הצגת המקור של הדף "מנורת הכנסת"

[[קובץ:menorah44.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מנורת הכנסת]]
[[קובץ:menorah22.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תבליטי המנורה]]
[[קובץ:Benno Elkan.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בנו אלקן בסטודיו בלונדון במהלך עבודתו, 1953]]
[[קובץ:Invitation22.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ההזמנה לטקס חנוכת מנורת הכנסת, 1956]]
[[קובץ:Shiber22.jpg|שמאל|ממוזער|250px|טקס חנוכת המנורה, 1956. משמאל - יו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק]]
[[קובץ:שרטוט שצירף בנו אלקן לתדפיס שהכין על מנורת הכנסת.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הסקיצה שצירף אלקן לתדפיס שמסר לכנסת, המתאר את החלל שבתוכו על המנורה להיות מוצגת]]
'''מנורת הכנסת''' היא [[אנדרטה|אנדרטת]] [[ברונזה]] בגובה כחמישה [[מטר]]ים, הניצבת בקצה [[גן וואהל לוורדים|גן הוורדים]], מול [[משכן הכנסת]] ב[[ירושלים]]. את המנורה העניקו אנשים שונים ובהם חברי [[הפרלמנט הבריטי]] כמחווה ל[[ישראל|מדינת ישראל]] הצעירה בשנת [[1956]], והיא מעשה ידיו של [[בנו אלקן|בֶּנוֹ אֶלְקָן]], [[אמן (אמנות)|אמן]] [[יהדות|יהודי]]-בריטי ממוצא [[גרמניה|גרמני]], שעמל עליה במשך שש שנים. המנורה מציגה כעשרים ותשעה אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים מכוננים בתולדות [[עם ישראל]], ונחשבת ל"ספר לימוד" ויזואלי של [[היסטוריה של עם ישראל|ההיסטוריה היהודית]] לדורותיה.

==רקע==
בשנת [[1950]], כשנה וחצי לאחר [[הכרזת העצמאות]] של מדינת ישראל, פנה ה[[לורד]] [[אדווין סמואל]], בנו של [[הרברט סמואל]], שהיה [[הנציב העליון]] ה[[הממלכה המאוחדת|בריטי]] הראשון של [[ארץ ישראל]], לבֶּנוֹ אֶלְקָן, וביקש ממנו ליצור [[פסל (יצירה)|פסל]] ברונזה בצורת מנורה, כדי להעניקה כשי למדינת ישראל הצעירה. מטרת השי הייתה "לבטא את הערצת הפרלמנט הבריטי ואת המשך ידידותו החמה למדינת ישראל החדשה, לממשלתה, לעמה, ומעל לכל - לכנסת שלה."{{הערה|1=מישורי, עמ' 177-178}} אלקן התגורר ב[[לונדון]] משנת [[1933]], לאחר שעזב את גרמניה עם עלות ה[[נאצים]] לשלטון. הוא היה אמן ידוע ב[[אנגליה]], ובעל ניסיון עשיר בעבודה בברונזה, לאחר שיצר כמה מנורות, ובמיוחד זו של [[מנזר וסטמינסטר|כנסיית ווסטמינסטר]] שבלונדון. אלקן השקיע שש שנים מחייו ביצירת המנורה, בעיקר בתחום העיוני, שכן ביקש ליצור מנורה ייחודית, שתספר את תולדות עם ישראל במשך אלפי שנות היסטוריה.

הבחירה ב[[סמל]] [[המנורה]] כשי למדינת ישראל התבססה על [[סמל מדינת ישראל|סמל המדינה]], שנקבע על ידי [[הכנסת הראשונה]] כמנורת שבעת הקנים. תבנית מנורת הכנסת דומה למנורה המופיעה בסמל המדינה, שהיא עצמה העתק של המנורה המופיעה כ[[תבליט]] ב[[שער טיטוס]] שב[[רומא]]. התבליט שבשער מציג שבויים מ[[ממלכת יהודה]] הנושאים לרומא את אוצרות [[בית המקדש]], לאחר [[חורבן בית שני|חורבנו]] בשנת 70 לספירה, ובהם המנורה.

==מימון==
הקושי שעמד בתחילה בפני הלורד סמואל היה בהשגת [[מימון]] לבניית מנורה, אך בהחלטה משותפת החל אלקן בעבודה, מתוך תקווה שהמימון יושג. במקביל, הקימו הלורד סמואל וכמה ידידים את "ועדת הקרן למען המנורה" (The Menorah Fund Committee), שפעלה בכמה אופנים לגיוס תרומות: ארוחת ערב חגיגית ("דינֶר") ב[[בית הלורדים]] הבריטי לקהל תורמים פוטנציאלי, הפצת חוברות, פרסום מודעות, הקדשת תרומה לתבליט מסוים ועוד. על בסיס המנורה משמאל ישנו פירוט באנגלית, המציין את התורמים העיקריים, ומהו התבליט שבחרו לתרום לו את כספם, בהתאם להקשר. ארגון [[ויצו]], למשל, מימן את התבליט של רות ורחל; חברת '[[מרקס אנד ספנסר]]' מימנה את תבליט חזון אחרית הימים; ה[[ברון]] [[ג'יימס דה רוטשילד]] מימן את תבליט רבן יוחנן בן זכאי לזכר אביו המנוח, הברון [[אדמונד ג'יימס דה רוטשילד|אדמונד דה רוטשילד]]; תבליט בר כוכבא מומן על ידי ארגון יוצאי הצבא היהודיים בבריטניה (The Association of Jewish Ex-servicemen); סר לואיס סטרלינג מימן את תבליט נחמיה ושבי ציון לכבודו של הלורד סמואל; חברת החשמל הארצישראלית (Palestine Electric Corporation) מימנה את התבליט שנקרא "האורות", שאינו מופיע כלל במנורה,{{הערה|1=ייתכן שתוכנן תבליט כזה, או שמא מדובר היה בתרגיל שיווקי בלבד.}} ועוד. בצדו השני של הבסיס נכתב באנגלית:
{{ציטוט|תוכן="המנורה היא יצירתו של בנו אלקן. הרעיון להעניק את המנורה (למדינת ישראל) היה של כמה מחברי הפרלמנט של בריטניה הגדולה וצפון [[אירלנד]], כאות הערכה על הקמתו של [[משטר פרלמנטרי]] [[דמוקרטיה|דמוקרטי]] במדינת ישראל. הוועדה שארגנה את הענקת השי כוללת חברים משני בתי הפרלמנט (הבריטי), וכן בריטים אחרים, בני [[דת]]ות שונות... הענקת השי יצאה לפועל בזכות נדיבותם של בני בריטניה, וזכתה לתמיכתם הרבה של ה[[בנק]]ים המובילים באנגליה, ושל [[תאגיד]]ים תעשייתיים גדולים. תרומות קטנות נוספות, רבות מכדי שאפשר יהיה לציינן כאן, התקבלו מידי [[אזרח]]ים בריטיים."}}
נראה שהתרומות היו אכן רבות, שכן ב-[[1955]] גויס הסכום כולו, 20 אלף [[לירה שטרלינג|לירות שטרלינג]], וב[[דצמבר]] באותה שנה הועברה המנורה לסדנת היציקה של מוריס סינגר בלונדון.

