היסטוריה של פנמה

פסלון פרה-קולומביאני מקרמיקה, נמצא באזור טלאמקאן, פנמה

לרפובליקת פנמה היסטוריה עשירה של מורשת פרה-קולומביאנית, שהתקיימה על ידי ילידים אינדיאנים כבר לפני כ-12,000 שנים.

ממצאים ארכאולוגיים מעידים על קיומה של קדרות כבר לפני כ-4,500-3,700 שנה, שהיא התקופה המוקדמת ביותר במדינות אמריקה השונות. האוכלוסייה באזור שגשגה, וההערכה היא כי לפני הכיבוש הארופאי חיו באזור פנמה כמיליון עד שני מיליון אינדיאנים.

לאחר שנת 1500

ייחוד רוחבה של פנמה. מפה

בשנת 1501 הגיע לאזור קולומביה הגדולה הספן הספרדי רודריגו דה בסטידס, שהתלווה לכריסטופר קולומבוס במסעו השני לאמריקה. הוא הפליג מהקאריביים מזרחה עד לקו החוף, אך עקב תנאי מזג האוויר וכלי השיט נאלץ לחזור על עקבותיו, וחקר קודם את האיים הקאריביים. כשנה מאוחר יותר, בעת מסעו הרביעי של קולומבוס, הוא הגיע בעצמו לאזור פנמה, ושרטט מפה ובה קו החוף והטריטוריות המערביות.

לפני הגעת האדם האירופאי היה האזור מיושב בצפיפות באינדיאנים, רובם משבט הגואבה . במפגש של קולומבוס ואנשיו עם הילידים, סיפרו הילידים על קיומו של קו חוף לאוקיינוס אחר (האוקיינוס השקט) בצידה השני של המדינה. קולומבוס ואנשיו חקרו את האזור והגיעו רגלית עד נהר צ'חרס , אולם לא הגיעו לקו החוף מעברו השני.

רק בשנת 1513 ערך וסקו נונייס דה בלבואה מסע רגלי מחוף לחוף, מהאטלנטי לפאסיפי, גילה את ייחוד רוחבה של פנמה ואת קיומו של האוקיינוס השקט. גילוי מפתיע זה התקבל בספרד בשמחה, בעקבות ההנחה, שלמעשה הייתה מוטעית, שהדרך מאיי אמריקה לספרד קצרה יותר דרך האוקיינוס השקט. בעקבות גילויו של בלבואה, הפליג החוקר פרדיננד מגלן, לאחר מספר שנים, והגיע אל האוקיינוס השקט בכלי שיט.

אזור מרכז אמריקה היה מרובה בזהב, שהיה בשימוש מאסיבי על ידי האינדיאנים משבט הגואבה. האזור יושב על ידי מתיישבים ספרדים, שדחקו את רגלי המקומיים, בזזו את זהבם וניצלו אותם.

בשנת 1698 הגיעו למקום סקוטים במסגרת תוכנית דריין. מטרת התוכנית הייתה הקמת קולוניה סקוטית לצורכי מסחר. קולוניה זאת שרדה זמן מועט בלבד והתפרקה, מסיבות שונות.

פנמה הייתה חלק מהאימפריה הספרדית במשך כ- 300 שנה (1538-1821), וספרדים יושבי פנמה היו בין אנשי העסקים והפוליטיקאים המכריעים באימפריה במאה ה-17.

עצמאות מהשלטון הספרדי במאה ה-19

במהלך המאה ה-19 הייתה פנמה חלק מרפובליקת קולומביה הגדולה. בשנת 1819 הודיע סימון בוליבר, ההוגה והמשחרר הדרום אמריקאי, על הקמת הרפובליקה. סימון בוליבר נבחר לנשיא הרפובליקה ופרנסיסקו דה פאולה סנטנדר שימש כסגן הנשיא.

טיוטת החוקה של הרפובליקה החדשה הוכנה בשנת 1821 בקונגרס קוקטה, ובה נקבע כי הבירה תהיה בבוגוטה. הרפובליקה הייתה בנויה משלושה מחוזות: מחוז קונדינמרקה (במרכז) שבירתו בוגוטה, מחוז ונצואלה (במזרח) שבירתו קראקס, ומחוז קיטו (במערב) שבירתו קיטו. המחוזות חולקו למחוזות משנה, ואזור פנמה היווה חלק בלתי נפרד ממחוז המשנה קולומביה.

