הביץ' בויז

הביץ' בויז
**The Beach Boys**
	הלהקה בהופעה טלוויזיונית, 1964
שם במה	Carl And The Passions
מקום הקמה	הות'ורן
מוקד פעילות	קליפורניה, ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1961
סוגה	רוק פסיכדלי, רוק פופ, רוק מתקדם, רוק אלטרנטיבי, ארט רוק, רוק אנד רול, רוק ניסיוני, פולק רוק, רוק, פופ
חברת תקליטים	Capitol, Brother, Reprise, Caribou, X Records, Ariola, Columbia
פרסים והוקרה	פרס גראמי למפעל חיים (2001); פרס המוזיקה האמריקאית להצטיינות (1988); היכל התהילה של הרוק אנד רול (1988); היכל התהילה של גראמי (1997); היכל התהילה של קליפורניה; כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד ;
	thebeachboys.com
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	בריאן וילסון; אל ג'ארדין; ברוס ג'ונסטון; מייק לאב
חברים לשעבר
	דניס וילסון; קארל וילסון; דייוויד מרקס; ריקי פאטר; בלונדי צ'פלין; גלן קמפבל

הביץ' בויז (באנגלית: The Beach Boys, בתרגום חופשי לעברית: "נערי החוף") היא להקת רוק פסיכדלי אמריקאית, אשר החלה לפעול ב־1961 וזכתה להצלחה רבה. נחשבת לאחת המשפיעות והמצליחות ביותר בהיסטוריה וליחידה שהייתה בתחרות עם הביטלס.

הרכבה המקורי של הלהקה כלל את הזמר, המוזיקאי והמלחין בריאן וילסון, שני אחיו, קארל ודניס, בן דודם מייק לאב, וחברם אל ג'רדין.

הלהקה נחשבת לאחת מלהקות הרוק הראשונות הבולטות בארצות הברית, ולאחת מלהקות הפופ-רוקנרול המשפיעות ביותר. אלבומי הלהקה נמכרו בלמעלה מ־100 מיליון עותקים בכל רחבי העולם^[1]. במהלך פעילותה יצרה הלהקה 36 להיטים אשר הגיעו ל־40 המקומות הראשונים במצעד הפזמונים האמריקאי (יותר מכל להקת רוק אמריקאית אחרת) ו־56 להיטים שנכנסו ל־100 המקומות הראשונים במצעד, כולל ארבעה שהגיעו למקום הראשון. את עיקר הצלחתה נחלה בשנות ה־60^[^{דרוש מקור]}.

ב־1988 נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק אנד רול, וב-2001 זכתה בגראמי למפעל חיים.

ב־2004 דירג מגזין הרולינג סטון את הלהקה במקום ה־12 ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים. על פי מגזין המוזיקה בילבורד, מכרה הלהקה יותר סינגלים ואלבומים מכל להקה אמריקאית אחרת בהיסטוריה^[^{דרוש מקור]}.

בשנת 2012 התאחדה הלהקה לזמן קצר לשם סיבוב הופעות לציון 50 שנה ללהקה.^[2]

היסטוריה

הקמת הלהקה והשנים הראשונות

עוד בצעירותם, החלו בריאן וילסון ואחיו דניס וקארל לשיר ביחד עם אביהם מורי, שניגן בפסנתר בצורה חובבנית וחשף את האחים לעולם המוזיקה.

במהלך לימודיו התיכוניים, הקים בריאן להקה ביחד עם בן דודו מייק לאב ושני חברים נוספים. בהמשך הצטרפו ללהקה גם דניס וקארל ובן כיתתו של בריאן אל ג'רדין. שמה הראשון של הלהקה היה "הפנדלטונס" ("The Pendletones").

בספטמבר 1961 סידר מורי לחברי הלהקה פגישה עם המפיקים המוזיקליים היט ודורינה מורגן בהוליווד. במהלך הפגישה, ביצעה הלהקה את השיר "Sloop John B", שלא הרשים את המפיקים. בשל כך, ביצעה הלהקה את שירם המקורי "Surfin", על אף שעבודת העיבוד שלו לא הושלמה.

ב־1962 החלה להתגבש צורת הלבוש המוכרת של חברי הלהקה, שכללה חולצות מכופתרות בפסי תכלת/אפור ומכנסיים לבנים. באוקטובר של אותה שנה הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון, "Surfin’ Safari".

ההצלחה בשנות השישים והתחרות עם הביטלס

הלהקה בהופעה ב־1964

ב-1965 הצטרף ברוס ג'ונסטון ללהקה. ג'ונסטון החליף את בריאן בסיור ההופעות, שבקש להישאר באולפן ההקלטות.