==קשיים הלכתיים==
כבר בתחילת [[1951]] צצה בעיה מכיוון אחר: הממסד בארץ הביע חשש כי הדתיים יתנגדו לקבלת מנורה הדומה לזו שעמדה ב[[בית המקדש]], מפני שעל פי ה[[הלכה]] אין ליצור העתקים של כלי בית המקדש עד שייבנה, כמופיע ב[[התלמוד הבבלי|תלמוד הבבלי]]:
{{ציטוט|תוכן="לא יעשה אדם בית (ב)תבנית (ה)היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה; אבל עושה (מנורה) של חמשה ושל ששה ושל שמונה (קנים). ושל שבעה - לא יעשה, אפילו של שאר מיני מתכות."{{הערה|ראו גם {{רמב"ם|בית הבחירה|ז|י|ספר=עבודה}}; וכן {{שולחן ערוך|יורה דעה|קמא|ח}}}}|מקור={{בבלי|ראש השנה|כד|א}} - {{בבלי|ראש השנה|כד|ב|ללא=מסכת}}}}
בעיה הלכתית נוספת הייתה הימצאותם של [[פסל (יצירה)|פסל]]י בני אדם וחיות על המנורה, דבר שנתפס כנוגד את הציווי: "[[איסור עשיית פסל|לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה]]" ({{תנ"ך|שמות|כ|ג|קצר=כן}}) המופיע ב[[עשרת הדיברות]]. כן היה חשש שמא ירגיזו הדמויות ה[[עירום|עירומות]] את הציבור הדתי. המצדדים בקבלת השי טענו כי מנורת הכנסת המיועדת אינה חפץ [[פולחן|פולחני]], ולפיכך אין לראות בדמיונה ל[[המנורה|מנורת המקדש]] כל בעיה [[תאולוגיה|תאולוגית]]. לגבי הפסלים נטען, כי מאחר שמדובר בתבליטים, שאינם בעלי שלושה [[ממד (פיזיקה)|ממדים]] מלאים, הרי שהאיסור ההלכתי אינו מופר כאן.

מה שהחל כמחווה סמלית של רצון טוב מצד [[בית הנבחרים הבריטי]], הלך ותפח לממדים לא נעימים סביב השאלה האם מדינת ישראל מעוניינת בכלל במנורה, ואם כן, כיצד ניתן להכריח את הנותנים להתאימה לאילוצים ההלכתיים הנדרשים. סוגיות אלו הצריכו את התערבותם של גורמים חיצוניים שיתווכו בין הצדדים, ירגיעו את הרוחות, וינסו לתת מענה לשאלות אלה. בין הנושאים והנותנים היו [[אליהו אילת]], [[שגריר]] ישראל בבריטניה; [[יוסף שפרינצק]], [[יושב ראש הכנסת]]; [[מרדכי איש שלום]], סגן ראש [[עיריית ירושלים]], ורבים אחרים. לבסוף הוחלט כי [[הרבנות הראשית לישראל|הרב הראשי לישראל]] דאז, [[יצחק אייזיק הלוי הרצוג]], יכריע בשאלות ההלכתיות, ועל פיו ייפול דבר. הרב הרצוג השתהה מאוד בתשובתו, אך בסופו של דבר פסק כי המנורה ותבליטיה כשרים. בעקבות הפסיקה, ולמרות החששות, הגעת המנורה והצבתה בירושלים לא עוררו כל מחאה דתית.

באוקטובר [[2022]] העבירה נכדתו של יוצר המנורה, מסמכים הקשורים לתהליך יצירת המנורה ואת המסמך של הרב הרצוג, שפתר את המחלוקות בעיצובה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=סיון חילאי|שם=הסוד שמאחורי מנורת הכנסת|כתב עת=ידיעות אחרונות גיליון מס' 25533, 23.10.2022}}</ref>

==מיקום המנורה==
בחודש מרץ 1956 הגיעה המנורה, שמשקלה למעלה מארבעה [[ק"ג|טון]], באונייה ל[[נמל חיפה]], ומשם הועברה לירושלים. את ההובלה ביצעה חינם חברת הספנות הישראלית, [[צים]].{{הערה|הקרדיט לצים מובא למרגלות המנורה}} ב-[[15 באפריל]] 1956, במלאת שמונה שנים לעצמאות ישראל, נערך לכבוד המנורה טקס בלב ירושלים בהשתתפות אלפי צופים, כש[[דגל ישראל|דגלי ישראל]] ו[[דגל הממלכה המאוחדת|בריטניה]] מתנופפים ברחובות. באותו יום הוצבה המנורה על במה ב[[גן המנורה|בור שיבֶּר]] - גן שקוע, ששכן בסמוך ל[[בית פרומין]] במרכז ירושלים, ששימש אז כמשכן הכנסת. את הטקס כיבד בנוכחותו קלמנט דייוויס, מנהיג [[המפלגה הליברלית (הממלכה המאוחדת)|המפלגה הליברלית הבריטית]], ששימש כיו"ר "ועדת הקרן למען המנורה". בין היתר אמר דייוויס:
{{ציטוט|תוכן="... מזל היה לנו שאמן גדול, אמן יהודי גדול, נמלט לבריטניה מציפורני הרוע של [[היטלר]] ומהזוועות שביצעו [[נאצים|תלייניו]] במיליונים מהעם היהודי... אנו יודעים כי המנורה שיצר אלקן היא הסמל שבחרתם כדי שההולכים באפלה יראו אור גדול. מנורה זו היא מחווה מאת הפרלמנט הבריטי למדינת ישראל, מדינה חיה, שחלק משמעותי לה בעולם. בכנות, בענווה, ובכל כוחנו, אנו מתפללים לכך שמירושלים, עיר הנצח, העומדת על גבעה רמה, יזרח אור על עמה של ארץ קדושה זו, ודרכו על עמי העולם כולו."{{הערה|1=מישורי, עמ' 184}}}}
יוסף שפרינצק, יושב ראש הכנסת, נשא נאום ארוך באותו טקס, ובין הדברים, אמר:
{{ציטוט|תוכן="בחיבה ובהוקרה אנו מקבלים את המנורה... הננו נרגשים לבחירה הנאה... אנו מקבלים את המנורה הזאת כמתנת בריטניה ה[[ציונות|ציונית]], אשר קמו בה בזמנים שונים אישי חזון אצילי רוח ורעיון, בני בריטניה אשר היו בין מבשרי תקומת ישראל ומעודדיה..."{{הערה|1=מישורי, שם}}}}

במשך עשר שנים שכנה המנורה בבור שיבֶּר, ששמו שוּנָה ל'גן המנורה', וב-[[1966]] נדדה עם הכנסת ל[[משכן הכנסת|משכנה החדש]] ב[[קריית הממשלה]] שב[[גבעת רם]]. בשני המקומות היא הועמדה תחת כיפת ה[[שמים]], כאשר רק חזיתה מופנית לקהל (בצדה האחורי ממילא לא נראה דבר). מיקום זה עמד בניגוד לדרישת אלקן להציב את המנורה בחלל סגור, ולטענתן של ח' אוסטפלד וש' בץ בספרן על המנורה (עמ' 9), הסיבה לכך הייתה רצון הממסד להימנע למרות הכל מחיכוכים עם הממסד הדתי, ולכן הוחלט שהמנורה לא תוכנס למשכן הכנסת. מעניין כי אלקן לא הציב תנאים לגבי גודלו או צורתו של החלל, רק דרש כי מקור ה[[אור]] יהיה יחיד ויבוא מלמעלה, "כדי שהמנורה תוצג במלוא הדרה".{{הערה|1=מובא אצל מישורי, עמ' 187}} הוא אף צירף סקיצה לתדפיס שמסר עם המנורה: חדר אפל, שבמרכזו המנורה, המוארת באור חזק מן התקרה.

תמונות התקריב המופיעות בערך זה (להלן) צולמו בצהרי יום [[השמש|שמש]], במטרה להציג את המנורה בתנאי התאורה הקרובים ביותר לאלה שדרש האמן. התמונות מלמדות כי פני הדמויות בתבליטים מתייחסים לאור עילי. כך לדוגמה איוב, הגוי אצל הלל, ירמיהו, אהרן, החסיד, שלמה המלך, השלדים בחזון העצמות היבשות ואחרות. הדבר בולט במיוחד בחלק מהדמויות, שראשן מוטה למעלה ב[[זווית]] לא טבעית, כמו הדמות המרכזית בסצנת מרד גטו ורשה, הדמויות בסצנת המשיחיות או רבן יוחנן בן זכאי. בחלק מהתבליטים החפצים מוארים במיוחד מזווית כזו של תאורה, כמו לוחות הברית, ה[[פמוט]]ות שבידי רות, המילה 'שמע' ב'שמע ישראל', הלהבות סביב רבי חנינא בן תרדיון, דמותו של ה[[מקובל]], ועוד.

