חופש ההתאספות
חופש ההתאספות, המשמש לעיתים עם חופש ההתאגדות, הוא הזכות או היכולת של אנשים להתכנס ולהביע באופן קולקטיבי, לקדם, לרדוף ולהגן על רעיונותיהם המשותפים. הזכות לחופש ההתקהלות או ההתאספות מוכרת כזכות אדם, זכות פוליטית וחירות אזרחית. זכות בסיסית זו קרויה גם "החופש לאספה שלווה" או "חופש ההתכנסות".
ניתן להשתמש במונחים חופש האספה וחופש ההתאגדות כדי להבחין בין חופש ההתכנסות במקומות ציבוריים לבין החופש להצטרף לקבוצה, ארגון, ארגון עובדים, מפלגה, או עמותה. חופש האספה משמש לעיתים קרובות, יחד עם חופש הביטוי בהקשר של הזכות למחות, בעוד שחופש ההתאגדות משמש בהקשר של זכויות עובדים ובחוקת ארצות הברית מתפרש כמשמעות הן החופש להתאסף והן החופש להצטרף לארגון.
חשיבות וקשר לזכויות אדם נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגבלת התקהלות או התאספות בצורה גורפת מקובלת במשטרים דיקטטורים ודכאניים וזאת כדי למנוע מהציבור להפגין נגד השלטון, לדרוש זכויות אדם או לשנות את שיטת המשטר לדמוקרטיה.
צעדים להגבלת התקהלות מצד השלטונות יכולים לכלול:
- דרישה למתן היתר מיוחד להתקהלות מטעם המשטרה.
- פיזור או דיכוי של התקהלות לא אלימה.
- מניעת התקהלות של אנשים ממוצא או מעמד מסוים.
- מעצר מנע של פעילים שקוראים לבוא להפגין.
- הפעלת צנזורה על עלונים, פרסומים ברשתות חברתיות, ועל כלי תקשורת שמכסים הפגנות במטרה למנוע הגעת מפגינים או מידע על קיום ההפגנה.
- הכרזת התקהלות לא חוקית גם על מספר קטן של מפגינים.
- הגבלות תנועה על אזור שבו מתקיימת או מתוכננות הפגנות במטרה למנוע הגעת מפגינים
- הגבלת המרחבים בהם מותר להפגין.
- הגבלה או איסור על עיתונאים להגיע לאזור בו מתקיימות הפגנות, החרמת מצלמות וחומרי צילום של עיתונאים או מפגינים.
- הטלת עוצר בשעות החשיכה או עוצר כללי.
- מתן סמכות נרחבת לשוטרים או חיילים לפזר התקהלות.
- העלמת עין מאלימות משטרתית.
- קיום תעמולה נגד המפגינים - לדגומה הצגה שלהם כטרוריסטים.
- שכירת בריונים כדי לפזר התקהלויות.
- שתילת סוכנים ממשלתיים לזיהוי ועצירת מארגני ההפגנות.
- שתילת סוכני משטרה סמויים שיתחזו למפגינים, יבצעו פרובוקציות כדי לתת עילה למשטרה לפזר הפגנות.
- איום בעונשים חמורים נגד מפגינים, לדוגמה הצרה מראש כי יבוצע ירי כלפי מפגינים.
במשטרים דכאניים צייתנות היא ערך חשוב, ולכן יש סקנציות חזקות נגד מפגינים. הפגנה נגד השלטון נתפסת כמעשה חתרני, והמפגינים מתוייגים כטרוריסט, בגידה או כאויבי העם. עונשים נגדם יכולים לכלול כמו מעצר בית, פיטורים, מעצרים, מאסרים, איומים על בני משפחה, הפעלת אלימות מול מפגינים, ירי על מפגינים בזמן ההפגנה, מעצר והוצאה להורג.
בניגוד להגדרת התקהלות כעבירה, בדמוקרטיות רבות חוקקו מסגרת החוקה שלהן את חרות האספה, ובצורה משתמעת גם את חופש התהלוכה וההפגנה.
הגנות נוספות על חופש ההתאספות וההפגנה נובעות מזכויות אזרח יסודיות כמו חופש הביטוי, חופש התנועה והזכות להגנה על הגוף (מפני אלימות המשטרה). הוראות ההלכה למעשה במדינות שבהן מוכרות חירויות אלו נגזרות מאיזון בין זכויות הפרט והרצון להימנע מהפרת הסדר הציבורי (דבר שעלול לפגוע בחופש התנועה ברכוש או בחיים של אנשים אחרים). במדינות רבות מסויגת הזכות להתאספות בכך שתהיה 'בדרכי שלום' וכך יכולות רשויות החוק לתייג כבלתי חוקיות התקהלויות שאינן עומדות בתנאים אלו - במדינות דמוקרטיות יכולת זו מוגבלת באמצעות דעת הקהל ונורמות ומדובר על הגבלות על הפגנות אלימות.
