יחסי החוץ של רוסיה

רוסיה

ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של רוסיה

ממשל פדרלי חוקת רוסיה הרשות המחוקקת האספה הפדרלית של רוסיה הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית יושב ראש ויאצ'סלב וולודין המועצה הפדרלית יושבת ראש ולנטינה מטוויינקו הרשות המבצעת נשיא רוסיה (נשיאים) ולדימיר פוטין קבינט • סוכנויות פדרליות ראש ממשלה (רשימה) מיכאיל מישוסטין מערכת המשפט בית המשפט העליון של רוסיה (מוזג עם בית המשפט לבוררות) יושב ראש העליון פיוטר סרקוב בית המשפט החוקתי בחירות בחירות לנשיאות: 1991, 1996, 2000, 2004, 2008, 2012, 2018, 2024 הבחירות לפרלמנט: 1990, 1993, 1995, 1999, 2003, 2007, 2011, 2016, 2021 מוקדי כוח בלתי פורמליים הלשכה הציבורית • מועצת הביטחון • מועצת המדינה מפלגות פוליטיות רוסיה המאוחדת • רוסיה הוגנת – למען האמת • המפלגה הליברל-דמוקרטית • המפלגה הקומוניסטית • המולדת • המצע האזרחי פדרליזם מושלים • סובייקטים פדרליים • רפובליקות • מחוזות אובלסטי • מחוזות קראיה • מחוזות כלכליים • ערים פדרליות יחסי החוץ פורטל רוסיה

מאז קריסת ברית המועצות בשנת 1991 ידעו יחסי החוץ של רוסיה עליות ומורדות - ביחסיה עם שכנותיה, עם המעצמות, עם שאר מדינות העולם ועם הגופים הבין־לאומיים. כהמשך כמעט ישיר ליחסי החוץ שלה כמעצמת-על לשעבר, שאפה רוסיה להטיל את חסותה על שכנותיה, ולהבטיח ריבונות ביטחונית וכלכלית רבה ככל האפשר. רוסיה לא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם אוקראינה, איי שלמה, בהוטן, גאורגיה ומיקרונזיה.

היחסים עם המעצמות

נשיאי רוסיה וארצות הברית לשעבר ג'ורג' בוש וולדימיר פוטין, בפגישת הפסגה של ה-G8, ביוני 2007.

ראש ממשלת הודו מאנמוהאן סינג בפגישה עם נשיא רוסיה דימיטרי מדבדב בוועידת ה-G8.

ארצות הברית

ערך מורחב – יחסי ארצות הברית–רוסיה

היחסים בין רוסיה לארצות הברית ידעו עליות ומורדות רבות מאז כינונם. לראשונה כוננו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות ב-1807, אולם יש המייחסים את כינון היחסים בין שתי המדינות ל-1698, כאשר האימפריה הרוסית כוננה יחסים עם המושבה האמריקנית פנסילבניה, שהייתה למדינה בארצות הברית, כעבור פחות מעשור.

לאחר מהפכת פברואר ב-1917, ארצות הברית הכירה בברית המועצות רק ב-1933, כשבמהלך מלחמת העולם השנייה שתי המדינות היו לבעלות ברית במאבקן כנגד גרמניה הנאצית. עם סיום המלחמה, התגלע סכסוך דו-קוטבי בין המעצמות, סכסוך שמעולם לא גלש לעימות חזיתי ולכן כונה המלחמה הקרה, סכסוך שהשפיע על הפוליטיקה העולמית עד לקראת סוף המאה ה-20.

נכון להיום היחסים בין ארצות הברית לפדרציה הרוסית מתפתחים בתחומים כמו מלחמה בטרור, מחקר בתחום החלל ומניעת הפצת נשק גרעיני. למרות זאת המתיחות בין המדינות לא הופרו עד ימינו, והמתיחות והחשדות ההדדיים בין המדינות נשארו. רוסיה רואה את ארצות הברית כאיום על ההגמוניה שלה באירופה המזרחית ואסיה התיכונה. היחסים החריפו בפברואר 2022 בעקבות הפלישה של רוסיה לאוקראינה. ארצות הברית הטילה סנקציות על ואוליגרכים מקורבים לפוטין.