==משמעות המנורה==
ד"ר [[אליק מישורי]], בספרו 'שורו הביטו וראו' על איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, מנתח את נאומו של שפרינצק (לעיל) כהתעלמות מכוונת מן העובדה שהמנורה ניתנה במתנה מהפרלמנט הבריטי. השימוש שעשה בנאומו במונח הערטילאי "בריטניה הציונית" מהווה לדעתו של מישורי ביטוי לתפיסה סמלית שרווחה באותה עת, שראתה בעניין כולו את "שיבתה של מנורת המקדש הביתה". הוא טוען כי שפרינצק ראה במעשה של הבריטים מעין "תיקון" לעוול שגרמה [[האימפריה הרומית]] בימי קדם, "לפיכך אין למקבל כל צורך להביע תודה על משהו שהוחזר לו."{{הערה|1=מישורי, עמ' 185}} ביטוי לכך מביא מישורי בשיר של המשורר [[שלמה סקולסקי]], שבחרה המזכירות הפדגוגית ב[[משרד החינוך]] לשלב באחד מפרסומיה:

{{ציטוט|תוכן=מועמת, שחוקה ומוחלדת על שער ברומא חיכית,{{ש}}
אלפיים שנה כה בודדת, צַעַרְת המנורה, לא כבִית.{{ש}}
...{{ש}}
אוי, היו ימי סבל וצער, בצר התבוסס ישראל,{{ש}}
אבלה את בכית על השער, הנה חננך שוב האל.{{ש}}
הנה שוב את גאה מתנוססת שוב בירושלים העיר,{{ש}}
את לבב שליחי העם שבכנסת, שלהבת קודשך שוב תאיר.{{ש}}
...{{ש}}
היכרנוך על שבעת אור קנייך, זו את שהארת במקדש,{{ש}}
עֲטַרנוך בזרי עלי-זית, שַמְנָם בך ידליק אור חדש.{{הערה|1=מובא אצל מישורי, עמ' 196}}}}

אלקן עצמו ראה במנורה [[יצירת מופת]], הממשיכה שורה של יצירות גאוניות מהעולם כולו. במכתב ששלח ל[[מזכיר הכנסת]], [[משה רוזטי]], תיאר בלא מעט גאווה עצמית כיצד תשתלב יצירתו בעולם האמנות האוניברסלי:
{{ציטוט|תוכן="אנשים נוסעים לרומא כדי לחזות ב[[הקפלה הסיסטינית|קפלה סיסטינה]]; הם נוסעים ל[[פריז]] כדי להתבונן בהערצה בפסל [[ונוס ממילו]]; הם נוסעים ל[[פירנצה]] כדי לראות את דלתות הברונזה של [[לורנצו גיברטי|גיברטי]] ל[[הבפטיסטריום של פירנצה|בית הטבילה]], ולבסוף הם נוסעים לירושלים כדי לראות את המנורה הכבירה המתנוססת על גבעת ציון."{{הערה|1=מישורי, עמ' 186}}}}

==מבנה ותוכן==
[[קובץ:Menorah_plan22.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תוכנית המנורה]]
מנורת הכנסת מציגה תבליטים של כ-30 אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים, אותם ראה אלקן כחשובים והמשמעותיים ביותר בתולדות עם ישראל. עקב צורתה ה[[סימטריה|סימטרית]] של המנורה – קנה מרכזי, ושלושה קנים מכל צד – החליט אלקן להציב את התבליטים שלא בסדר [[כרונולוגיה|כרונולוגי]] דווקא, אלא זה כנגד זה לפי סדר הקנים. באופן זה כל תבליט קשור בקשר ענייני של ניגודיות או השלמה עם התבליט בקנה הנגדי לו. בקנה המרכזי הציב אלקן את האירועים, הדמויות והמושגים שאותם ראה כחשובים והעיקריים ביותר בתולדות עם ישראל.

בסיס צמד הקנים הפנימיים מכוסה בעיטור [[גאומטריה|גאומטרי]] מסולסל; בסיס הקנים האמצעיים מעוטר ב[[פרח]]ים ובסמלי [[שבטי ישראל]]; ולרוחב הקנים החיצוניים משני צדי המנורה מופיע ה[[פסוק]]: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת" ({{תנ"ך|זכריה|ד|ו|קצר=כן}}). מילים אלו לקוחות מנבואת [[זכריה הנביא|זכריה]], בה מופיעה מנורת זהב וענפי [[זית]], ששימשו השראה לבחירת סמל מדינת ישראל:
{{ציטוט|אנגלית=|תוכן=וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר אֵלַי: מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר: רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ, וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה, וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ, וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר: מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי? וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ... לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת.|מקור={{תנ"ך|זכריה|ד|א|ו}}}}
אלקן בחר לצטט פסוק זה מתוך ההקשר הברור לסמל המנורה, אך ייתכן שהיה זה בשל המסר שבו, המציין כי כוחו של עם ישראל ושל אלוהיו אינו בחוזק הפיזי, אלא דווקא בחוסן הרוחני. זוהי אמירה רבת משמעות, במנורה המציגה סצינות [[מלחמה]] וקרבות עקובים מדם מחד, ומאידך דמויות, אירועים או מושגים המבטאים תרבות ורוחניות. הפסוק מלמד אולי כי לדידו של אלקן, גוברים האחרונים על הראשונים, וצביונו של העם היהודי הוא דווקא ברוחו.
{{-}}

==הקנה המרכזי==
הקנה המרכזי, המסמל את "לב המנורה", מציג שבעה אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים שאותם ראה אלקן כחשובים והמשמעותיים ביותר בתולדות עם ישראל.

===מלחמת עמלק ברפידים===
[[קובץ:moses22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|מלחמת עמלק ברפידים]]
בראש קנה זה מוצג תבליט המתאר את קורות מלחמת [[עמלק]] ב[[רפידים]] ({{תנ"ך|שמות|יז|י|יד|קצר=כן}}):
{{ציטוט|תוכן="וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד. וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ [[יהושע בן נון|יְהוֹשֻׁעַ]] אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי [[חרב|חָרֶב]]. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם."}}
התבליט מציג את [[משה רבנו]] עומד, כששתי ידיו מונפות אל על (ללא המטה), והן נתמכות על ידי [[אהרן]] ו[[חור (דמות מקראית)|חור]]. ייחודו של קרב זה הוא באופן התנהלותו המוזר: לא כוחו הפיזי של [[צבא]] זה או אחר הוא שהכריע, אלא יכולתו של משה להחזיק את ידיו באוויר. כן נראה כאן כי עמלק נתפס כאויב מר במיוחד, עד כי האל מבטיח למחותו באופן סופי.

[[מלחמת עמלק]] נחשבת לאירוע מכונן בתולדות עם ישראל, בשל תפיסת עמלק כאויב האולטימטיבי: הוא צץ בדמות חדשה בכל דור ודור, והבטחת האל למחות את זכרו נתפסת כרלוונטית לכל האויבים בכל הדורות. כן יש כאן מסר [[תאולוגיה|תאולוגי]], שהתקבל ב[[מסורת (יהדות)|מסורת היהודית]] במשך הדורות, ואשר מופיע כבר ב{{משנה|ראש השנה|ג|ח}}: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך - כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלין."

===לוחות הברית===
[[קובץ:tables22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|לוחות הברית]]
[[לוחות הברית]] מוצגים במנורת הכנסת בדמות שני לוחות זהים בעלי קצה עליון מעוגל. הלוחות, שעליהם נכתבו [[עשרת הדיברות]] שניתנו ב[[מתן תורה]] מייצגים את עיקרי ה[[אמונה]] וה[[מוסר]] היהודיים, שאותם הנחילו לעולם. הכיתוב על הלוחות הוא שתי תיבות ראשונות בלבד מתוך הדיבר כולו. ברקע לוחות הברית נראות להבות אש, המסמלות את [[הסנה הבוער]], ייצוג של ראשית התגלות האל לדור שיצא לבסוף מ[[מצרים]].