בשנים הראשונות לקיומה סייעה הרפובליקה הצעירה למחוזות ספרדיים אחרים שעדיין נלחמו מול ספרד וניסו לזכות בעצמאות. פנמה הפכה לפדרציה בשנת 1821 בנוסף למחוזות ונצואלה וקיטו. שחרור פרו בא מאוחר יותר בשנת 1824.

ככל שהמלחמה מול ספרד התקרבה לסיומה, החלו לעלות על פני השטח שאיפות בדלניות של האזורים השונים. הפרלמנט קרא לשינויים בחלוקה הפוליטית (במקביל לוויכוחים כלכליים ומסחריים), כתוצאה מהעימותים הפנימיים בין האזורים הובילו הדברים לשינויים אזוריים ופשרות שונות. השינויים מעולם לא השביעו את רצונם של האנשים והפרלמנט לא התגבש, מה שגרם לחוסר יציבות במבנה המדינות.

רפובליקת קולומביה הגדולה הייתה המהלך הראשון ליצירת מדינה אחת לכל היבשת. בוליבר חלם על איחוד דרום אמריקה אך לא יכל להשיג זאת במהלך המאבק לעצמאות. פוליטיקאים אחרים ומנהיגים מקומיים התנגדו לרעיונותיו, ובוליבר המאוכזב התפטר מהפרויקט בשנת 1828 ומהנשיאות בשנת 1830, דבר שהוביל להתפרקות סופית של הרפובליקה ולכישלון חלומו של בוליבר. פנמה נשארה עדיין כמחוז של קולומביה עד שנת 1903.

כריית התעלה - התפיסה האמריקנית

ההיסטוריה של פנמה המודרנית עוצבה בצל העניין שהביעו אנשי עסקים אמריקניים במסחר ימי, ובניצול רוחבה הצר של פנמה לכריית תעלה ימית, שתאפשר מעבר לכלי שיט מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט.

הצורך במעבר כזה היה משמעותי, שכן היה אמור לקצר ב-12,000 ק"מ לפחות את המסלול הימי שבין החוף המזרחי של ארצות הברית לחוף המערבי. עד אז, מעבר כלי שיט בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט חייב הקפה ארוכה של אמריקה הדרומית, עד ארץ האש, כאשר רק משם ניתן היה לחצות במצר מגלן. עקב כך, הובלת סחורה ונוסעים מניו יורק לסן פרנסיסקו, למשל, בדרך הים, הייתה יקרה ביותר, איטית, ולעיתים מסוכנת. רוחבה הצר של פנמה היווה גורם משיכה משמעותי לכריית תעלה במרכז אמריקה, שתחצה בין האוקיינוסים ותאפשר מעבר קל, מהיר ופשוט יותר.

הרעיון לבניית תעלה ימית שתחבר בין האוקיינוסים הועלה כבר על ידי הכתר הספרדי בסביבות 1520 ושוב בסביבות 1530, אולם נזנח עקב עלותו הכספית המשוערת.

בין השנים 1880 - 1888 נעשה ניסיון על ידי חברה צרפתית, בראשותו של פרדיננד דה לספס, לתכנן את כריית תעלת פנמה. לספס נבחר לתפקיד לאחר שתכנן קודם בהצלחה את תעלת סואץ. כורי תעלת פנמה הצרפתים עמדו בפני קשיים רבים ומחלות. הפרויקט נכנס לפשיטת רגל בשנת 1888 והופסק, לאחר שלספס הואשם בשחיתות על ידי שלטונות צרפת במה שנודע כ"שערוריית פנמה".

בשנת 1902 שכנע נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט את הקונגרס האמריקאי להיכנס לתחום כריית התעלה הימית מחוף לחוף בפנמה. היה זה בעיצומה של מלחמת אלף הימים שבה הייתה קולומביה שרויה. במהלך אותה מלחמה היו לפחות שלושה ניסיונות מצד כוחות גרילה קולומביאנים, שכונו "הליברלים", שמומנו על ידי אנשי עסקים, לקבל אוטונומיה על אזור פנמה. הדבר נתקל בהתנגדות קשה מצד ה"שמרנים", נציגי המשטר הקולומביאני, התנגדות שכללה שימוש בכוח צבאי. ארצות הברית, בהסכמת הקונגרס, נרתמה לצד הליברלים הקולומביאנים, הן במימון כספי והן בתמיכה פוליטית משמעותית. בשנת 1903 אושרה בפרלמנט הקולומביאני בבוגוטה החלטה על מתן אוטונומיה חלקית לליברלים באזור פנמה, אך ללא הסכמה על כריית התעלה. הדבר לא היה מקובל על הליברלים, שדרשו עצמאות מלאה ומתן אפשרות לכריית התעלה. ארצות הברית שלחה כוח ימי למימיה הטריטוריאליים של קולומביה, שאיים על עצמאות הרפובליקה. ב-3 בנובמבר 1903, ב"עידודה" של ארצות הברית ובמימון כספי של צרפת, הכריז אזור פנמה על עצמאות מדינית מקולומביה.