לפי מחלקת המדינה האמריקנית, משנת 2014 רוסיה העבירה בחשאי מאות מיליוני דולרים למפלגות, פוליטיקאים ומועמדים בבחירות בעשרות מדינות ברחבי העולם - במטרה להגדיל את השפעתה ואת התמיכה בה בזירה הבינלאומית.

סין

יחסי רוסיה עם הרפובליקה העממית של סין הדרדרו מאז הפיצול הסיני-סובייטי בשנת 1961, ועימותי הגבול ביניהם בשנת 1969. יחסי המדינות השתפרו באפן ניכר לאחר מותו של מנהיגה של סין מאו דזה-דונג בשנת 1976.

בשנת 2001 נחתם הסכם אשר הסדיר את הגבול בין המדינות. באותה שנה, נוסד בשנת 2001, על ידי מנהיגי סין, רוסיה, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן, ארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה. הארגון שנועד לבנות אמון ולהגביר את שיתוף הפעולה הפוליטי, הכלכלי והביטחוני. תרגילים צבאיים בקנה מידה גדול, נערכים בין רוסיה וסין, אחת לכמה זמן בחסות ארגון ארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה.

כיום, רוסיה היא אחת הלקוחות העיקריים של סין מבחינת הייבוא ממנה.

הודו

במהלך המלחמה הקרה, טרם נפילת ברית המועצות, התקיים קשר הדוק בין הודו ורוסיה. הקשר בין המדינות התבטא ביחסים ביטחוניים וכלכליים ענפים. לאחר נפילת ברית המועצות, הודו שיפרה באופן ניכר את יחסיה עם המערב, אך היא המשיכה את קשריה ההדוקים עם רוסיה. הודו היא הלקוח השני בגודלו בעולם של תעשיית הנשק הרוסית. יותר מ-70% מהנשק ההודי, הוא מתוצרת רוסית.

יפן

מבחינה היסטורית, שתי המדינות ניהלו יחסים לבביים עד שהתנגשות של שאיפות טריטוריאליות באזור מנצ'וריה שבצפון מזרח סין הובילה למלחמת רוסיה–יפן בשנת 1904, שהסתיימה בניצחון יפני שתרם להיחלשות המונרכיה ברוסיה. יפן התערבה אחר כך במלחמת האזרחים ברוסיה משנת 1918 עד 1922, ושלחה כוחות למזרח הרחוק ולסיביר הרוסית. אחריה הגיעו סכסוכי גבולות בין ברית המועצות החדשה לאימפריה של יפן לאורך שנות השלושים. שתי המדינות חתמו על הסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני בשנת 1941, אף על פי שהממשלה הסובייטית הכריזה מלחמה על יפן בכל זאת באוגוסט 1945, ואף פלשה למדינת הבובות היפנית מנצ'וקוו וכן תפסה את האיים הקוריליים שמצפון ליפן. שתי המדינות סיימו את מצב המלחמה הרשמי שלהן עם ההצהרה המשותפת הסובייטית-יפנית משנת 1956, אך נכון לפברואר 2019 לא פתרו את המחלוקת הטריטוריאלית הזו של הבעלות על האיים הקוריליים.

סקר דעת קהל משנת 2018 שפרסם מרכז לבדה הרוסי מראה כי 61% מהרוסים הם בעלי השקפה חיובית על יפן, כאשר 20% מביעים דעה שלילית. על פי מרכז המחקר פיו לשנת 2017, 64% מהיפנים רואים את רוסיה בצורה שלילית, לעומת 26% שרואים אותה בצורה חיובית. אנשים בגילאי 50 ומעלה נוטים הרבה פחות להשקפות חיוביות ברוסיה (16%) בהשוואה לאלה שבין 18 ל-29 (53%). עם זאת, ממשלת יפן רואה ברוסיה שותף חשוב לביטחון ואיזון נגד סין וקוריאה הצפונית באזור. מסיבה זו, מאז תחילת המשבר באוקראינה וסיפוח קרים ב-2014, המשיכה יפן לנהל קשרים עם רוסיה על אף הסנקציות על ידי בעלות ברית המערב של יפן. ממשלות שתי המדינות התאמצו להגדיל את היחסים, כולל השקעות יפניות ברוסיה, שיתוף פעולה צבאי, וארגנו שנת חילופי תרבות בין רוסיה ליפן לשנת 2018.