===רות המואביה ורחל אמנו===
[[קובץ:ruth rachel 22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|רות ורחל]]
[[רות]] ה[[מואב]]יה מוצגת בתבליט כשהיא מחזיקה ערימת שיבולים, והיא מסמלת את האשה הזרה שנטמעה בעם ישראל, ואף הפכה למייסדת ה[[שושלת]] שממנה יצאו [[מלכי יהודה]]. בתבליט נראית רות אוחזת פמוט ובו שלושה [[נרות שבת]], המסמלים את הכוח ה[[אשה|נשי]] ביהדות. מספר הנרות מסמל את שלושת הדורות שיעברו ממנה ועד להולדתו של דוד ה[[מלך]], ראש שושלת המלוכה. בשל כך מופיע כתר גדול מעל הפמוט.

למרגלותיה של רות נראית [[רחל אמנו]] כורעת על הרצפה ומתייפחת, כביטוי לפסוק: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי [[בכי|בְּכִי]] תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ... מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִ[[דמעות|דִּמְעָה]] כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" ({{תנ"ך|ירמיהו|לא|יד|טז|קצר=כן}}). רות ורחל מייצגות כאן את העצמאות והמלוכה מחד, ואת ה[[גלות]] והשעבוד מאידך. החיבור בין השתיים מבטא את עברו של העם היהודי, שבו שלובים גם אלה וגם אלה.

===חזון העצמות היבשות===
[[קובץ:ezekiel22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|חזון העצמות היבשות]]
את [[חזון העצמות היבשות]] עיצב אלקן בדמות [[מלאך]] גדול עוטה גלימה מתנפנפת, הנוצר מארבע [[רוח]]ות (ברקע) שמתאחדות לאחת. המלאך עובר מעל [[שלד]]ים וחלקי [[עצם|עצמות]], הנראים כמתרוממים מן הקרקע, בהתאם לחזון ({{תנ"ך|יחזקאל|לז|א|יד|קצר=כן}}):
{{ציטוט|תוכן=הָיְתָה עָלַי יַד ה', וַיּוֹצִאֵנִי... וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת... כֹּה אָמַר ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם, וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם... וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ... וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה... כֹּה אָמַר ה', הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.|מרכאות=כן}}
הבחירה בחזון העצמות היבשות של יחזקאל כ"אירוע מפתח" בתולדות עם ישראל מובנת: החזון מתאר את [[אחרית הימים]], את [[תחיית המתים]], ואת חזרתו של העם כולו לארץ ישראל.

===מרד גטו ורשה===
[[קובץ:ghetto22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|מרד גטו ורשה]]
על הקנה המרכזי מופיעים שני אירועים מהעת המודרנית: הקמת מדינת ישראל ו[[מרד גטו ורשה]]. תבליט המרד מתאר דמויות רבות, המייצגות את היהודים השונים ב[[גטו]]: הלוחמים נראים עם [[רובה|רובים]] בידיהם, או חמושים ב[[גרזן|גרזנים]], מקלות ו[[סכין|סכינים]]. לצדם נראות דמויות אחרות, כמו יהודי זקן, הנושא [[ספר תורה]]; אשה מתה, שמזרועותיה נשמט תינוק; איש זועק החוסם את פיו בכף ידו; קשישה המבכה את מותו של ילד מת שבזרועותיה ועוד. מעל כל אלה נראית דמות אדם גדול, זרועותיו פרוסות לצדדים, ועל חזהו שרשרת ועליה תליון [[מגן דוד]]. פניו של האיש מופנות בחוזקה כלפי מעלה, בתנוחה הנראית כ[[תפילה]]. בפינה השמאלית העליונה נראה לוחם מניף קת רובה. זהו [[דיוקן עצמי]] של אלקן, שאמנם ניצל מן התופת, אך איבד רבים ממשפחתו ב[[שואה]].{{הערה|1=ארבל ובן חנן, מבוא}}

הבחירה במרד גטו ורשה כביטוי לשואה כולה הייתה אופיינית מאוד בישראל בשנות החמישים ותחילת שנות השישים. היום שנבחר להנצחת הנספים נקרא "[[יום הזיכרון לשואה ולגבורה]]", והוא נערך מדי שנה בכ"ז ב[[ניסן]], שהוא התאריך הקרוב ביותר ליום פרוץ המרד, שיכול היה לשמש כיום זיכרון. אלקן המשיך בקו זה, שביקש לפאר את הגבורה ואת גילויי [[התנגדות יהודית בשואה|ההתנגדות היהודית בשואה]], שהיא לדבריו: "ההצדקה המוסרית לתחייה".{{הערה|שם=הערה1|1=אלקן, עמ' 6}}

===שמע ישראל===
[[קובץ:shma22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|שמע ישראל]]
תפילת [[שמע ישראל]] נחשבת לתפילה הידועה ביותר בספר התפילה היהודי, והיא מבטאת את האמונה באל אחד ובבחירתו בעם ישראל: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". התפילה מופיעה על הקנה המרכזי במנורת הכנסת, כביטוי לבשורה ה[[מונותאיזם|מונותאיסטית]] של היהדות לעולם, בבחינת "[[אור לגויים]]". אלקן הציב את 'שמע ישראל' במרכז המנורה, כאלמנט שכל אברי המנורה והרעיונות הטמונים בה מתנקזים אליו.

===מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל===
[[קובץ:israel22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|הקמת המדינה]]
בבסיס המנורה הציב אלקן את [[מלחמת העצמאות]] והקמת מדינת ישראל, כביטוי לדבר המשמעותי האחרון שאירע לעם ישראל. בתבליט זה נראים [[חלוציות|חלוצים]] עמלים על אדמת [[טרשים]], [[סיתות|מסתתים]] אבנים, חורשים את האדמה, בונים [[גשר]]ים, קודחים [[באר מים|בארות מים]], [[זריעה|זורעים]] ו[[קציר|קוצרים]], נוטעים ו[[בציר|בוצרים]], ומניחים את יסודות המדינה. "משאות נפש מתחשלות בעמל למעשים."{{הערה|1=אלקן, עמ' 7}}

המיקום בבסיס המנורה סותר לכאורה את ההיגיון האומר כי על האירוע האחרון להופיע בראש המנורה ולא בתחתיתה, אך אלקן ביקש לבטא כאן רעיון [[ציונות|ציוני]], הרואה בהקמת מדינת ישראל את מקור האור הקורן על המנורה כולה.
{{-}}

==הקנים החיצוניים==
אלקן הציב כאמור את התבליטים על המנורה שלא בסדר כרונולוגי, אלא זה כנגד זה לפי סדר הקנים. באופן זה כל תבליט קשור בקשר ענייני של ניגודיות או השלמה עם התבליט בקנה הנגדי לו.

===ירמיהו מול ישעיהו===
[[קובץ:jeremiah22.jpg|ימין|ממוזער|80px|ירמיהו]]
[[קובץ:hazon22.jpg|שמאל|ממוזער|80px|ישעיהו]]
[[ירמיהו]], שנקרא גם "נביא החורבן" חי בירושלים בימי נפילתה בידי [[נבוכדנצאר]] מלך [[בבל]]. בתבליט שבמנורת הכנסת הוא מוצג כשהוא צועק ומתאבל על העיר החרבה, ועל רשעת בני עמו. ידיו מושטות אל על, אחת מהן קפוצה לאגרוף, וברקע נראים [[צריח (מבנה)|מגדליה]] המנותצים של ירושלים. הנביא [[ישעיהו]], המקביל לו במנורה, חי זמן קצר לפניו, אך נבואותיו מרובות בפסוקי נחמה, ובתיאורי אחרית הימים. אחת מהן היא הנבואה ({{תנ"ך|ישעיהו|יא|ו|ח|קצר=כן}}):
{{ציטוט|תוכן="[[וגר זאב עם כבש|וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ]], וְ[[נמר|נָמֵר]] עִם [[גדי|גְּדִי]] יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם... וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר [[פתן|פָּתֶן]] וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה."}}
בתבליט מתואר ישעיהו עומד פרוס ידיים, מאחוריו פורצות קרני אור, המסמלות את החזון הנבואי, ולמרגלותיו התגשמות חזונו: זאב מחבק כבש, ו[[אריה]] – עגל קטן. מימין נראה תינוק משתעשע עם [[נחש]], והתבליט כולו מציג אידיליה. המשותף לשני הנביאים הוא עיסוקם ותקופת חייהם, והניגוד הוא בתוכן נבואתם.

