט רמביס

[פיל_ג'קסון-69] ¹ ² סטטיסטיקת האימון של פיל ג'קסון

[70] סטטיסטיקת האימון של רודי טומג'נוביץ'

[71] סטטיסטיקת האימון של פרנק המבלן

[72] סטטיסטיקת האימון של מייק בראון

[73] סטטיסטיקת האימון של ברני ביקרסטאף

[74] סטטיסטיקת האימון של מייק ד'אנטוני

[75] סטטיסטיקת האימון של ביירון סקוט

[76] סטטיסטיקת האימון של לוק וולטון

[77] סטטיסטיקת האימון של פרנק ווגל

[78] המובילים הסטטיסטיים של הקבוצה, באתר basketball-reference.com

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]