פת שלימה

פת שלימה הוא סיפור קצר, בן עשרה פרקים, מאת ש"י עגנון. הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת "מאזנים" בשנת 1933, ונכלל כעת בסיפורי "ספר המעשים" שבכרך "סמוך ונראה".

תקציר העלילה

המספר מספר את העלילה בגוף ראשון. הסיפור התרחש בירושלים, כאשר המספר היה לבדו, משום שאשתו וילדיו יצאו לחוץ לארץ. עקב כך הרבה המספר לאכול במסעדות. בסופו של יום שבת חם מאוד יצא המספר לאכול במסעדה. בדרכו קרא לו זקן אחד, והתברר שזהו דוקטור יקותיאל נאמן. השניים שוחחו בשמחה, והמספר החל לדבר על ספרו של הדוקטור נאמן, שאותו הוא מתאר:

"אותו ספר נחלקו עליו רוב הדעות. יש מן החכמים שאומרים כל מה שכתוב בו מפי האדון (....) כתבו יקותיאל נאמן ולא הוסיף על דבריו ולא גרע מדבריו ולא כלום. וכן אומר יקותיאל נאמן. ויש אומרים לא כי, אלא נאמן מפי עצמו כתבו ותלה את דבריו באדון אחד שלא ראהו אדם מימיו."

בסוף שיחתם נתן הדוקטור נאמן למספר "צרור מכתבים להביאם לבית הדואר ולשלחם באחריות", והמספר הבטיח לעשות שליחות זו באמונה.

הלך המספר לבית הדואר, אך בדרך תקפו הרעב, והוא החל להתלבט האם ללכת תחילה למסעדה או לבית הדואר. לבטיו גרמו לו לשנות את דרכו פעמים אחדות, ובסופו של דבר הגיע לפתח בית הדואר. קודם שנכנס ראה מרכבה ובה מכרו הוותיק, מר גרסלר. "מר גרסלר זה מכירי הוא, מן המיוחדים שבמכירי. מאימתי אני מכיר אותו, אפשר שמיום שעמדתי על דעתי מכירו אני, ולא אפריז אם אומר שמיום שאני מכיר אותו לא פסקה אהבתנו." עלה המספר למרכבתו של מר גרסלר, ובנסיעתם נקרה על דרכם מר חפני, ממציאה הטרחן של מצודת עכברים. בניסיון לחמוק ממר חפני גרם המספר להתהפכות המרכבה, ורק בקושי נחלץ ממנה, מלוכלך וחבול.

ממשיך המספר: "אף שכל איברי היו כואבים לא שכחתי את רעבוני. נכנסתי למלון שנזדמן לי ראשון. וקודם שנכנסתי לחדר האוכל נקיתי עצמי מלכלוכי וקינחתי את פצעי ורחצתי את פני וידי." הזמין המספר אצל המלצר את ארוחתו, ובכלל זה גם פת שלימה. המתין המספר לארוחתו, וראה שהמלצרים משרתים סועדים רבים, גם כאלה שהגיעו אחריו, אך הוא לא קיבל את הזמנתו. כאשר השעון צלצל עשר ומחצה, נזכר המספר במכתביו של הדוקטור נאמן שהתחייב לשלוח, ועמד מתוך בהלה להביאן לבית הדואר. בעמידתו נתקל במלצר וגרם לו להפיל את כל האוכל שנשא, שהיה סעודתו של המספר. המספר המשיך להמתין לסעודתו, אך זו לא הגיעה. בסופו של דבר הסתיימה פעילות חדר האוכל לאותו ערב, אך המספר נותר בו נעול עד לפתיחתו למחרת. בשלב זה יצא המספר מחדר האוכל וחזר לביתו כשהוא רעב וצמא, ועדיין מכתביו של הדוקטור נאמן אתו.

