וו-שו

שגיאות פרמטריות בתבנית:מקורות
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

וו-שו
武术

נזיר מהריי אמיי שאן מדגים תנוחת וו-שו
ארץ מקור	סין
אמנים מפורסמים	ג'ט לי, ג'קי צ'אן, ברוס לי, ייפ מאן
ספורט אולימפי	לא

וו-שו (סינית מסורתית: 武術, סינית מפושטת: 武术, פין-יין: wǔshù) הוא מושג כולל המתייחס לכל אמנויות הלחימה וספורטי הלחימה שמקורן בסין. אף על פי שבמערב נהוג לכנות את אמנויות הלחימה הסיניות בשם "קונג פו" ואת אמנויות הלחימה הנוטות לאקרובטיקה ולתחרויות כ"וו-שו", בסין משמשת המילה וו-שו כשם כולל לכלל אמנויות הלחימה וספורטי לחימה הסיניות ואילו קונג-פו הוא מונח המתייחס ליכולת שנרכשה במאמץ והשקעה ללא קשר ספציפית לאמנות לחימה.

למעשה המונח וו-שו התקבל על ידי האקדמיה הלאומית לאמנויות לחימה כבר בשנת 1911, הרבה לפני עליית הקומוניזם בסין. ניתן לחלק את הוו-שו לסגנונות מודרניים ועתיקים, תחרותיים ומסורתיים.

אטימולוגיה

המונח וו-שו מורכבת משני תווים: וּו (武) שמשמעו צבאי, או שייך ללחימה, ושוּ (術) שמשמעו טכניקה, מלאכה או אמנות. מונח זה הוסכם כשם כולל לכל אמנויות הלחימה הסיניות רק בתחילת המאה ה-20. למעשה, עד לאותה תקופה נהוג היה להשתמש בשמות אחרים כגון גואו שו (Guo Shu 国术), וו אי (Wu Yi 武艺), צ'ואן פא (Quan Fa 拳法) ועוד.

היסטוריה

היסטוריה עתיקה

באמנויות הלחימה הסיניות קיימים אלפי שיטות וסגנונות רבים. הסגנון אשר נחשב לעתיק ביותר, הוא סגנון היאבקות סינית הידוע היום בשם שוואי ג'יאו (Shuai Jiao 摔跤). מומחים מצביעים על שנת 2697 לפני הספירה, תקופת הקיסר הצהוב. שם השיטה בתקופה זו היה כנראה "צ'יאו טי" (Jiao Ti), והיא שימשה את צבא הקיסר בלחימה נגד אויביו. ^{[דרוש מקור]} בתקופת שושלת ג'ואו (1122-256 לפני הספירה) הסגנון התפתח ונקרא ג'יאו לי (Jiao Li). גם אז היה זה סגנון ששימש את הצבא הסיני. מאוחר יותר הוא הפך לסגנון של תחרויות שהתקיימו ברחבי סין בתקופת שושלת צ'ין (221-207 לפני הספירה). כבר אז, כמו היום, התחרויות התקיימו על במות ליי טאי (Lei Tai 擂台), בתחרויות גונג פו של מגע מלא. באותה תקופה, המנצחים בתחרויות היו מוזמנים לשרת כשומרי ראשו של הקיסר.^{[דרוש מקור]} היום שוואי ג'יאו נמנה בין היתר עם הכלים הנלמדים במשטרות סין וטאיוואן, והיא ספורט פופולרי ברחבי העולם.

אחד מן הסגנונות העתיקים ביותר, הוא סגנון עגור לבן טיבטי. השיטה משתלשלת לימי הודו הקדומים כ-2500 לפני הספירה, שם השיטה הייתה ידועה בשם סימהאנאדה וואג'ראמוקטי, אשר ההודים מייחסים אותה לאלם אינדרה. לאחר מכן נקרא בשם סימהאויקרידאטה (מיומנות האריה). הסגנון שנודע בשם סימהאנאדה ווג'ראמולאן (שאגת האריה והיהלום), היא הבסיס לאומנותו של אבי עגור לבן טיבטי, או-דאט-טו, שנודעה גם בשם פוטלה סנגווה מוואה (שאגת האריה של ארמון פוטלה).