===המכבים מול רבן יוחנן בן זכאי===
[[קובץ:makkabies22.jpg|ימין|ממוזער|90px|המכבים]]
[[קובץ:zakkai22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|ריב"ז]]
המכבים בני משפחת [[חשמונאים|חשמונאי]] מסמלים את היהודי החזק העומד בכוח הזרוע מול אויביו, ובחג ה[[חנוכה]] נחגג ניצחונם מול גזירות [[אנטיוכוס הרביעי|אנטיוכוס]]. בתבליט שעל המנורה מתוארים המכבים כגיבורי חיל בלהט הקרב, כשהם מניפים [[כלי נשק|כלי מלחמה]]. משמאל נראה אחד מהם מניף [[פטיש]] הוא ה"מקבת" שעל פי אחת ההשערות הוא המקור לשם "מקבים". למרגלות ארבעת האחים שוכב האח החמישי, [[אלעזר המכבי|אלעזר]], שנהרג ב[[קרב בית זכריה]]. מאחורי ראשו של אלעזר המת מוטל מגנו האישי, ועליו סמל [[מגן דוד]], בהתאם למסורת הגורסת כי סמל זה הופיע על המגן של דוד המלך ושל לוחמים יהודים אחריו.

[[רבן יוחנן בן זכאי]], לעומת המכבים, מסמל ניצחון לא כוחני. הלה נפגש עם שר הצבא הרומי [[אספסיאנוס]] במהלך [[המרד הגדול]] ושכנעו לאפשר לו להציל את ההנהגה היהודית כאשר תיפול ירושלים. ריב"ז מתואר עומד וידיו פרוסות כלפי ירושלים החרבה, שעמודי השיש הרומיים שלה שבורים ומנותצים. הוא עצמו מוגן בידי קשת אבן איתנה, ועמו כמה מחכמי ישראל שניצלו מההריגה, והם בדרכם ל[[יבנה#חכמי יבנה|יבנה]]. המשותף בין המכבים וריב"ז הוא הניצחון, והניגוד הוא בדרך: מלחמה לעומת הידברות.
{{-}}

===החסידות מול תור הזהב בספרד===
[[קובץ:chassid22.jpg|ימין|ממוזער|90px|החסידות]]
[[קובץ:sefarad22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|תור הזהב]]
[[תנועת החסידות]] היא זרם ב[[יהדות]] שנולד באמצע [[המאה ה-18]], על ידי רבי ישראל [[הבעל שם טוב]] ב[[פולין]]. התנועה מצדדת ב[[עבודת ה']] בשמחה, ושמה דגש על הקשר הישיר של כל יהודי, ואף הפשוט ביותר, כלפי האל, בצורת 'דבקות' והיעזרות ב'צדיק'. מעשהו של כל יהודי בעולם נתפס על פי החסידות באופן [[קבלה|קבלי]], כחלק מקירוב ה[[גאולה]] או ריחוקה. החסידות מוצגת במנורה בדמות חסיד השקוע ב"דבקות". הוא יושב בתוך גן פורח, ראשו עטור [[פאות]], וסביבו עצים וציפורים. למרגלותיו קנקן "משקה" (ב[[מלעיל]]), אותו [[משקה אלכוהולי]], אותו נוהגים החסידים ללגום בעת "התוועדות" (כינוס חסידים). לצד החסיד מונחים [[כלי מיתר]], וברקע לשמאלו נראים שני חסידים אוחזים זה בזה בריקוד חסידי. הסצנה מסמלת את עבודת ה' בשמחה, כמקובל בחסידות, וככתוב בתהלים: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" ({{תנ"ך|תהילים|ק|ב|ללא=ספר|קצר=כן}}).

[[תור הזהב בספרד]] הוא כינוי לפריחה הרוחנית והתרבותית של יהודי [[ספרד]], החל מ[[המאה התשיעית]] ועד המאה ה-13, כאשר ספרד שימשה מוקד הגירה ליהודים. הקהילה היהודית זכתה שם לפריחה כלכלית ותרבותית, והצמיחה [[פילוסופיה|פילוסופים]], משוררים ואנשי רוח יהודיים חשובים. תור הזהב בספרד מוצג בדמותו של ה[[רמב"ם]] האוחז תחת זרועו את ספר '[[היד החזקה]]' שכתב, וספר פילוסופיה של [[אריסטו]]. לצד ספרו של אריסטו נראה [[ינשוף]], המסמל את "האמת שבשכל", בעוד שליד ספר 'היד החזקה' ניצבת [[יונה]] המסמלת את "האמת שבאמונה". שתי אמיתות אלו עומדות בבסיס הגותו של הרמב"ם.{{הערה|1=ארבל ובן חנן, עמ' 68}} ייצוגו החזותי של הרמב"ם מושרה מ[[תמונתו של הרמב"ם|דיוקנו המפורסם של הרמב"ם]], אף על פי שככל הנראה לא כך הוא נראה. לצד הרמב"ם ניצב רבי [[יהודה הלוי]], מגדולי המשוררים היהודים בספרד, כשהוא שר ומנגן ב[[נבל]]. תנועת החסידות ותור הזהב בספרד מייצגים דרכים שונות בעבודת ה', כל אחת במיקום גאוגרפי שונה של מרכזי התרבות היהודיים בתקופתם.

===גולי בבל מול שבי ציון===
[[קובץ:nehemia22.jpg|ימין|ממוזער|90px|שבי ציון]]
[[קובץ:babylon22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|גולי בבל]]
גולי בבל מתוארים במנורת הכנסת משמאל, כשהם יושבים ובוכים על נהרות בבל, ככתוב ב[[תהלים]]: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" ({{תנ"ך|תהילים|קלז|א|ללא=ספר|קצר=כן}}). על הארץ לרגליהם מוטלים כלי נגינה, בהתאם לפסוק המופיע בהמשך: "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ (עצי [[ערבה (צמח)|ערבה]] בבבל) תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ". ברקע נראים בנייני הפאר של בבל.

מנגד נראים שבי ציון, ובראשם [[נחמיה]], החובש [[כובע]] של שר פרסי או בבלי ועוטה גלימה. נחמיה ניצב בגאון מעל משקמי ירושלים ומנצח על העבודה, כשהוא אוחז בידו את מגילת ה[[הרשאה מלכותית|הרשאה]] שקיבל מ[[ארתחששתא הראשון|ארתחשסתא]], המתירה לו לקומם את הריסות ירושלים. זוהי הסצנה ה[[אנכרוניזם|אנכרוניסטית]] היחידה במנורת הכנסת, שכן בין שבי ציון הבונים את ירושלים נראה חלוץ בן [[העלייה השנייה]], אוחז בידו [[תת מקלע]] ומגן על ירושלים. מטרת ערבוב תקופות זה היא לקשור את שבי ציון של אז עם שבי ציון של היום.