ב־1966 החלה הלהקה לעבוד על אלבומם "Pet Sounds", אשר כלל אלמנטים מוזיקליים שטרם נעשה בהם שימוש באלבומי מוזיקה אחרים של אותה תקופה, לרבות שימוש באפקטים קוליים של תנועת רכבות ונביחות כלבים.

למעט הלהיטים שהנפיק האלבום כדוגמת "Wouldn't it be nice" ו־"God only knows", שיצאו יחדיו כסינגל מצליח, "Sloop John B" שהגיע לראשי המצעדים וכן ‏"Caroline, No" שהגיע למקום השני, חידש האלבום בתחום עריכת הסאונד. "Pet Sounds" נחשב לפסגת יצירתם של להקת "The Beach Boys" בכלל ושל וילסון בפרט.

"Pet Sounds" הוקלט בהשראת "Rubber Soul" של הביטלס. "כל כך נדהמתי מהאלבום הזה," אמר בריאן וילסון, "שהדבר הראשון שעשיתי למחרת היה להתיישב מול הפסנתר ולהתחיל לכתוב שירים. רציתי ליצור אלבום טוב יותר."

Pet Sounds, בתגובה, היווה השראה לאלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" של הביטלס^[3], ונראה היה שהביץ' בויז והביטלס היו בתחרות מתמדת. לאחר יציאת "סרג'נט פפר", ביקש וילסון להמשיך וליצור את היצירה המוזיקלית החדשנית ביותר. הפרויקט שכונה "Smile" ואותו החלה הלהקה להקליט, הפך לאחת מהיצירות המסובכות ביותר בתולדות המוזיקה.

"Smile", שהעבודה עליו מעולם לא הסתיימה באופן סופי, הפך לאחד מהאלבומים המיתולוגיים שזכו למעמד מיתי של ממש בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית – רק "Good Vibrations", מלהיטיה הגדולים של הלהקה ואחד השירים המזוהים איתה ביותר, שיצא לאור כסינגל ב־1967 והצליח מאוד, זכה לגרסה מוכנה שבושלה עד תום. חלק משאר השירים מתוכו שובצו בגרסאות שעובדו באופן שונה לאלבומים הבאים של הלהקה.

בעקבות העבודה הקשה על האלבום והלחץ העצום בו היה וילסון נתון, עבר וילסון התמוטטות עצבים אשר גרמה בסופו של דבר להפסקת העבודה על האלבום ולפרישתו מעולם המוזיקה ומהלהקה. עם פרישתו של וילסון, המשיכה הלהקה להקליט ולהופיע עד לדעיכתה הסופית שנים ספורות לאחר מכן.

ב־4 ביולי 1985 ניגנו הביץ' בויז בפני קהל של מיליון בני אדם בפילדלפיה. מאוחר יותר באותו היום (4 ביולי) הופיעו בפני קהל של 750,000 איש בקניון בוושינגטון, בהישג שתועד בספר השיאים של גינס באותה שנה.

ב־1991 תרמה הלהקה גרסת כיסוי ל־"Crocodile Rock" של אלטון ג'ון לאלבום המחווה "Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin".

ב־2001 זכתה הלהקה בפרס גראמי על מפעל חיים על הישגיה בתחום המוזיקלי. הלהקה נכנסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול ב־1988. בין שיריה המוכרים: "Surfin' USA"‏, "Good Vibrations", "I Get Around"‏, "God Only Knows"‏, "California Girls"‏, "Help Me Rhonda" ועוד.

סגנון אמנותי והשפעה

במהלך שנות פעילותה, עברה הלהקה שינויים רבים בסגנונה המוזיקלי.

סגנונה המקורי, סגנון ה־Surf Rock, היה שילוב של "הרמוניה צפופה" ופזמונים ששיקפו וביטאו את תרבות הנוער של דרום קליפורניה בשנות ה־60.

הלהקה עברה מאלבומים כמו "Surfin USA", אשר מאופיינים ב-surf rock בשילוב עם הרמוניות, לאלבומים וסוגי מוזיקה מורכבים יותר, כמו האלבומים "פט סאונדס", "סמייל", "Surf's up" ו-"Holland", השייכים לסוגות אחרות, כגון בארוק פופ, רוק פסיכדלי ואף רוק מתקדם.

התרומה המשמעותית ביותר למוזיקה, שיצרו חברי הלהקה הייתה אלבומם "Pet Sounds" ‏מ־1966^[4]^[5].