תוך שלושה חודשים נחתם הסכם האי-בונאו-וארילה , שהתיר החכרת שטח התעלה המיועד לארצות הברית, בטווח של 80 ק"מ אורך ו-16 ק"מ רוחב, ואיפשר לה את כריית התעלה. זאת תמורת תשלום חד פעמי של 10 מיליון דולר, ודמי שכירות שנתיים של 250,000 דולר אמריקאי. ההסכם נחתם בנוכחות נציגי הממשל האמריקאים והצרפתים, אך ללא נוכחות נציגים פנמיים בחדר.

תעלת פנמה נבנתה על ידי כוחות ההנדסה של צבא ארצות הברית, במימון ממשלתי, בשנים 1904 - 1914. כריית תעלה זו לאורך רצועה בת כ-80 ק"מ, שרובה הררית, כאשר ישנם הפרשי גבהים משמעותיים בין האוקיינוס האטלנטי לבין האוקיינוס השקט, מוכרת כיום כאחד הפרויקטים ההנדסיים הגדולים שבוצעו מעולם.

בשנת 1909 הכיר הקונגרס הקולומביאני, דה פקטו, באובדן הטריטוריה הפנאמית, אולם רק בשנת 1921 הכירה קולומביה באופן פורמלי בפנמה כרפובליקה עצמאית.

הפיכות צבאיות וקואליציות

בשנים 1903 עד 1968 הייתה פנמה רפובליקה בעלת זיקה אוליגרכית המבוססת על מסחר. בשנות החמישים החל הצבא לערער על האוליגרכיה ההגמונית הפוליטית.

בשנת 1968 נבחר ד"ר ארנולפו אריאס לנשיא הרפובליקה בפעם השלישית. בשתי מערכות בחירות קודמות נבחר, אך הודח בלחץ אנשי הצבא. גם בפעם הזו - הודח ממשרתו תוך עשרה ימים, והפעם נוסד ממשל צבאי, בראשות הגנרל עומר טוריחוס . משטרו של טוריחוס היה נוקשה, והוא התעמת במשך כל תקופת שלטונו עם קבוצות גרילה שהתנגדו לשלטונו. כלפי חוץ הוא השרה רושם של מנהיג כריזמטי, הנהיג תוכניות פופוליסטיות לפיתוח ובניית פנמה, ופעל במסירות לטובת האינטרסים הלאומיים של פנמה, גם כאשר אלה התנגשו עם האינטרסים האמריקאים. בשנות ה-70 הבהיר טוריחוס לארצות הברית כי ברצונו להוציא את השליטה על תעלת פנמה מידי ארצות הברית, עודד הפגנות מחאה רבות של הציבור הפנמי, שבחלקם ניסו להיכנס למתחם התעלה על מנת לשבש את פעילותה. הדבר הוביל לגידור אזור התעלה מצד האמריקאים והגברת הנוכחות הצבאית באזור. בהמשך שנות ה-70 החל טוריחוס לנהל משא ומתן עם היפנים על כריית תעלה רחבה יותר בגובה פני הים, שהייתה אמורה לצמצם את השפעתה של ארצות הברית ואת עמדות המיקוח שלה.

מהלך דברים אלה הובילו למשא ומתן בין ארצות הברית לפנמה, במטרה להגיע להסדר חדש. בשנת 1977 נחתם "הסכם טוריחוס-קרטר". הסכם זה, שנחתם בין נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר לבין עומר טוריחוס, קבע כי השליטה האמריקאית הזמנית בתעלת פנמה תימשך, תוך קביעת מועד עתידי להעברתה לשליטה פנמית מלאה, החל מצהרי ה-31 בדצמבר 1999.

יחסו הלאומני של טוריחוס העלה את מערכת היחסים בינו לבין הממשל האמריקאי על שרטון. באחד הלילות של שנת 1981 נהרג טוריחוס בהתרסקות מטוס בנסיבות מסתוריות. הטענה הפנמית היא כי מדובר בהתנקשות אמריקאית בו. טענה זו לא הוכחה מעולם.^{[דרוש מקור]}

גנרל מנואל נורייגה והפלישה האמריקנית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ממשל ומוסדות לאחר תקופת נורייגה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של פנמה בוויקישיתוף