המשותף לגולי בבל ולשבי ציון הוא [[גלות בבל]], אך זאת בקשר של היפוך – היציאה לגלות כנגד השיבה ממנה לארץ ישראל.
{{-}}

==הקנים האמצעיים==
===הלל הזקן מול עזרא===
[[קובץ:hillel22.jpg|ימין|ממוזער|90px|הלל]]
[[קובץ:ezra22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|עזרא]]
[[הלל הזקן]] נחשב לאחד החכמים הצנועים, הסבלניים והמקלים שהיו בין [[חז"ל]]. בתבליט שעל המנורה מתואר סיפור מן [[התלמוד הבבלי]], המופיע בתוך סדרת סיפורים המתארים את סבלנותו של הלל ({{בבלי|שבת|לא|א}}):
{{ציטוט|תוכן="מעשה בנכרי אחד שבא לפני [[שמאי הזקן|שמאי]], אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמָת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה (גייר אותו). אמר לו: דעלך סני - לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך - לחברך אל תעשה) - זו היא כל התורה כולה, ואידך (והשאר) - פירושה הוא, זיל גמור (לך ולמד)."}}
בסיפור זה מוצג גוי המבקש ללמוד את כל תורת ישראל במהירות, ולא פלא ששמאי (דמות קפדנית, ובן דמותו ההפוכה של הלל) זרק אותו החוצה. הלל בחר להבין את בקשת הגוי כדרישה אחר האמירה המשמעותית ביותר של תורת ישראל, ותשובתו המפתיעה אינה תאולוגית דווקא, אלא מוסרית-חברתית. התבליט מציג את האירוע כפשוטו: הלל תומך בנוכרי ומדבר אליו, כשהאחרון עומד על רגל אחת. נ' ארבל ומ' בן חנן, מחברי הספר "המנורה הגדולה" (להלן ברשימה הביבליוגרפית), טוענים כי הבקשה "למדני... על רגל אחת" מקורו ב[[יוונית]], בה המילה היא 'רגולה', כלומר – כלל. הגוי רצה, אם כן, לשמוע את הכלל החשוב ביותר בתורה, וזה בדיוק מה שקיבל מהלל.{{הערה|1=ארבל ובן חנן, עמ' 46, ולעומת זאת הפירוש [http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=343977 הזה]}}

כנגד הלל מוצגת דמותו של [[עזרא הסופר]], מנהיג יהודי שעמד בראש שבי ציון, ונודע בתקנותיו הדתיות שכללו בין היתר את גירוש הנשים הנוכריות, חובת [[קריאת התורה]] מדי שני וחמישי ועוד. בתבליט נראה עזרא עומד גבוה מאוד מעל העם, ומקריא מתוך מגילה גדולה את חוקי התורה, כמו שמירת השבת וההימנעות מהתבוללות. אחד מן הקהל שסביב עזרא מגיב לדברים ב[[הצדעה#הצדעה במועל יד|מועל יד]], בהתאם למתואר בתנ"ך ({{תנ"ך|נחמיה|ח|ד|ו|קצר=כן}}):
{{ציטוט|תוכן="וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר... וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם, כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה, וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם. וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל, וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם 'אָמֵן אָמֵן' בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה"}}
המשותף להלל הזקן ולעזרא הסופר הוא היותם מנהיגים דתיים שהותירו את חותמם לדורות, אך בעוד הלל מייצג את התורה כספר מוסר חברתי, ונחשב למופת של טוב לב וסובלנות, עזרא מייצג את התורה כספר חוקים ותקנות, ונתפס כדמות קשה ולא מתפשרת.

===רבי חנינא בן תרדיון מול איוב===
[[קובץ:hanina22.jpg|ימין|ממוזער|90px|רבי חנינא]]
[[קובץ:job22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|איוב]]

[[רבי חנינא בן תרדיון]] הוא [[תנאים|תנא]] בן [[המאה השנייה]] לספירה, אחד מ[[עשרת הרוגי מלכות]] ודמות טראגית באופן מיוחד: בנו [[יצא לתרבות רעה]], אשתו נהרגה בידי הרומאים, בתו נלקחה ל[[זנות]] והוא עצמו הועלה על המוקד בידי הרומאים באשמת לימוד תורה בניגוד לגזירות. בתבליט שעל המנורה מתואר רבי חנינא על ברכיו כשהוא קשור למוקד, ו[[גוויל]]י תורה קשורים לחזהו ומגובבים ברקע. סביב המוקד נראות להבות, ולפני רבי חנינא "פורחות" האותיות אל"ף ושי"ן, המרכיבות את המילה "אש", כמתואר בתלמוד הבבלי ({{בבלי|עבודה זרה|יח|א}}):
{{ציטוט|תוכן="מצאוהו (גדולי רומי) לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים, ו[[ספר תורה]] מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבלי זמורות והציתו בהן את האוּר (אש), והביאו ספוגין של [[צמר]] ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה... אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גווילין נשרפין ואותיות פורחות."}}
כנגד רבי חנינא מוצג [[איוב]], הדמות הטראגית האולטימטיבית, אדם שכל אושרו נשלל ממנו, וזאת רק בשל "התערבות" בין האל וה[[שטן]] בשאלה – האם ימשיך להאמין באל ולאהבו מתוך חורבן אישי. בתבליט מתואר איוב כאיש שבור, השוכב על הקרקע ותומך את ראשו השמוט בידו. הוא מוקף באשתו ובשלושת [[רעי איוב|רעיו]], אך למעשה בודד מאד.

המשותף לרבי חנינא ולאיוב הוא היותם הביטוי המובהק ביותר ל"[[תורת הגמול|צדיק ורע לו]]" בכמה הבדלים משמעותיים: איננו יודעים מדוע הוטלו על רבי חנינא כל צרותיו, וגם סופו היה רע ומר, זאת בניגוד לאיוב, ש[[סיפור מסגרת|סיפור המסגרת]] מבהיר את ההתרחשות, ובסופו של דבר הוא עצמו ניצל ממוות, ואף זכה לברכה רבה ולאריכות ימים: "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ... וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּרְאֶה אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בָנָיו אַרְבָּעָה דֹּרוֹת, וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים." ({{תנ"ך|איוב|מב|יב|יז|קצר=כן}}). הבדל נוסף בין השניים הוא תגובתם לקורה להם: רבי חנינא קיבל עליו את הדין ללא עוררין, ואף לא ניסה להקדים את מותו כדי להקל על סבלו ([[מסכת עבודה זרה]], שם), "[[קידוש השם]] שאין עמו ערעור", בעוד שאיוב ורעיו עסוקים יומם וליל בסוגיות של גמול ושכר, בעיות הנצח, אמונה וספק.{{הערה|שם=הערה1}}

===קבלה מול התלמוד הבבלי===
[[קובץ:kabbalist22.jpg|ימין|ממוזער|90px|קבלה]]
[[קובץ:talmud22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|תלמוד]]
ה[[קבלה]] מייצגת את עולם ה[[מיסטיקה]] היהודית, ועוסקת בסמליות וברוחניות התורה. היא מיוצגת במנורת הכנסת בדמות מקובל יהודי שקוע בהרהורים, ועטוף מכף רגל ועד ראש. לימינו מופיעה האות שי"ן בתוך [[מעגל]], סמל קבלי המתאר את ה[[שכינה]] בשבי העולם הגשמי. משמאל מופיעות אותיות [[השם המפורש]], י-ה-ו-ה, במסגרת [[משולש]], המבטא את השילוש הרוחני בקבלה: נפש, רוח ונשמה.

כנגד הקבלה מוצג [[תלמוד בבלי|התלמוד הבבלי]], ספר יסוד ב[[הלכה]] היהודית, שנערך ונחתם לפני כ-1500 שנה. התלמוד, בניגוד לקבלה, אינו עוסק, לפחות בגלוי, ברוחניות,{{הערה|1=בתלמוד ובמשנה מוצפנים מסרים קבליים שכלליהם מובאים במקומות שונים. למשל בספר הזוהר הרמזים מהמשנה מפורשים למשל כ"אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין" (פרשת משפטים קי"ח ע"ב)}} אלא בעיקר בעניינים "טכניים" הקשורים ב[[מצווה|מצוות]], במטרה להגדיר מהי הדרך ההלכתית הברורה שבה על האדם שומר המצוות ללכת. אלקן בחר להציג את התלמוד בדמות חכם יהודי השוקד על ספר, ו[[אגודל]]ו מונף באוויר בתנועה האופיינית למתפלפלים הלומדים תלמוד, שהוא הספר הפופולרי ביותר ב[[ישיבה|ישיבות]]. לימין החכם נראה אדם מתדפק על גדר עץ עשויה כלונסאות, המסמלת את גדר התורה ואת ההסתגרות מפני ה[[התבוללות]], כמובא בהוראת [[אנשי כנסת הגדולה]] לחכמים: "הם אמרו שלשה דברים... הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, '''ועשו סייג לתורה'''" ({{משנה|אבות|א|א}}).