ביוני 2018, נסיכת יפן, היסאקו טאקאמאדו, נסעה לרוסיה כדי לעודד את נבחרתה הלאומית בגביע העולם של פיפ"א. היא החברה הראשונה במשפחה הקיסרית שהגיעה לרוסיה מאז 1916.

היחסים עם השכנות

ערך מורחב – חבר המדינות

לאחרונה, נשמעים יותר ויותר קולות ברוסיה הקוראים ומגדירים את מדינות ברית המועצות לשעבר, כמדינות "קרובות לרוסיה", וכ"אזורי הגמוניה רוסית" שרוסיה "רואה בהם עניין רב". לאחר נפילת ברית המועצות, ניסתה רוסיה במאמצים רבים להשאיר לפחות מעט מההשפעה של בשטחי הברית לשעבר. בשל כך, ב-8 בדצמבר 1991 היא הקימה את חבר המדינות, כניסיון להכפיף את מרותה על מדינות אלו. בשנים הבאות רוסיה חתמה הסכמים רבים עם מדינות ברית המועצות לשעבר, על-מנת להגביר את תלותם בה. עם זאת, רוב ההסכמים לא מולאו, ורוב מדינות הקווקז ואירופה המזרחית, החלו להתקרב למערב. אך בשונה ממדינות הקווקז ואירופה המזרחית, מדינות אסיה התיכונה, נשארו ברובם תחת הגמוניה רוסית.

גורם מרכזי שהשפיע על מדיניות החוץ הרוסית באשר לשכנותיה, הוא העובדה שמיעוטים רוסיים נכבדים, היו במדינות אלו טרם נפילת ברית המועצות, ונשארו שם לאחר מכן. בעיה זו מחריפה כאשר ישנם מיעוטים רוסיים רבים סמוך לגבול הרוסי, כגון באוקראינה ובקזחסטן, אשר רוצים להסתפח לרוסיה.

רוסיה שומרת על הבסיסים הצבאיים שלה בארמניה, בבלארוס, בקירגיזסטן, במולדובה, באוקראינה ובטג'יקיסטן.

אירופה המזרחית

נשיא אוקראינה לשעבר ליאוניד קוצ'מה בפגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין.

ערך מורחב – איחוד רוסיה ובלארוס

מלאחר מלחמת העולם השנייה ועד לנפילת ברית המועצות (1991), אירופה המזרחית הייתה תחת שלטון סובייטי, ואם לא, אז תחת השפעה כזאת. אך בשנים האחרונות, החלו מדינות רבות מאזור זה להצטרף לארגונים בין־לאומיים רבים, בעלי זיקה מערבית, כגון האיחוד האירופי ונאט"ו. אך שתי מדינות לא פעלו כך, ונשארו עם השפעה רוסית יתרה, המדינות הללו הן אוקראינה ובלארוס. למדינות אלו ישנה גם קרבה תרבותית והיסטורית גדולה יותר לרוסיה משאר לשאר מדינות האזור. שתי מדינות אלו מכונות רבות ברוסיה בכינויים כמו "האחים הצעירים של רוסיה".

ב-2004, עלה לשלטון באוקראינה שלטון פרו-מערבי בראשות ויקטור יושצ'נקו. הרוסים ראו בכך איום. אך בבחירות לאחר מכן עלה שוב שליט פרו-רוסי, ויקטור ינוקוביץ' שהצהיר על רצונו באינטגרציה עם רוסיה. ב-2014, התקיימה מחאת יורומאידן והדחתו לאחר מכן של ינוקוביץ'. החלה הידרדרות שנקראה הסכסוך האוקראיני-רוסי וכללה את סיפוח חצי האי קרים (2014), מוערבות רוסית במלחמת האזרחים באוקראינה והפלישה הרוסית לאוקראינה.