עוד סגנונות שהוזכרו בעת העתיקה בשם בלבד הם טונג ביי צ'ואן, פיגואה ז'אנג ו-טאי ג'י צ'ואן. עם זאת, אין בידינו הכלים לדעת ולהשוות האם יש קשר היסטורי בין אלה או בין השוואי ג'יאו המודרני לבין אותם סגנונות שתוארו בימי קדם. בפועל, גם בהנחה שקיים קשר שכזה, הרי שמטבען של אמנויות הלחימה שהן מתפתחות ומשתנות הרבה במרווחים של 2–3 דורות, ועל כן לא שומרות על צורתן החיצונית המובהקת לרוב לאחר למעלה מ-100 שנים. למעשה, רוב אמנויות הלחימה ביד ריקה המתורגלות כיום הן בעלות היסטוריה של פחות מ-250 שנה.

היסטוריה מודרנית

בכל העולם, נחיצותן של אמנויות לחימה צנחה עם הפצת כלי הירי. אמנויות לחימה רבות נאלצו להשתנות כדי להתאים לעולם בו אמנויות לחימה מתורגלות למטרות שאינן לחימה. בסין, נפילת השושלת הקיסרית צ'ינג בתחילת המאה ה-20, מלחמות אזרחים, מלחמת העולם השנייה ומהפכת התרבות גם הן השפיעו על תהליך זה.

בתרבות הסינית המסורתית קיימת תפיסת נאמנות ומחויבות תלמיד למורו המכונה שיוֹ (מסינית: 孝, פין-יין: xiào). תפיסת נאמנות ומחויבות זו נתפסה כשמרנית וכמעקבת את התפתחותה של סין על ידי הכוחות המהפכניים בה עוד בתחילת המאה ה-20, לדוגמה על ידי התנועה לתרבות חדשה. אחרי מהפכת התרבות, ארגונים סינים רבים בהם הייתה נהוגה תפישת נאמנות ומחויבות זו נאסרו, ביניהם גם בתי הספר לוו-שו. עם הזמן, השלטון הקומוניסטי אפשר לארגוני וו-שו לחזור ולהתקיים, אך תחת הגוף הממשלתי "ארגון הוו-שו הכלל סיני". תחת ארגון זה, אמנויות לחימה מסוימות הוחזרו ללא מאפייניהם הלחימתיים והפכו לשיטות מדיטציה ואימון גופני, לדוגמה טאי ג'י צ'ואן, וזרמים רבים אוחדו ועברו סטנדרטיזציה. בנוסף, הומצא ספורט הלחימה סאנדה, המבוסס על תחרויות וו-שו שהיו נהוגות בסין העתיקה.

אמנויות הוו-שו רואות היום תקופה של צמיחה מחודשת, כשמאז שנות השישים המשטר אינו מגביל את התחום כפי שבעבר. עם זאת, עדיין אמנויות הלחימה הנפוצות ביותר בסין אינן משתייכות לוו-שו, אלא הן אמנויות לחימה זרות, כמו איגרוף, טאקוונדו ואיגרוף תאילנדי.

