פאולו מנדס דה רושה

פאולו מנדס דה רושה
	פאולו מנדס דה רושה בשנת 2009
	פאולו מנדס דה רושה בשנת 2009
לידה	25 באוקטובר 1928; ויטוריה, ברזיל
פטירה	23 במאי 2021 (בגיל 92); סאו פאולו, ברזיל
מדינה	ברזיל
מקום מגורים	סאו פאולו
ידוע בשל	מבני ציבור רבים שתכנן בעיר סאו פאולו
השכלה	Mackenzie Presbyterian University
מקצוע	אדריכל
מעסיק	המכללה לאדריכלות ואורבניזם של אוניברסיטת סאו פאולו, אוניברסיטת סאו פאולו
פרסים והוקרה	פרס פריצקר (2006); אריה הזהב (2016); מדליית הזהב המלכותית (2017); פרימיום אימפריאל (2016); מסדר ההצטיינות בתרבות של ברזיל (2013); מסדר ההצטיינות בתרבות של ברזיל ;

הגרסה להדפסה אינה נתמכת עוד וייתכן שיש בה שגיאות תיצוג. נא לעדכן את הסימניות בדפדפן שלך ולהשתמש בפעולת ההדפסה הרגילה של הדפדפן במקום זה.

פאולו ארשיאס מנדס דה רושה (בפורטוגזית: Paulo Archias Mendes da Rocha;‏ 25 באוקטובר 1928 - 23 במאי 2021) היה אדריכל ומתכנן ערים ברזילאי. משנת 1957 תכנן מנדס דה רושה מבנים רבים בברזיל, בעיקר מבטון חשוף, וסגנונו כונה לעיתים "ברוטליזם ברזילאי". הוא נודע בעיקר בזכות מבני ציבור רבים שתכנן בעיר סאו פאולו, וחלקו בהחייאתה של העיר.

מנדס היה שייך לדור של אדריכלים מודרניסטים שהושפעו מעבודותיו של האדריכל וילה-נובה ארטיגאס. בעשורים האחרונים לחייו בלט כאחד האדריכלים המובילים באדריכלות הברזילאית העכשווית. מנדס זכה בפרס מיס ון דר רוהה לשנת 2001 ובפרס פריצקר לשנת 2006; הוא האדריכל הברזילאי השני שזכה בפרס בינלאומי יוקרתי זה, אחרי אוסקר נימאייר. בשנת 2016 הוענק לו פרס פרמיום אימפריאלה של האקדמיה היפנית לאמנות.

כמה מעבודותיו של דה רושה היו שנויות במחלוקת, והתנהל עליהן ויכוח ער בין מבקרי האדריכלות. דוגמה לכך היא המוזיאון הברזילאי לפיסול או האכסדרה בכיכר הפטריארכים, שניהם בסאו פאולו, העיר שבה פעל רושה במרבית חייו.

ביוגרפיה

מנדס דה רושה נולד בוויטוריה שבאספיריטו סנטו. הוא סיים את לימודי האדריכלות והתכנון-העירוני בשנת 1954 בפקולטה לאדריכלות ולאורבניזם של האוניברסיטה הפרסביטריאנית מק-קנזי שבסאו פאולו, והיה בוגר אחד המחזורים הראשונים בתחום באותו מוסד. בתקופה זו דבקה הפקולטה במודל המדגיש היבטים היסטוריים באדריכלות, אך מנדס דה רושה חבר עם קבוצת תלמידים שהתעניינו באדריכלות המודרנית, ביניהם ז'ורז'ה וילהלם וקרלוס מילאן.

האדריכלות לפי וילה-נובה ארטיגאס השפיעה על מנדס כבר במיזמו הגדול הראשון, אולם ההתעמלות במועדון האתלטי של סאו פאולו. כבר בעבודות על מיזם זה השתמש מנדס דה רושה בבטון מזוין חשוף, במרחבים פתוחים גדולים ואלמנטים אחרים שעתידים היו לאפיין את אסכולת סאו פאולו.

הוא החל ללמד בפקולטה לאדריכלות ולאורבניזם באוניברסיטת סאו פאולו (USP) ב-1961, תקופה שבה ניהלו תלמידים ופרופסורים שיח חברתי ער. באותם ימים התנהלו דיונים בנושאים דוגמת תפקידו החברתי של האדריכל, נושאים שלא מצאו חן בעיני קברניטי ההפיכה הצבאית שהתרחשה בברזיל ב-1964. עקב כך נשללו ב-1969 זכויותיו הפוליטיות, ונאסר עליו ללמד. מנדס חזר לפקולטה רק ב-1980, יחד עם מורים מוחרמים נוספים, ביניהם גם וילנובה ארטיגאס.

בשנת 1998 התמנה פאולו מנדס כפרופסור מן המניין למיזמים אדריכליים בפקולטה, ובאותה השנה יצא לגמלאות.