בניגוד לאוקראינה, ששם נשבו להם רוחות מערביות, בלארוס נשארה כמו תמיד ידידה עמוקה של רוסיה. את זה מראים לא רק מדינות החוץ הרוסית והבלארוסית, אלא גם סקרי דעת קהל בשתי המדינות. במדיה רב, בלארוס היא גם המדינה היחידה שלא הביע שביעות רצון מהתפרקות ברית המועצות, והניתוק המדיני עם רוסיה. בשל כך, ב-2 באפריל 1996, חמש שנים לאחר נפילת ברית המועצות, נוצר "חבר העמים של רוסיה ובלארוס", וחוזק ב-2 באפריל 1997 כאשר מנהיגי שתי המדינות חתמו על "אמנת איחוד בין בלארוס ורוסיה" אשר שינתה את שם הישות שנוצרה ל"האיחוד של רוסיה ובלארוס". בדצמבר 1998 נחתמו אמנות נוספות, על מנת להעניק לישות החדשה איחוד פוליטי, כלכלי וחברתי רב יותר. הישות נוצרה עקב שילוב אינטרסים בין בלארוס, בראשה עמד אלכסנדר לוקשנקו שרצה לקשור את כלכלתה החלשה של ארצו בכלכלת הפדרציה הרוסית, ובוריס ילצין שעמד תחת לחצם של יריביו הפוליטיים שתמכו באיחוד מלא בין רוסיה ובלארוס. בנוסף לכל זה, בלארוס ורוסיה חברות בארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה.

אסיה התיכונה

נשיא קזחסטן נורסולטן נזרבייב בפגישה עם נשיא רוסיה לשעבר דימיטרי מדבדב.

מלאחר מלחמת העולם השנייה ועד לנפילת ברית המועצות (1991), אסיה התיכונה הייתה תחת שלטון סובייטי. מצב זה נשמר גם לאחר נפילתה של ברית המועצות, אך במידה פחותה. כל מדינות אסיה התיכונה, חברות בארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה יחד עם רוסיה, מלבד טורקמניסטן, אשר חברה בארגון במעמד משקיף. לרוסיה יש שגרירויות בכל מדינות אזור זה, ולהן יש שגרירות ברוסיה.

מלבד שגרירויות לרוסיה בקזחסטן ולהפך, המדינות מחזיקות גם בקונסוליות. בינואר 2005, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ונשיא קזחסטן, נורסולטן נזרבייב, חתמו על הסכם להסדרת הגבול בין המדינות, ולפתיחתו באופן דו-צדדי, בשעות מסוימות.

לרוסיה ולאוזבקיסטן במאי 2005, רוסיה דרשה מארצות הברית לפנות את בסיסה הצבאי במדינה. דבר זה קידם בצורה משמעותית את היחסים בינה לבין רוסיה. בנובמבר 2005, חתמו שני נשיאי המדינות במוסקבה, אסלאם קרימוב וולדימיר פוטין על הסכם לשיתוף פעולה הדדי.

היחסים דיפלומטיים בין רוסיה לטורקמניסטן, נעים בעיקר סביב הסחר של המדינות בנפט וגז טבעי. רוסיה עושה מאמצים רבים, על-מנת לקבל בעלות על משאבי האנרגיה שבטורקמניסטן, על כך היא מתחרה נגד סין, האיחוד האירופי וארצות הברית. בנוסף, ישנה תחרות בין רוסיה לטורקיה, על תפקיד היבוא משאבי האנרגיה של טורקמניסטן לאירופה.

לרוסיה ולקירגיזסטן ישנם יחסים דיפלומטיים ענפים מזה שנים. בעוד מדינות רבות באסיה התיכונה מרבות להתלונן על התערבות יתר רוסית בענייניהם הפנימיים, קירגיזסטן דווקא קיבלה בברכה את ההגמוניה הרוסית באזור. קירגיזסטן זוכה לתרומות ולסיועים כלכליים ענפים מצד רוסיה, אך זה עולה לה בכך שהיא תלויה ברמה גבוהה מאוד ברוסיה, בין אם בצורה ישירה, ובין אם בצורה עקיפה באמצעות קזחסטן.

הקווקז

ערך מורחב – יחסי גאורגיה-רוסיה

טנקים רוסיים משוריינים בדרום אוסטיה, גאורגיה; במהלך המלחמה בדרום אוסטיה, אוגוסט 2008.