וו-שו מודרני, דרישות פיזיות גבוהות

זרמים

שאולין צ'ואן

מופע של שאולין

מנזר שאולין הוא אחד הוותיקים והחשובים בהיסטוריית סין. הוא נחשב למקום היוולדו של זרם סיני מקורי בבודהיזם – צ'אן בודהיזם (מוכר במערב במבטא יפני "זן"). לפי מקורות ידועים, המנזר הושק ב-495 לספירה, על ידי נזיר הודי בטו (בגרסה הודית - בהדרה). שני תלמידיו אחד בשם סנצ'ואו והשני בשם חואיגואן היו לוחמים ידועים. לפי האגדה הנזיר הבודהיסטי בודהידהרמה, שנחשב גם מייסד הזן בודהיזם, התיישב במנזר שאולין וייסד את אמנות הלחימה המיוחסת להם. האמת ההיסטורית היא כנראה בכך שבמאה ה-7 אחד מיורשי הקיסרות של שושלת טאנג, לי שימין, במאבקו "על הכתר" החליט להשתמש בנזירים אנונימיים ממנזר נידח ולא ידוע (כפי שהיה דאז מנזר שאולין). הם עזרו לו בצורה מאוד החלטית ומסורה.

לאחר עלייתו לשלטון שימין המשיך להשתמש בשירות המסור של הנזירים. הקיסר מסר לידי המנזר רכוש רב, נכסים, אדמות ונתן לנזירי שאולין זכויות מיוחדות. הוא הודה להם בכך שיצא בהודעה ממלכתית על כך שהמנזר שלהם הוא המרכז הטוב ביותר לאמנויות לחימה. בין הזכויות המיוחדות שקיבלו נזירי שאולין היה אישור לאכילת בשר, אישור לשאת נשק ואישור להחזיק צבא פרטי של נזירים לוחמים. מנזר שאולין מאז החל לשחק תפקיד פוליטי מאוד חשוב בממלכה והיה מאוד מעורב בפעילות הקיסר והממשל.

מנזר שאולין התפרסם והתחזק. במהלך ההיסטוריה הארוכה שיחק שאולין-סה תפקיד מדיני ואף ביטחוני חשוב לשלטונות סין. במשך דורות הוא משך מומחים בלוחמה ונצבר בו ידע נרחב מאוד על שיטות לחימה ואימון. מדי פעם הנזירים ניסו להביא סדר בתחום זה, ואז היו נוצרים טאו לו של סגנונות מחודשים. אבל נכון להיום אין סגנון כזה "שאולין צ'ואן". אלא קיימת קבוצה של שיטות לחימה, דרכי אימון וסגנונות, שקשורים בדרך זו או אחרת לשאולין. השאולין המודרני בסין הגדולה עוסק באיסוף, שימור והפצה של ידע זה. המנזר צבר במשך דורות ידע וניסיון של אנשים-מומחי לחימה שהצטרפו לשורות הנזירים שלו. חיילים, שודדים, נוודים וגם רופאים, פילוסופים ומדענים היו מתקבלים למנזר ורוכשים זהות חדשה. הידע שהם היו מביאים אתם נצבר במנזר ומדי פעם מנהיגי הדת היו יוזמים פעולות עיבוד, תיקון וסידור של שיטות לחימה ואימון. עקב כך עשרות סגנונות יצאו לעולם תחת תווית שאולין צ'ואן. סגנונות של חיות וסגנונות שלא קשורים לחיות, תרגילים של צ'י קונג, סגנונות שנחשבים צפוניים ודרומיים. מדי פעם נזירים, או יוצאי המנזר, היו מעבירים את הידע לאזרחים, וכך היו נוצרים סגנונות חדשים.

סגנון יונג צ'ואן (ווינג צ'ון)

כך, לפי האגדות נוצרו הזרמים ווינג צ'ון קונג פו (האביב הנצחי), הונג-ג'יה צ'ואן (סגנון משפחת הונג), באי חה צ'ואן (עגור לבן), טאנג לאנג צ'ואן (גמל שלמה) ועוד רבים. לא קיים סגנון נפרד בשם שאולין צ'ואן. איש הטוען שהוא עוסק בסגנון שאולין חייב לפרט באיזה סוג או מספר סוגים של שאולין צ'ואן הוא עוסק. היום ניתן למצוא מומחי שאולין צ'ואן בכל רחבי סין. המנזר עצמו הוא מוזיאון ומרכז של שימור, מחקר והפצה של הזרם הזה של האומנות. קבוצות "נזירים" (הנזירים האמיתיים בדרך כלל אינם רשאים לצאת מהמדינה) רבות מבקרים במדינות העולם ומציגים מופעים אותנטיים לעיתים יותר, אבל ברוב המקרים פחות. עד היום בתי ספר סיניים בודדים מוכנים באמת להתחלק בידע ומיומנות של זרם שאולין עם האנשים ממערב.