תולדות הסיפור

הסיפור "פת שלימה" הודפס בארבע גרסאות, בחלקן בשינויים גדולים ובחלקן בשינויים מעטים. גרסאות הסיפור:

• הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת "מאזנים" מיום 8 בינואר 1933, בגיליון שהוקדש לח"נ ביאליק במלאת לו 60 שנה.
• גרסה שנייה, שונה מאוד מהגרסה הראשונה, הופיעה בשנת 1940 בירחון "גזית" שבעריכת גבריאל טלפיר.
• בשנת 1941 נכלל הסיפור בסיפורי "ספר המעשים" שבכרך "אלו ואלו", שיצא לאור ככרך השמיני של כל כתבי עגנון, בגרסתם הראשונה, שהחלה לצאת לאור בשנת 1931. בגרסה זו נעשו שינויים רבים בפרק העשירי של הסיפור.
• בגרסתם השנייה של כל כתבי עגנון, שיצאה לאור בשנת 1953, נכלל הסיפור בסיפורי "ספר המעשים" שבכרך "סמוך ונראה". בגרסה זו נעשו שינויים קלים לעומת קודמתה.

אחדים מפרשני הסיפור השתמשו בהשוואת נוסחיו לשם הבנתו. אברהם הולץ ציין: "נוסח א' מכיל קטעים ארוכים ומכריעים, שהושמטו בנוסחים הבאים, שהם חיוניים לדעתי להבנה נכונה של הסיפור". גם הלל ברזל ייחס חשיבות לנוסח הראשון: "הסיפור, במיוחד בנוסחו הראשון, חושף, הרבה יותר משלושת הנוסחים שבאו אחריו, את טיבו של הרובד הסמוי". לעומתם, הלל ויס וראובן מירקין מעדיפים את הנוסח השני ומציינים: "ואילו לנו נראה שנוסח ב' מגובש יותר, חסכוני ומיטיב לפתח את מימד הביקורת העצמית של המספר המתוודה בפרט בחלקים הטראגי-קומיים, המתרחשים בבית המלון והמְפַתחים את מימד הביזוי העצמי".

פרשנות

מאפיינים אוטוביוגרפיים

בסיפור יש מאפיינים אוטוביוגרפיים אחדים:

• על מר גרסלר מספר המספר שטרם עלייתו לארץ ישראל, "אני הייתי בחור והוא זריז לשעשעני עד לאותו לילה שבו נשרף ביתי וכל קנייני עלו באש" - ב-6 ביוני 1924 פרצה שרֵפה בביתו של עגנון בבאד הומבורג, וכל כתבי-היד שלו ואוסף ספריו הגדול עלו באש. גם לתיאור פרטי השרפה בסיפור יש אופי אוטוביוגרפי.
• לאחר השרֵפה עלה המספר לארץ ישראל - באוקטובר 1924, חודשים אחדים לאחר השרֵפה, עלה עגנון שנית לארץ ישראל, והתגורר בירושלים.
• בתחילת הסיפור נאמר: "אדם בודד הייתי באותו פרק. אשתי וילדי יצאו לחוצה לארץ ואני נשתיירתי יחידי בביתי" - עם עלייתו של עגנון לארץ ישראל נותרו אשתו וילדיו בגרמניה, ולאחר דחיות אחדות מצדו של עגנון, שעוררו את זעמה של אשתו, הגיעו גם הם לארץ ישראל, בנובמבר 1925. זעמה של אשתו התגלגל בסיפור לנזיפתו של דוקטור נאמן: "עצלות שיש בך, שלא נתת את נפשך להעלותם, היא גורמת לך שאשתך ובניך מתגלגלים בלא אב ובלא בעל ואתה מתגלגל בלא אשה ובלא ילדים".