===ספרות ההלכה מול ספרות האגדה===
[[קובץ:aaron22.jpg|ימין|ממוזער|90px|הלכה]]
[[קובץ:midrash22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|אגדה]]
[[ספרות]] ה[[הלכה]] היא קובץ ספרי יסוד יהודיים, שנאספו במשך הדורות, ועוסקים כולם באופן קיום ההלכה היהודית. הקובץ ההלכתי הרשמי הראשון הוא [[המשנה]], שנערכה כבר לפני כ-1800 שנה ב[[ארץ ישראל]], ועליה מבוסס התלמוד, שנכתב על ידי חז"ל. ההלכה מוצגת במנורה באמצעות אירוע קשה מן התנ"ך, בו שני בניו של אהרן הכהן, [[נדב ואביהוא]], הומתו על ידי האל לאחר שהקריבו אש זרה ב[[המשכן|משכן]]. אהרן נראה במרכז הסצנה, [[חושן]] על חזהו, והוא מביט בשני בניו המוטלים מתים על הארץ, כשאש האלוהים אוכלת אותם. תגובתו של אהרן הייתה שתיקה של קבלת הדין: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" ({{תנ"ך|ויקרא|י|ג|קצר=כן}}), ובכך הוא מבטא את סמכותה של ההלכה כקובץ חוקים, שלא תמיד מובנים ומקובלים, בבחינת "[[יקוב הדין את ההר]]". מידת הדין, שבה נהג האל כלפי בני אהרן, עומדת בסתירה גמורה לאופיו ולדרכו של אהרן, כמובא ב[[תוספתא]]: "משה היה אומר: יקוב הדין את ההר, אבל אהרן היה עושה שלום בין אדם לחברו" (תוספתא, מסכת סנהדרין פרק א', ב).

ספרות ה[[אגדה (יהדות)|אגדה]] (הנקראת גם [[מדרש]]) שונה בתכלית, ולמעשה הגדרתה היא: "כל מה שכתבו חז"ל, שאיננו הלכה". האגדה עוסקת בסיפורים ומשלים, המוסיפים נדבך פרשני רחב לכתוב בתורה, ובכך "מוסיפה פלפל" לטקסט הכתוב. ספרות האגדה מוצגת בדמותו של [[שלמה המלך]] עטוי כתר, היושב בתוך כרם גפנים, כשהוא עטוף באשכולות ענבים ואוחז בידו ב[[קרן השפע]]. שלמה נבחר לייצג את האגדה, שכן ספר [[שיר השירים]] המיוחס לו, נתפס כולו כאלגוריה מדרשית של אדם חולה אהבה המתגעגע לאהובתו, כגעגועי האל לעמו. שתי הצורות הספרותיות – ההלכה והאגדה – משלימות זו את זו, אף על פי שונותן, וביחד הן מרכיבות את הקורפוס היהודי הכתוב.

{{-}}

==הקנים הפנימיים==
===בר כוכבא מול דוד===
[[קובץ:bar kochba22.jpg|ימין|ממוזער|90px|בר כוכבא]]
[[קובץ:david22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|דוד]]
שמעון [[בר כוכבא]] היה לוחם יהודי שעמד בראש [[מרד בר כוכבא|מרד]] שפרץ כ-60 שנה לאחר חורבן [[בית המקדש השני]] כנגד הרומאים. המרד נמשך כשלוש שנים וחצי, ולמרות ההצלחות שאפיינו אותו בתחילת הדרך, בסופו של דבר הוא דוכא, המורדים נקטלו, ובר כוכבא נהרג. במנורה מוצג בר כוכבא כבריון עטוי [[שריון]] בעת גסיסתו. מאחוריו נראה [[כוכב]] [[שביט]], המסומל בשמו - 'בר כוכבא'. שמו המקורי היה 'בר כוזבא', אך הוא הוחלף על ידי מעריציו (ובהם [[רבי עקיבא]]), שקשרו אותו לנבואת הגאולה של [[בלעם]] על ישראל: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב" ({{תנ"ך|במדבר|כד|יז|קצר=כן}}). ראשו של בר כוכבא נראה שמוט, [[קסדה|קסדתו]] מונחת לרגליו, ו[[פגיון|פגיונו]] מוטל ליד זרועו. על הקסדה מופיע תבליט של [[אריה]], שכן על פי המסורת, הוא נהג לדהור על אריה במסעות מלחמתו.

כנגד בר כוכבא מוצג [[דוד]] הצעיר לאחר שניצח את [[דוד וגלית|גלית]]. דוד מניף באוויר את ראשו הכרות של גלית, ומאחוריו ה[[נבל]] שלו, עליו תלויים גלימת המלכות וה[[כתר]]. למרגלותיו של דוד מוטל הפגיון של גלית המת. דוד מסמל את "ניצחונה של האמת הפשוטה על עוצמתו של השריון".{{הערה|1=אלקן, עמ' 4}}

דוד ובר כוכבא נחשבים שניהם לגיבורי ישראל, אולם בניגוד לדוד שניצח והפך למלך, וייסד את שושלת המלוכה שממנה עתיד לבוא [[משיח]] בן דוד, בר כוכבא, שנקרא על ידי רבי עקיבא בשם "מלך המשיח", הכזיב ונכשל במלחמתו.

===משיחיות מול העפלה===
[[קובץ:massiah22.jpg|ימין|ממוזער|80px|משיחיות]]
[[קובץ:mapilim22.jpg|שמאל|ממוזער|80px|העפלה]]
[[משיחיות]] היא האמונה בביאת המשיח, שיביא ל[[גאולה]] ב[[אחרית הימים]]. היא מתוארת במנורה בדמות שני אנשים הנושאים ידיהם אל [[ירושלים]] הבנויה, המוארת בקרני שמש. אמנם ישנן דרכים "לזרז" את בוא המשיח, אך בסופו של דבר בואו יהיה בהחלטת ה[[אל]] בלבד.

כנגד המשיחיות מוצגת [[ההעפלה|העפלה]], היא עלייתם של יהודים לארץ ישראל בתקופת [[המנדט הבריטי]] לפני הקמת מדינת ישראל ב-[[1948]]. המעפילים נראים שטים ב[[אונייה]] בין הגלים, ומביעים שמחה, סקרנות וביטחון. אחד מהם עוטה [[טלית]], אחר מטיל [[עוגן]] גדול, וברקע נראה נציג [[היישוב]] בדמות איש גדול ושרירי, המנהיג את האונייה.

המשיחיות נתפסת כאמונה היהודית ה[[מסורת]]ית והפאסיבית, המצפה לגאולה בידי האל, בעוד שההעפלה היא ביטוי למעשה היהודי האקטיבי, שאינו ממתין לגאולה ה[[נס]]ית, אלא מחולל בעצמו את גאולתו.
{{-}}

===יעקב מול אברהם===
[[קובץ:jacob22.jpg|ימין|ממוזער|90px|יעקב]]
[[קובץ:abraham22.jpg|שמאל|ממוזער|90px|אברהם]]
[[יעקב]] מוצג במנורה כשהוא נלחם במלאך ה', לפני שנפגש שוב לאחר שנים עם אחיו [[עשו]], כמתואר בספר [[בראשית]] ({{תנ"ך|בראשית|לב|כה|כט|קצר=כן}}):
{{ציטוט|תוכן="וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ (מלאך) עִמּוֹ עַד עֲלוֹת [[שחר (זמן)|הַשָּׁחַר]]. וַיַּרְא (המלאך) כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף [[ירך|יְרֵכוֹ]] וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר (המלאך): שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם [[ברכה (של מנהיג דתי)|בֵּרַכְתָּנִי]]. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה [[שם פרטי|שְּׁמֶךָ]]? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל"}}
יעקב העירום נראה בתבליט כשהוא ספק מתגושש ספק [[חיבוק|מתגפף]] עם המלאך המכונף. אירוע זה בחייו של יעקב מסמל את היותו לוחם, המעז לעמוד מול מלאך ה' ואף יכול לו. במעמד זה קיבל יעקב את הכינוי 'ישראל', המסמל גבורה ועמידה מול כוחות איתנים.