שאולין דרומי

קיימת אגדה וסיפורים עממיים גם על מנזר שאולין הדרומי. המומחים בתחום היום מביאים ספק רב בקשר לעובדה שאכן היה מנזר כזה. יש בסין אתר ארכאולוגי במחוז פוצאן, אזור צואן-ג'ואו, שמראים לתיירים מהמערב תחת כותרת "מנזר שאולין הדרומי", אבל בסין היו המון מנזרים בכל מיני מקומות ואין שום הוכחה שהוא אכן המנזר האגדי. מאורעות שונים שקרו במנזר הצפוני של שאולין יוחסו מאוחר יותר באגדות עממיות למנזר הדרומי המסתורי. אגדות מספרות שנזירי המנזר הדרומי עסקו בתמיכה ובהדרכה של התושבים בהתנגדות שלהם לפלישה של מנצ'ורים, ואף השתתפו בלחימה בעצמם. כל זה במהלך מאות ה-17 וה-18. כתות מחתרתיות שעסקו בתורות מיסטיות כיבדו מאוד את האגדה על מנזר שאולין הדרומי. הם פעלו תחת קריאה לנקום במנצ'ורים על שריפת מנזר שאולין. אבל האמת היא שמנצ'ורים לא שרפו לא את המנזר הדרומי (אם היה כזה) ולא את הצפוני. המנזרים בכל האזורים בסין נשרפו לפעמים או על ידי איכרים מורדים מהאזור, שלא נתנו כבוד רב לדת הבודהיסטית, או נשרפו בעצמם כתוצאה מתאונה (המבנים היו מעץ). יש רק אזכור אחד לא ישיר על נזירים לוחמים משאולין באזור דרום סין, בספר עתיק "הרישומים של מחוז פוצאן", שבו נכתב שהנזירים פעם עזבו לכמה שנים ואז חזרו, הם היו מסתוריים ולא ידעו עליהם הרבה. הסגנונות המשויכים כיום לזרם הדרומי של שאולין, נולדו בקרב העם בתקופה בה הייתה הגירה רחבה מצפון המדינה דרומה בעת הפלישה של מנצ'ורים במאה ה-17. צפון סין במהלך ההיסטוריה היה עשיר ומפותח יותר מבחינה תרבותית, טכנולוגית וכלכלית, גם מבחינת שיטות וסגנונות לחימה. המנצ'ורים גרמו לנדידה של סינים רבים דרומה וכתוצאה מכך הדרום התקדם והתפתח יותר. סגנונות שאולין שהביאו המהגרים מהצפון (המקומיים קראו להם - "חקה") לדרום, התערבבו עם הסגנונות המקומיים וכך נוצרו "הונגאר", "ווינג צ'ון", "באי חה צ'ואן", "לוחאן צ'ואן" ועוד רבים. הניתוק היחסי של הדרום, וכן ההסתגרות בתוך המשפחה שמאפיינת משפחות בדרום, וכן פלישת המנצ'ורים, והפעילות המחתרתית כנגדם, גרמו לחוסר בידע הרשום ובתיעוד ההיסטוריה האמיתית של סגנונות דרומיים. מאסטר צאי יוי-מינג (ימין) יצר במאה ה-19 סגנון חדש על בסיס סגנונות דרומיים וצפוניים שמשייכים לפעמים לשאולין הדרומי (וו-צ'ו-חה-יאנג צ'ואן) וחלק ממנו – טאו לו שנקרא "סאן ג'אן" (שלוש מלחמות) הגיע לאי אוקינאווה, קיבל שם את השם "סנטין", והיום נכלל בקאטות בסיסיות של סגנון קראטה ידוע גוג'ו-ריו.