מאותה עת זכה בסדרת פרסים בינלאומיים שהוקירו את מפעל חייו ואת מיזמיו במספר מקומות בעולם, וביניהם פרס מיס ון דר רוהה (2001) בקטגוריית אמריקה הלטינית בזכות פרויקט שיפוץ גלריית האמנות של מדינת סאו פאולו ופרס פריצקר (2006).

עבודתו האדריכלית

נהוג להצביע על האדריכלות של מנדס דה רושה כדוגמה ייצוגית לחשיבה האסתטית המאפיינת את "אסכולת סאו פאולו של האדריכלות הברזילאית". גישה תכנונית זו מושפעת מתורתו של ז'ואאו בטיסטה וילה-נובה ארטיגאס, וזכתה לתפוצה משמעותית בקרב סגל הפקולטה לאדריכלות ולאורבניזם באוניברסיטת סאו פאולו, שבה עתיד היה מנדס דה רושה להתמנות כפרופסור. על אף הביקורת הנוקבת בעשורים האחרונים על "אסכולת סאו פאולו" בגלל מחירה החברתי והכלכלי הגבוה, דאגתה העיקרית של זו הייתה קידומה של אדריכלות "גולמית, נקייה ובהירה, המכוונת לאחריות חברתית" (במידה מסוימת, תחת השפעתם של האידיאלים האסתטיים של הברוטליזם האירופי). אסכולה זו הציעה פתרונות פורמליים המאפשרים ל"צרכני האדריכלות" הפנמה מיידית של אידיאלים של חסכנות וסינתזה מרחביים, הנחשפים באלמנטים הצורניים שלה, במסגרת דרך-מחשבה שנהוג לכנות "האמת הסטרוקטוראלית" של האדריכלות. אסכולה זו מאפיינת גם תנועה המחפשת אחר פתרונות פורמליים לקידום "פרויקט של עיר" או "פרויקט אוטופי" בתוך מציאותו הסביבתית הפנימית של המבנה.

בעבודתו של מנדס דה רושה היו מופעים רבים של אלמנטים אלה, מאוגדים תוך נקיטת עמדה ברורה בפן המרחבי; כראיה מספיק להבחין בבחירות הנעשות במסגרת המיזם האדריכלי. בעבודתו השתקפו השפעותיהם של "האבות הרוחניים של האדריכלות המודרנית", למשל:

תשומת לב לאדריכלות שעל אף היותה "סינתטית" ו"נקייה" ניתן ללמוד עליה דווקא מהפרטים המבניים הנחקרים בקפידה (מיס ואן דר רוהה).
הבטון החשוף המשתלב עם מרחבים ריקים רחבי ידיים, שבהם יחסי יחיד-מרחב הם מחד אינטימיים ומאידך מונומנטליים (וילנובה ארטיגאס).
אדריכלות פורמליסטית המדגישה פונקציונליות (לה קורבוזיה, הסגנון הבינלאומי).
ניסיון ליצור מרחבים המעודדים שיתופיות בחיים האנושיים, כחלק מהשקפה רחבה על כיצד עיר וחברה צריכים להיראות (רינו לוי, וילנובה ארטיגאס, אלבר אלטו וכו').

תפיסת העולם האדריכלית שקידם מנדס דה רושה מייצגת ניסיון להציג "פרויקט לאנושות", ודפוס פעולה זה מודגש במידה בכל שלבי המיזם (כלומר, לא רק בשלב התכנון), ומוצא את ביטויו באופן כללי גם בכל העבודות של אסכולת סאו פאולו. אם מקבלים את תפיסת העולם הזו כפשוטה, עבודותיו התאפיינו בגישה נוקשה ובטוחה בנוגע לטריטוריה: האדריכל מאמין שה"מרות" או השליטה על אתר מסוים, הבאה לידי ביטוי באמצעות שינוי טופוגרפי או הגדרה או עיצוב מחדש גורף של מתחם, או אפילו שינוי קל בשטף המחזורי של מים ושפכים באותו אתר, מהווה אלמנט חיוני בביטוי שליטתו של האדם בטבע והשתלבותו בו. ובמילותיו שלו - "הגאוגרפיה היא האדריכלות הראשונית והבראשיתית".

יש אומרים כי עבודותיו היו מאופיינות ב"מחשבה על מישורים ועל אכסדרות". למעשה, ברבים ממיזמיו התקבלה התצורה המרחבית השלמה באמצעות משחק בין האלמנטים השונים, והשימוש באלמנטים מבניים מסורתיים (קורות, עמודים וכמו כן קירות פשוטים ומשטחי בטון שונים) מעודד גישה זו. מיזמים לדוגמה, בהם מודגם מאפיין זה, הם המוזיאון הברזילאי לפיסול והחנות "פורמה" ומספר בתי מגורים. על אף השפעותיהם הברורות של מיס ון דר רוהה ושל ארטיגאס, יש המחשיבים את פאולו מנדס דה רושה כאביה הרוחני של שפה אדריכלית זו.