הסיפור כאלגוריה

במאמר שפורסם בשנת 1942, לאחר פרסום הגרסה השלישית של "פת שלימה" (בכרך "אלו ואלו"), הציג ברוך קורצווייל את הסיפור "פת שלימה" כאלגוריה. הדוקטור יקותיאל נאמן הוא משה רבנו, שעליו נאמר: ”בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא” (ספר במדבר, פרק י"ב, פסוק ז') ולפי חז"ל אחד משמותיו היה "יקותיאל" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ג, עמוד א'). ספרו של יקותיאל נאמן הוא התורה, שאותה כתב מפי הקב"ה (ששמו המפורש נרמז באמצעות סוגריים שבהן ארבע נקודות). בתיאור מקורו של הספר (האדון או הדוקטור נאמן) נרמז הוויכוח בדבר תורה מן השמים. צרור המכתבים שמוסר הדוקטור נאמן למספר הוא, לדברי קורצווייל, "המצוות, הפקודה, דרישות החברה, תביעות הכלל, התחייבויותיו המוסריות". מר גרסלר, לעומת זאת, הוא השטן, המושך את המספר לכל תענוגות העולם הזה. אברהם בנד, ובעקבותיו אברהם הולץ, מציינים שהשם גרסלר מקורו במילה הגרמנית gräßlich, שפירושה "מחריד".

על פי סמלים אלה, לבטיו של המספר, האם ללכת לדואר או למסעדה, הם המאבק בין יצר הטוב ליצר הרע. מאבק זה, שלא הוכרע, משום שהמספר לא מילא את השליחות שהוטלה עליו וגם לא השביע את רעבונו, מעורר, על פי קורצווייל, "ביעותי לילה ומחול שדים. בית אוכל ריק, חריקת מפתח, הנר הכבה, קול שעון איום, עכבר המכרסם, אור ירקרק מעיניו של חתול, הרעש הבודד ממרכבתו של אדון גרסלר, הבגדים המלוכלכים – כל זה עונש מן השמים, יסורי גיהנום כביכול."

הלל ברזל פענח את הנמשל של דמות נוספת המופיעה בסיפור. לדבריו, "חפני בעל מצודת העכברים הוא הקנאי הדתי, שיש לו פתרונות מזומנים לכול. הוא צד את החטא ומונע על ידי כך עונש. אם האני-המספר יאזין לו, תימנע לכאורה הפגישה המסוכנת בינו ובין העכבר המנקר במלבושיו לאחר מכן."

הלל ויס וראובן מירקין מעירים:

הגבלת משמעות הסיפור לפיענוח הצופן, ככל שיהא חשוב, מעלה את השאלה האם המסר של הסיפור הוא דידאקטי בלבד ומסתכם בהצגת העמדה החבוטה, הטוענת כי מי שאינו מאמין בתורה מן השמים הוא אפיקורוס ועונשו רב או שמא פיענוח הצופן הוא רק שלב בחישוף הדרמה הרוחנית והפסיכולוגית הנחשפת בסיפור.

"פת שלימה" מהי

המספר מתאר את ההזמנה שמסר למלצר, ומציין: "וכדי שלא אהא בעיניו הדיוט שאוכל ואינו בורר הוספתי ואמרתי לו דרך חשיבות אבל מבקש אני פת שלימה". במהלך ההמתנה הממושכת לארוחתו החל המספר להתחרט: "התחלתי מהרהר מפני מה הקדימו אותם לפני, והלוא אני באתי לפניהם. אפשר מפני שביקשתי פת שלימה ופת שלימה אינה מצויה בשעה זו וממתינים עד שיביא הנחתום פת חדשה ויתנו לי. התחלתי מוכיח את עצמי על שביקשתי לי פת שלימה בשעה שהייתי מסתפק אפילו בפרוסה קטנה". למחרת בבוקר, כאשר הגיעו המנקים לחדר האוכל, והופתעו למצוא בו את המספר, "לסוף התחילו צוחקים ושאלו מי הוא זה שמוטל כאן? בא המלצר ואמר זהו אותו שביקש פת שלימה."