וודאנג צ'ואן

ערך מורחב – הרי וודאנג

הרי וודאנג נחשבים אחד המרכזים החשובים של הדאואיזם. שם הזה, "וו-דאנג", ההרים קיבלו לפי אגדה לאחר שנזיר ג'ן וו הפך לאלמוות ועלה לשמיים מול עיני הקהל. לפי האגדה המפורסמת ג'אנג סאנפנג - יוצר השיטה טאי ג'י צ'ואן. הרי וודאנג הם ביתם של של מנזרים בודהיסטים רבים. רובם נבנו לפני כ-600 שנה בתקופת שושלת מינג. וגם עד אז האזור היה מפורסם בסין כמקום התגוררות של מתבודדים קדושים רבים שיצרו שיטות של ניי ג'יה או צ'י גונג מתקדמים להארכת חיים ובריאות נצחית. אחד האנשים האלה הידוע בשם חואה טואו (המאה ה-3 לספירה) יצר שיטת תרגול "משחק חמשת החיות" שנשמרה ומפורסמת עד היום. סגנונות וודאנג מייחסים בעיקר למשפחת סגנונות "רכים" או פנימיים. שינג אי צ'ואן, טאי ג'י צ'ואן, בה גואה ג'אנג משויכים, שלא בצדק, מבחינה היסטורית ועובדתית, לזרם זה של סגנונות לחימה. אומנם, זרם סגנונות וודאנג הוא מאוד עשיר, מקורי ומשמעותי בהיסטוריית אמנויות לחימה של סין. כאן במאה ה-16 דאויסט-מומחה בלחימה בשם ג'אנג סאן פונג יצר סגנון ניי ג'יה צ'ואן, שמטרתו הייתה לעמוד מול שיטות לחימה של שאולין. הסגנון המפורסם ביותר היום מזרם זה הוא וודאנג צ'ואן, שנוצר בסוף מאה ה-15 על ידי דאויסט ז'אן שואוסין. ידוע גם סגנון קונמן צ'ואן הכולל חלקים מקודשים לחיות שונות. דרקון, טיגריס, פיניקס ועוד. יש עוד לא מעט סגנונות בזרם הזה הנשמרים ונלמדים היום בסין.

זרם אמיי

אמיי-פאי. הר אומיי (מחוז סצ'ואן) מהווה מרכז דתי ותרבותי מעורב, בו מנזרים בודהיסטיים שכנים עם מנזרים דאויסטיים. ידועים ברבים 8 סגנונות אמיי – 4 "גדולים" ו-4 "קטנים". המוגדרים בחלקם כדרומיים ובחלקם כצפוניים. היסטוריה של שני הסגנונות מתוכם ידועה יותר ומתועדת טוב יותר. סגנון ג'או מן נוצר על ידי מאסטר בשם מה חייטסה בסוף מאה ה-19 שבנה אותו על בסיס סגנון "האגרוף האדום" ולימד את הסגנון לחיילים בצבא הסיני. יש בו עבודת רגליים ותנועה עם הימנעות מפותחות. הסגנון נקרא על שם מנהיג צבאי ג'או קואן-אין, אף על פי שאין לו כל קשר לנושא. סגנון דו מן נוצר במאה ה-18 על ידי מאסטר בשם דו גואן-אין ממחוז ג'יאנג סה שעבר לגור בסצ'ואן. סגנון זה בצורת חלק מהתרגילים שלו דומה לאייקידו המודרני. שאר הסגנונות נשמרו רק בצורה חלקית או נכנסו כחלק לסגנונות אחרים.