כנגד יעקב הנלחם עומד [[אברהם]] אבינו, שבניגוד ליעקב, פעל בהשלמה ובהכנעה כלפי האל, כאשר ציווהו לעזוב את ביתו ({{תנ"ך|בראשית|יב|א|קצר=כן}}), להילחם במלכים (שם, {{תנ"ך|בראשית|יד|ללא=ספר|קצר=כן}}), ובאופן החד ביותר ב[[עקדת יצחק]], שם מילא בצייתנות אחר דרישת האל לעקוד את בנו יחידו. אברהם מתואר במנורה כאיש זקן ששערו הארוך מקיף את כתפיו, הוא יושב ב[[ישיבה (תנוחה)|ישיבה מזרחית]] על הארץ, וזרועותיו מונפות לצדדים, כאות הכנעה וקבלת צו האל ללא עוררין, בקריאת "הנני!"

המשותף ליעקב ולאברהם הוא היותם אבות האומה, שהיו נאמנים לאל, אך כל אחד מהם מייצג אופי וגישה שונים בדרכם בעבודתו.

==ביקורת על המנורה==
[[קובץ:branch22.jpg|שמאל|ממוזער|250px|סמלי השבטים]]
[[קובץ:branch33.jpg|שמאל|ממוזער|250px|חלק מהפסוק מזכריה על הקנים החיצוניים]]
ד"ר מישורי, בספרו שהוזכר לעיל - 'שורו, הביטו וראו' מותח ביקורת חריפה על המנורה, ומכנה אותה "מכלול חיוור ודהוי המבוסס על הדים שחוקים של יצירות מופת בתולדות האמנות המערבית." וכן:
{{ציטוט|תוכן="אילו היו כל הגורמים האחראיים ליצירת המנורה מתעסקים בָּעיקר - ב[[דימוי]]ים עצמם – ולא בטפל כמו למשל במידת בליטתם, (או) בשאלה אם הדמויות המוצגות בהם עירומות או לבושות וכיוצא באלו שיקולים "הלכתיים", היו יכולים לחסוך לעצמם זמן רב, ולהגיע לפתרון נאות הרבה יותר, באמצעות פנייה לאמן רציני יותר מאשר בנו אלקן."{{הערה|1=מישורי, עמ' 192}}{{ש}}}}
עיקר ביקורתו של מישורי היא על התוכן ה[[איקונוגרפיה|איקונוגרפי]] הדל, לדעתו, במנורה; על שאלקן לא התייעץ עם אנשי מקצוע או רוח לפני שיצר את המנורה; ועל כי רוב הסצינות המוצגות הן מעבָרו של עם ישראל, ולא מתולדות מדינת ישראל, שהייתה בת 8 בעת הגשת המנורה. לעומתו, ישנם רבים הרואים במנורה יצירת אמנות של מופת וסמל לעם היהודי ולתולדותיו. נ' ארבל ומ' בן חנן, למשל, בספרם 'המנורה הגדולה', מציינים כי:
{{ציטוט|תוכן="המנורה בגן הכנסת בירושלים היא היא הקובעת את מקומו של אלקן בין הדגולים שבאמנים היהודים... אלקן משרה תקווה וביטחון בלב אדם המפנה מבטו לתבליט 'החלוצים' בבסיס הקנה האמצעי. אמונה, עבודה, יצירה ובניין הם מקור האור הקורן ממנורתו הגדולה."{{הערה|1=נ' ארבל ומ' בן חנן, מבוא}}}}
מורה הדרך, יוסי בר אשר, במדריך שכתב על המנורה, מציין:
{{ציטוט|תוכן="דומה שאין לך דבר (כמו המנורה) הממחיש בצורה הנפלאה ביותר את קורות עם ישראל... מומלץ לתייר המבקר לראשונה בארץ לעשות הכרה עם המנורה הזאת. שכר טרחתו יהיה כפול: התבוננות, ולו תמציתית, בקורות עם ישראל, ולא פחות מזה, הנאה מרגשת ממלאכת המחשבת שהוקדשה לעיצוב האמנותי של כל תבליט במנורה..."{{הערה|1=י' בר אשר, תקציר בעברית, ללא ציון עמוד}}}}
מנורת הכנסת התקבלה, למעשה, בהתרגשות ובהתלהבות על ידי כמעט כל החוגים בארץ, כולל הדתיים, ובמשך עשרות שנות קיומה היא משמשת מוקד עלייה לרגל ליהודים וללא יהודים המבקרים בירושלים.

== אזכורים תרבותיים ==
בסרט [[המוסד (סרט)|המוסד]] בבימויו של [[אלון גור אריה]] מוסבר כי המנורה היא הכניסה הסודית למטה המוסד. על פי הסרט יש לעמוד מאחורי המנורה ואז הסלעים מאחוריה נפתחים לתוך מעלית שיורדת אל מתחת לאדמה למטה המוסד שהוקם מתחת לגן הוורדים.

==ראו גם==
* [[אמנות יהודית]]

==לקריאה נוספת==
* ח' אוסטפלד וש' בץ (עורכות), '''המנורה – יצירתו של הפסל בנו אלקן המוצבת מול שער הכנסת''', הוצ' עומר, פתח תקווה 1993
* נפתלי ארבל ו[[מיכאל בן-חנן]], '''המנורה הגדולה, נקודות מוקד בהיסטוריה של עם ישראל''', הוצ' ביבלוס (מהדורת הוצ' מעריב), תל אביב, 1972
* ב' אלקן, '''המנורה הגדולה, מתנת חברים של הפרלמנט הבריטי לכנסת''', תדפיס, ירושלים 1956 (מצוי בספריית הכנסת ובספריית [[יד יצחק בן-צבי]])
* מ' חפץ, '''מנורת הכנסת''', מרכז ההסברה, שירות הפרסומים, ירושלים 1980
* א' מישורי, '''שורו, הביטו וראו – איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית''', הוצ' [[עם עובד]], תל אביב 2000, עמ' 177–196
<div style="direction: ltr;">
* Y' Bar Asher, '''The Menorah – the history of the Jewish people in seven branches''', Self published booklet in English, French and German, Jerusalem, no date
</div>

== קישורים חיצוניים ==
{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Knesset Menorah|שם ויקישיתוף=מנורת הכנסת}}
* [https://catalog.archives.gov.il/exhibition/menorah-knesset-15-4-1956/ הצבת המנורה ליד הכנסת, 15 באפריל 1956 - מתנת הפרלמנט הבריטי] באתר [[ארכיון המדינה]]
{{-}}
* [https://www.youtube.com/watch?v=iE7eHkrScH0&feature=youtu.be "מדוע 'מנורת הכנסת' נמצאת מחוץ לכנסת?", אתר 'כאן']

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

{{ערך מומלץ}}

{{coord|31.778289|N|35.205098|E|type:landmark|display=title}}

[[קטגוריה:גן וואהל לוורדים]]
[[קטגוריה:משכן הכנסת]]
[[קטגוריה:ירושלים: פסלים|מנורה, פסל- ה]]
[[קטגוריה:ירושלים: אנדרטאות]]
[[קטגוריה:המקרא בתרבות ובאמנות]]
[[קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו]]