מלאחר מלחמת העולם השנייה ועד לנפילת ברית המועצות (1991), הקווקז היה תחת שלטון סובייטי.

גם טרם נפילת ברית המועצות, שררה מתיחות רבה בין גאורגיה לשלטון הסובייטי המרכזי. לאחר נפילת ברית המועצות, המתיחות ביניהן הגיעה לשיאה במלחמת אבחזיה בשנית 1992 ו-1993. במלחמה זו, רוסיה תמכה בצורה ענפה בבדלנים האבחזים שלחמו נגד הממשלה הגאורגית. המלחמה הסתיימה בניצחון הבדלנים האבחזים ובטיהור אתני של גאורגים מכל שטחה של אבחזיה. בעכבות המלחמה, רוסיה הכריחה את גאורגיה להעביר בסיסים צבאיים גאורגים בשטחה של גאורגיה, לשליטה רוסית; וכמו כן היא הכריחה אותה להצטרף לחבר המדינות. בתגובה למלחמה, גאורגיה סייעה בצורה ענפה לבדלנים הצ'צ'נים בשטחה של רוסיה. בתחילת חודש אוגוסט 2008, החלה המלחמה בדרום אוסטיה עקב חילופי אש כבדים בין כוחות צבא גאורגיה לכוחות הבדלנים האוסטים בחבל דרום אוסטיה. ב-1 באוגוסט 2008 פתחה גאורגיה במבצע בחבל דרום אוסטיה כדי ללכוד את בירת החבל, צחינוואלי. לאחר שבוע, ב-8 באוגוסט, בנסיבות שנויות במחלוקת, שלחה רוסיה, מתוך התחייבות לבדלנים האוסטים, וכתגובה לסיוע של גאורגיה לבדלנים הצ'צ'נים כמה שנים קודם לכן, כוחות ארטילריה, שריון וחי"ר אל החבל.

בין רוסיה לאזרבייג'ן שוררים יחסי קרבה. אזרבייג'ן מסייעת רבות לרוסיה, בשאיפתה להגמוניה בקווקז, ובבעלות על הנפט והגז הטבעי באזור הים הכספי. רוסיה מייצאה חלק נכבד ממשאבי האנרגיה של אזרבייג'ן דרכה לאירופה. מחלוקת בין המדינות, ישנה בעניין ארמניה. רוסיה מסייעת ותומכת בארמניה, מדינה בסכסוך אלים עם אזרבייג'ן. ארמניה נחשבת לבעלת ברית של רוסיה. צבאותיהם מבצעים אימונים משותפים. ב-29 באוגוסט 1997 נחתמו מספר הסכמים בין רוסיה לארמניה, אשר מסדירים את קיומם של בסיסים צבאיים של הצבא הרוסי בשטחה של ארמניה. ארמניה חברה בחבר המדינות יחד עם רוסיה.

היחסים עם העולם המוסלמי

שגריר איראן ברוסיה, רזא שאפי בפגישה עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, 17 באוקטובר 2006.

שגריר טורקיה ברוסיה בפגישה עם נשיא רוסיה דימיטרי מדבדב.