זרם קונלון

סון לאושי - מומחה בסגנונות קונלון

ידוע גם זרם קונלון פאי שהתפתח בהרי קונלון בצפון סין ועד לא מזמן לא היה ידוע במערב. זה הוא זרם סגנונות דאואיסטיים המתבסס על מיתוסים ואמונות של דאו. היום משפחת סגנונות זו נשמרת במחוז חיילונג ג'אנג בעיר חרבין. המאסטר ה-52 של קונלון ווג'ימן – אחד הסגנונות המקוריים של זרם קונלון ביקר בשנת 2005 בישראל בבי"ס לאמנויות לחימה סיניות לונג דאו בחיפה. זאת הייתה פעם ראשונה שמאסטר בזרם הזה פתח את הידע של קונלונפאי לתלמידים מחוץ לסין. קונלון ווג'ימן משלב תכונות של שיטות רכות וקשיחות, ומקדיש תשומת לב רבה לפיתוח השליטה באנרגיה הפנימית צ'י. הוא מאופיין בתנועה מגוונת עם שינויים רבים בגובה העמידות, בעיטות בקפיצה פתאומיות וצורות יד שונות בהתקפה. יש לו תכונות של סגנון צפוני מובהק. טווח לחימה ארוך ובינוני. היום ניתן ללמוד את הסגנון בבי"ס לונג דאו בחיפה ולפי המלצתם ניתן לעבור הכשרה גם במרכז ללימוד אמנויות לחימה מסורתיות בעיר חרבין (מחוז חיילונג'אנג) אצל ראש השיטה, סון-לאושי.

זרמים אחרים

חוץ מהזרמים העיקריים אלה במשך מאות ואף אלפי שנים של התפתחות אמנויות לחימה בסין נוצרו ונשתמרו עד היום אין סוף סגנונות אחרים. כך משפחות סיניות צ'אן, יאנג, וו, סון ועוד כמה יצרו זרם סגנונות טאי ג'י צ'ואן. סגנונות אלה יצאו מגבולות סין ומפורסמים כיום בכל העולם. דונג חאי צ'ואן יצר במאה ה-19 את בה גואה ג'אנג או פא קואה המפורסם מתוך הידע שהוא צבר מרחבי סין. מספרים ששינג אי צ'ואן פותח על ידי הגנרל יואה פיי במאה ה-11, אבל ככל הנראה פותח על ידי ג'י ג'י קה (ג'י לונג פונג) על סמך כתבים של הגנרל. סגנון הונג גאר שמייחסים למנזר שאולין הדרומי נוצר במשפחת הונג ועל שמה נקרא. אין עדויות המוכיחות ששאולין הדרומי בכלל קיים בהיסטוריה. כנראה הסגנון התבסס על טכניקות של שאולין שנודעו והתפתחו בקרב העם בדרום סין. בצפון סין התפתחו כמה סגנונות "מוסלמיים" בקרב העדות שקיבלו את הדת המוסלמית. דוגמה לכך ג'ה צ'ואן - סגנון שהיה אחד מכמה סגנונות אגרוף ארוך אשר שמשו כבסיס לצ'אנג צ'ואן של הוו-שו המודרני התחרותי. ברוב הסגנונות מפתחי הסגנון הקדומים או המורים היום נוטים ליחס להם היסטוריה עתיקה ולעיתים מקשרים אותה עם הדמויות האגדיות מן המיתולוגיה הסינית. למשל פיתוח טאי ג'י צ'ואן מיוחס לחכם דאואיסט בשם ג'אנג סאן פונג. או שיטת אימון של "18 ידי הקדושים"( luo han quan 18) המיוחסת לבודהידרמה (בסינית - דה מו) שתוארה כאן בהקשר של השאולין. כמעט כל סגנון סיני ידוע שומר על מיתוס פנימי מסוים שמספר היסטוריה מופלאה של היווצרותו ושמירתו במשך מאות אם לא אלפי שנים. אבל ברוב המקרים הסיפורים האלה אינם קשורים למציאות. נתחיל מכך שאמנות לחימה כנראה לא הייתה יכולה להתקיים בתקופת החברות הארכאיות או בתקופה פרה-היסטורית. בחברות כאלה עדיין חסרה חלוקה תעסוקתית ומקצועית. כל גבר בכפר הוא לא רק לוחם, אלא גם צייד, דייג, איכר, רוע, נגר, בנאי... אין שם לוחמים מקצועיים כמו שיהיו חיילים של הקיסר - ג'ון שי או נזירים לוחמים – ווסנים במנזר שאולין. להם, ללוחמים מקצועיים האלה שליטה בנשק ויכולת להילחם הם העיסוקים העיקריים. סגנונות של אמנויות לחימה הם מבחינה היסטורית תוצר של תרבות מפותחת. סגנונות כאלה היו יכולים להיווצר רק בתרבויות מחולקות לקבוצות חברתיות-מקצועיות מוגדרות היטב ויציבות. זה התאפשר רק בימי הביניים בהיסטוריית האנושות. וגם אז חשוב לציין עיקר המיומנויות של לוחמים התמקד ביכולת השליטה בנשק קר כמו חרב, חנית וכדומה. באמנויות לחימה מסורתיות ועתיקות לחימה עם נשק היא המרכז של השיטה, מפני שבמשך עשרות אלפי שנים הלחימה הייתה מתבצעת בעיקר בעזרת נשק קר. במקום השני בחשיבות הייתה לחימה בידיים ריקות נגד יריב עם נשק בידיו. אומנם, בהיסטוריה של סין הייתה תקופה ארוכה של מאות שנים בה שלטו במדינה פולשים מנצ'ורים שאסרו על אזרחיה לשאת נשק כלשהו, וכך, נולדו והתפתחו בקרב העם שיטות לחימה יעילות ומתוחכמות בלי נשק, ובצורה הזאת הם שרדו עד ימינו. טעות לחשוב שהמומחים של אמנויות לחימה סיניות היו כולם כאחד אנשי סגולה במעלה עליונה, פילוסופים מתורבתים, אנשי רוח מכובדים. זה רק חלק מהמיתוסים הדמיוניים והם לא בדיוק תואמים את המציאות. את שיטות הלחימה, קרי דרכי הרג והשמדה של האויב, היו יוצרים לוחמים מקצועיים, שודדים ופושעים, שומרי שיירות משכר, שומרי ראש ורכוש לסוגיהם.