בנוסף לכך זכויות אדם ואזרח נוספות חשובות כדי להגן על מתאספים או מפגינים מפני אלימות של משטרה או פיזור הפגנה בצורה שרירותית. חופש העיתונות וחופש הביטוי מאפשרים למפגינים עצמם, לקרובים ולחברים לתעד את קיום ההפנגות ולתעד אלימות מצד המשטרה. תעוד ההפגנות חשוב כדי להוכיח שהמתאספים או המפגינים לא הפעילו אלימות, וכן כדי לקיים לחץ של דעת הקהל במדינה עצמה ובמדינות אחרות, דבר שמגביל לעיתים קרובות דיכוי אלים של הפגנות. חופש הקניין והעיסוק חשובים כדי להפחית את היכולת של השלטונות לאיים על מפגינים בעונשים נוספים כמו איום בפיטורין או החרמת רכוש אם ישתתפו בהפגנות.
במדינות דמוקרטיות מוטלות מגבלות נוספות על המשטרה כדי למנוע אלימות משטרתית ובכך להבטיח חופש הפגנה של הפגנות שלוות. לדוגמה חובה לענוד תגי משטרה, נהלים איך ובאילו נסיבות ניתן להפעיל אמצעים לפיזור הפגנות, יחידה עצמאית לחקירות שוטרים, שימוש במצלמות גוף על ידי השוטרים.
הכרה בחוקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקות לאומיות ואזוריות המכירות בחופש האספה כוללות:
- איטליה – סעיף 17 לחוקה
- אירלנד – סעיף 40.6.1° לחוקה, כפי שנמנה תחת הכותרת "זכויות יסוד"
- אינדונזיה - סעיף 28ה(3) לחוקת אינדונזיה
- איחוד האמירויות - חוקת איחוד האמירויות מגנה על חופש ההתכנסות בדרכי שלום.
- ארצות הברית - התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית
- בנגלדש – סעיפים 37 ו-38 של חוקת בנגלדש מבטיחים את חופש ההתאגדות וההתאספות.
- ברזיל - סעיף 5 לחוקת ברזיל
- גרמניה - סעיף 8 GG של חוקת גרמניה
- דרום אפריקה מגילת הזכויות של דרום אפריקה - סעיף 17
- הונגריה – סעיף VIII (1) לחוק היסוד
- הפיליפינים - סעיף III, סעיף 4 של חוקת הפיליפינים
- הודו - כחלק מ-Fundamental rights in India
- טייוואן - סעיף 14 מבטיח חופש התאספות והתאגדות.
- טורקיה – סעיפים 33 ו-34 של חוקת טורקיה מבטיחים את חופש ההתאגדות וההתאספות.
- יפן - סעיף 21 לחוקת יפן
- מלזיה - סעיף 10 לחוקת מלזיה
- מקאו חוק יסוד מקאו - סעיף 27
- מקסיקו - סעיף 9 לחוקת מקסיקו
- ניו זילנד - סעיף 16 מגילת הזכויות של ניו זילנד משנת 1990
- נורווגיה - סעיף 101 של חוקת נורווגיה
- ספרד - סעיף 21 של החוקה הספרדית משנת 1978
- פקיסטן - סעיף 16 לחוקת פקיסטן, 1973
- פולין – סעיף 57 לחוקת פולין
- צרפת - סעיף 1–431 של Nouveau Code Pénal
- קנדה - סעיף 2 של אמנת הזכויות והחירויות הקנדית המהווה חלק מחוק החוקה, 1982
- רוסיה – סעיפים 30 ו-31 של חוקת רוסיה מבטיחים את חופש ההתאגדות והתכנסות בדרכי שלום.
- שוודיה - פרק 2 של Basic Laws of Sweden
בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישראל מכבדת בדרך כלל את חופש ההתאספות, אם כי לעיתים המשטרה מבקשת לפזר או להגביל את ההפגנות. בהפגנות של פלסטינים נעשה לעיתים קרובות שימוש בכוח מופרז לפיזור ההפגנות.[1][2]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ The right of peaceful assembly in Israel, Peaceful Assembly Worldwide, 2021 (באנגלית).
- ^ Israel: Freedom in the World 2020 Country Report, דו"ח חירות בעולם, 2020 (באנגלית).