מנדס דה רושה נפטר בסאו פאולו ב-23 במאי 2021.

מיזמים נבחרים (כרונולוגיה)

1957 - אולם ההתעמלות במועדון האתלטי הפאוליסטני, סאו פאולו.
1957 - עיצוב כיסא פאוליסטנו.
1969 - הביתן הברזילאי באקספו 70', אוסקה, יפן, 1970.
1973 - אצטדיון Serra Dourada, גויאנה, ברזיל, 1973. יחד עם פאלביו מוטה, ז'וליו קטינסקי ורוי אוטקה. נהרס.
1975 - המוזיאון לאמנות עכשווית של אוניברסיטת סאו פאולו (יחד עם ז'ורז'ה וילהלם). לא נבנה לבסוף.
1986 - המוזיאון הברזילאי לפיסול (MUSE), סאו פאולו.
1989 - המוזיאון לאומנות של קמפינס.
1989\1990 - בית ז'ראסי (Casa Gerassi).
1988\1999 - שיפוץ גלריית האמנות של מדינת סאו פאולו (Pinacoteca do estado de São Paulo).
1998 - בניין נציבות השירותים של מדינת סאו פאולו (המכונה בקרב התושבים ה-Poupatempo - בעברית "חוסך הזמן"), כולל המשרד הראשי.
1999 - שיפוץ מבנה פדרציית התעשיות של מדינת סאו פאולו (FIESP, מבנה בולט הממוקם בשדרות פאוליסטה), כולל המשרד הראשי.
2002 - פרויקט הסככה מעל גלריית "פרסטס מאיה", בכיכר הפטריאך בסאו פאולו.
2006 - פרויקט שיפוץ בתחנת הרכבת לוז (pt:Estação da Luz) בסאו פאולו, כולל פרויקט המוזיאון של השפה הפורטוגזית, הממוקם באותה תחנת רכבת.

לקריאה נוספת

ARTIGAS, Rosa (org.). Paulo Mendes da Rocha. São Paulo: Cosac & Naify, 2000.
PIÑON, Hélio; Paulo Mendes da Rocha; São Paulo: Romano Guerra Editora, 2002
SOLOT, Denise Chini. Paulo Mendes da Rocha. Estrutura: o êxito da forma. Viana & Mosley, Rio de Janeiro, 2004.
SPIRO, Annette. Paulo Mendes da Rocha. Bauten und Projekte. Niggli, Zurique, 2002.

פרויקטים נבחרים

Gymnasium in the Paulistano Athletics Club, סאו פאולו, 1957
עיצוב כיסא פאוליסטנו, 1957
הביתן הברזילאי באקספו 70', אוסקה, יפן, 1970
אצטדיון Serra Dourada, גויאנה, ברזיל, 1973
מוזיאון הפיסול הברזילאי, סאו פאולו, 1988
Pinacoteca do Estado, סאו פאולו, 1993
FIESP Cultural Center, סאו פאולו, 1997

ראו גם

אדריכלות בברזיל

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פאולו מנדס דה רושה בוויקישיתוף

פאולו מנדס דה רושה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

זוכי פרס פריצקר
1979–2000	פיליפ ג'ונסון (1979) • לואיס ברגאן (1980) • ג'יימס סטירלינג (1981) • קווין רוש (1982) • איי אם פיי (1983) • ריצ'רד מאייר (1984) • הנס הוליין (1985) • גוטפריד בוהם (1986) • קנזו טנגה (1987) • גורדון בנשפט ואוסקר נימאייר (1988) • פרנק גרי (1989) • אלדו רוסי (1990) • רוברט ונטורי (1991) • אלוורו סיזה (1992) • פוהימיקו מאקי (1993) • כריסטיאן דה פורצמפאר (1994) • טדאו אנדו (1995) • רפאל מונאו (1996) • סוורה פהן (1997) • רנצו פיאנו (1998) • נורמן פוסטר (1999) • רם קולהאס (2000)
2001–2020	ז'אק הרצוג ופייר דה מרון (2001) • גלן מורקוט (2002) • ירן אוטזון (2003) • זהא חדיד (2004) • תום מיין (2005) • פאולו מנדס דה רושה (2006) • ריצ'רד רוג'רס (2007) • ז'אן נובל (2008) • פטר צומטור (2009) • קזויו סג'ימה וריואה נשיזאווה (2010) • אדוארדו סוטו דה מורה (2011) • ואנג שו (2012) • טויו איטו (2013) • שיגרו באן (2014) • פריי אוטובאן (2015) • אלחנדרו ארוונה (2016) • קרמה פיג'ם, רמון וילאלטה ורפאל ארנדה (2017) • בלקרישנה דושי (2018) • אראטה איסוזקי (2019) • איבון פארל, שלי מקנמארה (2020)
2021 ואילך	אן לקטון, ז'אן-פיליפ וסל (2021) • דייבדו פרנסיס קרה (2022) • דייוויד צ'יפרפילד (2023) • ריקן יאמאמוטו (2024)