וו-שו בתקופה המודרנית

ג'י בן גונג - תרגול בסיסי בוו-שו מודרני

במאות ה-16–17 עם ירידה בחשיבות של לחימת פנים אל פנים ועלייה בשימוש בנשק חם אמנויות לחימה רבות התפתחו לכיוונים ספורטיביים. בעוד ההיבט הצבאי של אמנויות הלחימה הסיניות איבד את חשיבותו, ההיבטים הרוחניים והבריאותיים זכו להכרה ולפריחה מחודשת בתקופה המודרנית.

וו-שו ספורטיבי

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סאנדה

ערך מורחב – סאנדה (ספורט)

סאנדה הוא ענף ספורט הלחימה הרשמי של הרפובליקה העממית של סין והוא מבוסס על טכניקות וושו מסורתיות ומודרניות. תחרויות סאנדה דומות בחוקיהן לתחרויות קיקבוקס שונות.

וו שו בישראל

התאחדות האו שו בישראל חברה בהתאחדות אילת - ארגון הגג של ענפי הספורט בישראל, שאינם אולימפיים.

נבחרת הוו שו של ישראל נמצאת בעיר רחובות, ומתאמנים שם מתעמלים בגילאים שונים.

בשנת 2011 נטליה גורביץ' זכתה במדליית זהב באליפות אירופה.

לקריאה נוספת

• פיטר גווין, נלחמים על נשמת אמנות הקונג פו, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 149, אוקטובר 2010

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וו-שו בוויקישיתוף

• אתר התאחדות אילת-התאחדות ישראלית לספורט תחרותי לא אולימפי