קורצווייל התייחס בקיצור נמרץ למשמעות של "פת שלימה", מונח הלכתי ביסודו שהפך לשמו של הסיפור: "חפץ לבבו לקבל פת שלימה מסמל רק חמדנותה של התשוקה האנוכית". ויס ומירקין מתייחסים למושג באופן דומה: "הפת השלימה באה לציין כסמל את 'העיניים הגדולות' של האדם בעולם הזה". יעקב לוינגר לא הסתפק בפירוש קצר זה. הוא מציין למקורו של המושג בדיני עירוב, במסגרתם אמר הרמב"ם: "אין מערבים בחצרות אלא בפת שלמה בלבד" (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות עירובין, פרק א', הלכה ח'). לוינגר מוסיף שדיני עירוב רלוונטיים לסיפור משום שקיומם "עניין קולקטיבי הוא, שכל בני החצר עושים אותו עשייה משותפת" והוא משמש, למשל, "כשאנשים כמו ד"ר יקותיאל נאמן מוסרים לנו בעצם יום השבת אי-אילו מכתבים, כדי למסור אותם בבית הדואר ולשלחם באחריות". כמו כן, "לפת שלימה אנו נזקקים לסעודות שבת ויום טוב". יתירה מזו, לפת ישנו במקורות הקשר מיני ובכך רואה לוינגר בפת השלימה כמשקפת את אופיו הארוטי של מאבק היצרים שבו נתון המספר, שכעדותו התראה עם מר גרסלר "ביותר באותם הימים שאשתי ישבה בחוצה לארץ". בהתאם למשמעותו הסמלית של הלחם, מפרש לוינגר כי "הפרובלימה הנוקבת בסיפור אינה מאבק יצרים סתמי, אלא יצרו של המספר להשיג מחוץ לבית את מה שניתן למצוא בבית בלבד".

אברהם הולץ פירש ש"פת שלימה" מציינת את ההימשכות אחר עבודה זרה. פירוש זה מסתמך על הופעתו של מושג זה בסיפור אחר של עגנון, "הנדח". הלל ברזל שולל פרשנות זו.

השטן בארץ ישראל

מר גרסלר, המסמל את השטן, הוא מכר ותיק של המספר: "מאימתי אני מכיר אותו, אפשר שמיום שעמדתי על דעתי מכירו אני". טרם עליית המספר לארץ ישראל התנתקו קשריו עם מר גרסלר, אך "כיון שעליתי לארץ ישראל מי נזדמן לי תחילה - גרסלר". אביעזר רביצקי העיר על כך: "הווה אומר, ארץ ישראל איננה פוטרת אדם מעונשו של מאבק האיתנים המתחולל דרך קבע בין תורת משה לבין מרכבתו של השטן. לא רק השכינה שרויה בארץ ישראל; גם הסטרא אחרא פוגע ביהודי מיד עם בואו לארץ הקודש, ויש שפגיעתו כאן רעה וקשה הרבה משהייתה שם, בארץ נכר." רביצקי מוסיף שמוטיב דומה, של פרידה מהשטן בחו"ל ומפגש חוזר איתו בארץ ישראל, מופיע במכתב ששלח האדמו"ר ממונקאטש, חיים אלעזר שפירא, לחסידיו בירושלים, לאחר ביקורו בה בשנת 1930.

סוגיות לשוניות

בסיפור ישנם רמזים אחדים למקורות תלמודיים האומרים דרשני:

• "לא טרחתי בערב שבת ולא היה לי מה אוכל בשבת" – מרמז לפתגם התלמודי "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ג', עמוד א'). ויס ומירקין רואים בכך גם משמעות מובלעת: "המספר לא טרח בעולם הזה, הוא ערב שבת, ביזבז את זמנו, חייו יצאו בכדי, ולכן אין לו במה לבוא לעולם הבא".
• "מאחר שאיני בקי בהטיית סוסים נהפכה המרכבה עלי" – ניתן לפרש משפט זה כפשוטו, אך קשה שלא לשים לב לביטוי "בקי בהטיה" הנרמז בו. ביטוי זה מופיע בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ו', עמוד ב' ושם משמעותו: היודע לדעת בתולה בלא לפגוע בקרום בתוליה. בעקבות משמעות זו מציינים ויס ומירקין: שזו "רמיזה הקשורה לפיתויי המין שהמספר נתון להם, או שזו שנינה של עגנון, המתרה במספרו". הביטוי מופיע גם בסיפורו של ח"נ ביאליק, "אלוף בצלות ואלוף שום", שפורסם כחמש שנים לפני פרסום הגרסה הראשונה של "פת שלימה", ומספר על ”יָשִׁישׁ מֻמְחֶה וְחַכִּים וּבָקִי בְהַטָּיָה”.
• "אותו היום שבת של גלויות היה" – בעקבות המושג יום טוב שני של גלויות, שהוא יום חג נוסף שמוסיפים יהודי התפוצות לכל חג, "שבת של גלויות" הוא יום ראשון, שבאירופה הוא יום שבתון נוסף ליהודים, לאחר שבת.

פרשנות ברוח דומה לסיפור "עד הנה"

פרשנות ברוח דומה לפרשנותו של קורצווייל לסיפור "פת שלימה" נתן הסופר אברהם קריב נושא מרכזי בנובלה "עד הנה" של עגנון. בנובלה זו מתבקש המספר לטפל בשני חדרים מלאים ספרים שהותיר דוקטור לוי לאלמנתו. קריב ראה את דוקטור לוי כמייצג את משה רבנו, שני החדרים המלאים ספרים הם שני חדרי התורה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והאלמנה היא יהדות גרמניה שהפנתה עורף לתורת משה. לביסוס השערתו הוא מביא, בין השאר, רמז אינטרטקסטואלי: התיאור של דוקטור לוי בנובלה: "זה היה האיש. עד יום מותו לא נשתנה מאור פניו ולא הוצרך למשקפיים" מזכיר את תיאורו של משה בתורה: ”זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ” ו”לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה” ובנוסף מספר המדרש שמשה "אף לוי היה שמו על עיקר משפחתו".

לקריאה נוספת

• ברוך קורצווייל, "פת שלימה", גזית ד', שבט-תמוז תש"ב, עמ' 145–147. נכלל גם בספרו מסות על סיפורי ש"י עגנון, במאמר בשם "ניתוח הסיפור 'פת שלימה' כדוגמה לפיענוח סיפורי 'ספר המעשים'", עמ' 86–94.
• יעקב לוינגר, "הערות לפירוש על 'פת שלימה'", בספר: לעגנון שי, 1966, עמ' 179–183.
• אברהם הולץ, "משלמות לעבודה זרה : עיונים ב'פת שלימה' לש"י עגנון", הספרות ג, 1971, עמ' 295–311.
• הלל ברזל, חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון : מחקר ופירוש, יחדיו, 1986, עמ' 307-293; נדפס גם בספרו המאה החצויה - ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, ספרית פועלים, 2011, עמ' 397–406.
• הלל ברזל, "עיון נוסף ב'פת שלימה'", מאזנים מא/5, 1975. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

קישורים חיצוניים

• הלל ויס וראובן מירקין, "מהדורה מדעית של 'פת שלימה' לעגנון - חילופי גרסאות ומשמעותם", בספר: הלל ויס והלל ברזל (עורכים), חקרי עגנון - עיונים ומחקרים ביצירת ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1994, עמ' 81–130.
• שלום רוזנברג, 'צרור מכתבים באחריות: סיפור מיוחד ליום העצמאות' - בעקבות "פת שלמה" לש"י עגנון, מוסף שבת של העיתון מקור ראשון, ג׳ באייר תשע״ח
• ניצה בן-דב, החיות הגדולות והחיות הקטנות, באתר הארץ, 3 ביוני 2024