איראן ומדינות ערב

באופן מסורתי הייתה ברית המועצות, בהיותה מעצמת-על, בעלת אינטרסים במזרח התיכון ובמסגרת המאבק הבין גושי והמלחמה הקרה היא הגנה בעקביות על האינטרסים שלה על ידי תמיכה צבאית, כלכלית ופוליטית במדינות ערב העוינות את ישראל. נכון להיום, ישנם גורמים הרואים את רוסיה כממשיכת דרכה של ברית המועצות גם בתחום זה, ועל אף שמעולם לא התרחש עימות ישיר בין ישראל לאויביה שרוסיה לקחה בו חלק פעיל, ניתן לזהות דפוסי פעולה המצביעים על תמיכתה של רוסיה בגורמים עוינים לישראל. תחת הנהגתו של פוטין אשר נבחר לנשיאות רוסיה בשנת 2000 הפכה רוסיה מידידתה של ישראל לאחת המדינות אשר תורמות רבות לחוסר היציבות במזרח התיכון (אפשטיין, 2007). זאת על ידי תמיכה צבאית ופוליטית בארצות ערב ובארגונים אשר מוגדרים על ידי ישראל ועל ידי ארצות המערב כארגוני טרור. כך למשל הייתה רוסיה המדינה הראשונה אשר הכירה בשלטון חמאס ברצועת עזה ונציגי הארגון אף הוזמנו למוסקבה לביקור רשמי. זהו שינוי של המדיניות הרוסית משנת 2000 כאשר סרגיי איבנוב- יו"ר המועצה לביטחון לאומי של רוסיה הכריז: "המצב מולו מתמודדת ישראל באינתיפאדה השנייה, המונהגת על ידי חמאס, לא שונה במאומה מהמצב מולו מתמודדת רוסיה בצ'צ'ניה" (Freedman, 2007, p. 21). בסופו של דבר זכו נציגי "חמאס" לשני ביקורים בבירה הרוסית (במרץ 2006 וכעבור שנה, במרץ 2007). בעוד שבביקור הראשון עוד תלו הרוסים (וגם שאר העולם) תקוות ביכולתם להשפיע על עמדות חמאס לשנות את מדיניותם ולהכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל, בביקור השני כבר היה ברור לכול כי נציגי התנועה לא מתכוונים לשנות את דעתם (אפשטיין, 2007).

נכון להיום חברות רוסיות (בחסות הממשל הרוסי) הפכו לקבלנים העיקריים בבניית הכור הגרעיני בבושאר ולמעשה רוסיה הפכה למדינה החשובה ביותר אשר תומכת בתוכנית הגרעין האיראנית. כמו כן לרוסיה תפקיד עיקרי בחסימת נסיונותיה של ארצות הברית להביא לגינויה של טהראן במועצת הביטחון של האו"ם ולהטלת סנקציות כלכליות עליה (אפשטיין, 2007). הדבר מזכיר את יחסה של רוסיה כלפי עיראק של סדאם חוסיין- כאשר הוטל מצור כלכלי על עיראק- רוסיה המשיכה ביחסי מסחר וברכישת נפט ממנה למרות החרם העולמי. בנוסף, רוסיה ממשיכה את היחסים הטובים שהיו לברית המועצות עם סוריה ובכך גורמת ללחץ בקרב גורמי הביטחון הישראלים. אלה טוענים כי הנשק אשר מוכרת רוסיה לסוריה- עושה את דרכו לידי חזבאללה ומשמש את הארגון במסגרת התנגשויות אלימות עם ישראל (למשל, במלחמת לבנון השנייה, טילים אשר שימשו את חזבאללה היו רובם ככולם מתוצרת רוסיה) (Katz, 2005). הבסיס הצבאי הרוסי היחיד מחוץ לגבולות נמצא בסוריה (רואי, 2008, ע' 925).

מנגד, מאשים הצד הרוסי את ישראל באחריות להחרפת היחסים, זאת כתוצאה ממכירות הנשק הישראלי לגאורגיה והשימוש שנעשה בנשק זה נגד הצבא הרוסי במסגרת העימות הצבאי בין רוסיה לגאורגיה באוגוסט 2008. עוד טענו אנשי צבא רוסים שישראל הגדילה לעשות ואף אימנה את כוחות הביטחון הגרוזיניים טרם מלחמת רוסיה-גאורגיה (לוי, 18.08.2008).^{[דרוש מקור]}

טורקיה

ערך מורחב – יחסי טורקיה-רוסיה

בעכבות נפילת ברית המועצות, היחסים בין טורקיה לרוסיה השתפרו באופן ניכר, למרות חילוקי הדעות בין המדינות בנושא ההגמוניה בקווקז. ב-16 במאי 2009 ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן טס לביקור רשמי היסטורי ברוסיה, ונפגש עם ראש ממשלת רוסיה, ולדימיר פוטין.

במאי 2010, נחתמו עסקאות כלכליות ברמה גבוהה מאוד בין המדינות, בעיקר בתחום האנרגיה. העסקאות אמורות להגדיל את היקף הסחר בין המדינות בחמש השנים הבאות מ-38 מיליארד דולר בשנת 2010, ל-100 מיליארד דולר בשנת 2015. בנוסף לכך, נחתמה עסקה בין המדינות להקמת תחנות כוח גרעיניות בטורקיה. שר החוץ הטורקי אהמט דבוטואולו, הודיע שרוסיה הציעה לטורקיה תוכנית להקמת בנק משותף להגברת הסחר בין המדינות.

היחסים עם ישראל

ערך מורחב – יחסי ישראל–רוסיה

7 באוקטובר 2008: ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט בפגישה עם נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב בקרמלין

היחסים בין מדינת ישראל וברית המועצות נותקו בשנת 1967 בעקבות מלחמת ששת הימים וחודשו רק כעבור 24 שנים, באוקטובר 1991 (כחודשיים לפני התפרקותה של ברית המועצות) (רואי ,2008, עמ' 922–923). ב-13 בדצמבר 1991 הגיש שגריר ברית המועצות, אלכסנדר בובין, את כתב האמנתו לנשיא מדינת ישראל, חיים הרצוג. כשבועיים לאחר הגשת כתב האמנתו, ב-25 בדצמבר 1991, חדלה ברית המועצות להתקיים ובובין הפך לשגריר הראשון של הפדרציה הרוסית בישראל.

בתחילת שנות ה-90' של המאה ה-20' רווחה בישראל תחושה חיובית מאוד לגבי חידוש היחסים עם רוסיה והורגשה אף שמחה לגבי הפרספקטיבה של יחסים טובים עם המעצמה אשר ממנה הגיעו רובם המכריעה של מייסדי המדינה הישראלית (אפשטיין, 2007).

לאחר התפרקות ברית המועצות חיפשה רוסיה הזדמנות לחזור לעמדת השפעה ברמה הבין־לאומית. בין השאר ניסתה רוסיה לחזור לעמדת השפעה גם במזרח התיכון אך הבינה כי לא תוכל לעשות זאת אם לא תיתפס כצד אובייקטיבי בקונפליקט הישראלי-פלסטיני. לפיכך, מיד עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בשנת 1991, החלה רוסיה בהידוק היחסים עם ישראל על מנת להפוך לשותף אסטרטגי של ארצות הברית בחיפוש אחר פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני (רואי, 2008, עמ' 923–925). כחלק מפעילות זו, בשנת 2002 הוקם "הקווארטט"/הרביעייה (רוסיה, ארצות הברית, האיחוד האירופי והאו"ם) אשר במסגרתו הוסיפה רוסיה לפעול בנושא ולנסות להשפיע על הצדדים. אך גם במסגרת זו היו יכולותיה של רוסיה מוגבלות למדי בהשוואה לשותפות האחרות (רואי, 2008, ע' 925). בהמשך התפתחות היחסים בין המדינות, ניסתה רוסיה מספר פעמים לשמש מתווך בין ישראל לערפאת בניסיון לעצור את האינתיפאדה השנייה אשר פרצה בשנת 2000, אך ללא הועיל (Katz, 2005).

אינטרס נוסף של רוסיה ביחסיה עם ישראל הוא הניסיון הרב שצברה ישראל בלחימה מול ארגוני טרור איסלאמיים. לאחר פרוץ מלחמת צ'צ'ניה השנייה פנתה רוסיה לישראל בבקשה לחלוק עימה מידע וניסיון בתחום זה. בשנת 2000 ביקר חבר הכנסת נתן שרנסקי ברוסיה והביע תמיכה של ממשלת ישראל בפעילותה של רוסיה כנגד הטרור הצ'צ'ני. כך הפכה ישראל לאחת המדינות היחידות במערב אשר הביעו תמיכה ברוסיה בעניין זה.

לאחר התפרקותה של ברית המועצות, ישראל הכירה בעצמאותן של כל המדינות החדשות וכוננה עמן יחסים דיפלומטיים. החשובה מבין כל המדינות הללו, מבחינה דיפלומטית, צבאית וכלכלית הייתה רוסיה אשר גם ירשה את מקומה של ברית המועצות כחברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם. השינוי ביחסים בין המדינות בתקופה שלאחר התפרקות ברית המועצות לא איחר לבוא ובין הפעולות הראשונות של המשלחת הרוסית באו"ם היה להצביע בעד ביטול החלטת האו"ם משנת 1975 אשר השוותה את הציונות לגזענות (רואי, ,2008, ע' 924).

באוקטובר 2006 ציינו שתי המדינות 15 שנים לכינון היחסים הדיפלומטיים ביניהן. במסגרת זו ציינה רוסיה כי היא רואה בחיוב את התפתחות היחסים בין שתי המדינות וכי האופן בו התפתחו היחסים בתקופה כה קצרה מבחינה היסטורית (15 שנה בלבד), והגיעו לרמה כה גבוהה, מראה על נכונות שני הצדדים להמשך בשיתוף הפעולה הפורה. במסר שהעבירה ישראל לרוסיה לרגל האירוע, צוין כי היחסים בין המדינות הגיעו לרמה דיפלומטית גבוהה ביותר והם מתאפיינים בשיתוף פעולה בתחומים רבים ומגוונים (משרד החוץ של הפדרציה הרוסית, 2007).

נקודה חשובה ביחסיה של רוסיה עם ישראל היא העובדה שבישראל חיים יותר ממיליון אזרחי ברית המועצות לשעבר וחלק גדול מהם הגיעו מרוסיה עצמה. מדובר בפזורה דוברת רוסית הגדולה בעולם אשר חיה מחוץ לגבולות ברית המועצות לשעבר. בתחילת שנות ה-90' ראו שלטונות רוסיה באותם ישראלים יוצאי רוסיה - מעין גשר תרבותי אשר יכול לשמש להידוק הקשרים בין המדינות מבחינה תרבותית וכלכלית. ואכן, בתקופה זו שבה נשיאה של רוסיה היה בוריס ילצין, הורגשה התקרבות גדולה בין המדינות (רואי, 2008, ע' 924).

מאז התפרקות ברית המועצות חווה רוסיה בעיה דמוגרפית קשה אשר שתוצאתה הקטנת אוכלוסייתה מדי שנה במאות אלפי אזרחים. רוסיה רואה בפזורה הרוסית ברחבי העולם בכלל (הפזורה הרוסית מוערכת ב-24 מיליון מהגרים אשר היגרו מרוסיה) ובישראל בפרט מקור חשוב להגדלת אוכלוסייתה באנשים משכילים ובעלי כושר עבודה (בוסתן ולוין, 2008). נכון להיום, אזרחי ישראל אשר עלו מרוסיה רשאים להחזיק בנתינות כפולה, זאת בניגוד לתקופה שבה ברית המועצות חייבה את האזרחים העוזבים אותה - לוותר על אזרחותם. ואכן, רבים מהישראלים-הרוסים מחזיקים היום באזרחות כפולה ומשתמשים בה על מנת לשמור על יחסים עם קרוביהם ברוסיה ואף על מנת לקיים קשרי מסחר חוצי גבולות תוך ניצול קשריהם בשתי המדינות (רואי, 2008, ע' 925).

חברות בארגונים בין־לאומיים

ארגונים בין־לאומיים בהם חברה רוסיה

רוסיה חברה בארגונים בין־לאומיים רבים:

• חבר המדינות;
• ארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה;
• האיחוד של רוסיה ובלארוס;
• הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה.

ראו גם

• יחסי ארצות הברית–רוסיה
• יחסי ישראל–רוסיה
• יחסי סוריה-רוסיה
• משרד החוץ של רוסיה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יחסי החוץ של רוסיה בוויקישיתוף

• מדיניות החוץ של רוסיה: מן העידן הקומוניסטי לשנות האלפיים, האוניברסיטה הפתוחה, עודד ערן
• יחסי סין-רוסיה: לאן מנשבות הרוחות, באתר הרדיו הבין־לאומי של סין בעברית
• צבי מגן ואולנה בגנו, כיוון חדש במדיניות החוץ של רוסיה והשלכותיו על המזרח התיכון,
• צבי מגן, ורה מיכלין שפיר, דניאל ראקוב, יואל גוז'נסקי,רוסיה במזרח התיכון ובאפריקה – הגברת הילוך או 'באז' תקשורתי?, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי
• מולדובה, אז גאורגיה, עכשיו אוקראינה: איך רוסיה בנתה "ראשי גשר למרחב הפוסט-סובייטי", באנגלית