ויקיפדיה

יהדות קונסרבטיבית

אחד משלושה זרמים גדולים הקיימים כיום ביהדות
(הופנה מהדף קונסרבטיבי)
פירוש נוסף ערך זה עוסק בזרם יהודי מודרני שקיים בפרט בצפון אמריקה. אם התכוונתם לישראלים המגדירים עצמם כשומרי מסורת, ראו מסורתיים.

יהדות קונסרבטיבית (ידועה גם כיהדות מסורתית, יהדות פוזיטיבית-היסטורית;‏ באנגלית: Conservative Judaism, Masorti Judaism) היא אחד משלושה זרמים גדולים הקיימים ביהדות המודרנית, הדוגל בכך שסמכותה של המסורת נובעת בעיקר מהתקבלותה בקרב העם והקהילה לאורך הדורות, ופחות ממקורה בהתגלות אלוהית מסוג כלשהו. לפיכך, הקונסרבטיבים רואים את ההלכה כמחייבת ובו זמנית גם כנתונה להשפעה היסטורית מתמדת, וסבורים כי פסיקתה צריכה לשקף הן גישה מדעית-ביקורתית למקורות והן את אורחות חייו של כלל הציבור. כמו כן, התנועה מתרחקת מקביעות תאולוגיות חד-משמעיות ומקיימת פלורליזם נרחב בשאלות האמונה. עמדותיה אלו מבדילות אותה משני הזרמים העיקריים האחרים, האורתודוקסי והרפורמי.

יהדות קונסרבטיבית
קריאת התורה בבית-הכנסת "עדת ישראל" שבמריון, פנסילבניה. ראש חודש טבת תש"ף.
קריאת התורה בבית-הכנסת "עדת ישראל" שבמריון, פנסילבניה. ראש חודש טבת תש"ף.
שורשים, סיווג והנהגה
דת יהדות עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם יהדות רבנית עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך ייסוד המאה ה־19 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היהדות הקונסרבטיבית רואה את עצמה כממשיכתה של האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית שפעלה במרכז אירופה של המאה ה-19, אם כי נעשתה זרם ממוסד ועצמאי לגמרי רק בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה. מוקדה העיקרי של התנועה הוא בצפון אמריקה, שם רוב קהילותיה מאוגדות במסגרת "בתי הכנסת המאוחדים של היהדות הקונסרבטיבית". ארגון הקהילות הבינלאומי נקרא "מסורתי עולמי". ההנהגה הרוחנית מצויה בידי כנסת הרבנים של התנועה. הקונסרבטיבים מעריכים כי הם מייצגים למעלה ממיליון יהודים בוגרים, כ-600,000 חברים רשומים בקהילות ועוד כמה מאות אלפים המזדהים הצהרתית. במדינת ישראל, הזרם מיוצג על ידי התנועה המסורתית.

תאולוגיה

עריכה
 
הרב זכריה פרנקל, הנחשב לאביה הרוחני של היהדות הקונסרבטיבית.

היהדות הקונסרבטיבית, מאז ראשיתה, מאופיינת בעמימות ובמיעוט עיסוק בשאלות אמונה. עוד הרב זכריה פרנקל, הנחשב למבשרה הרעיוני, ראה בעיסוק תאולוגי שיטתי דבר זר ליהדות, והואשם תדירות על ידי יריביו בהתחמקות ובערפול בנדון.[1] גם התנועה בארצות הברית עקפה לרוב את הנושא: מנהיגיה מיעטו לעסוק בו, ורק ב-1985 נפתח לראשונה קורס על תאולוגיה קונסרבטיבית בבית המדרש לרבנים באמריקה. נעשה רק ניסיון משמעותי אחד לנסח מצע אמוני, הצהרת "אמת ואמונה" שחוברה על ידי מועצת ההנהגה של הזרם ב-1988. "אמת ואמונה" התייחסה למושגי יסוד כמו אלוהים, התגלות ובחירת עם ישראל, אך הכירה בכך שקיים מנעד רחב של השקפות לגביהם בתוך התנועה ונמנעה מהגדרות נוקשות. היא ביטאה מגוון של עמדות, לעיתים קרובות סותרות.[2] בגיליון מיוחד של הביטאון הזרמי "Conservative Judaism" מ-1999 שהוקדש לעניין, סיכמו הרבנים אליוט דורף וגורדון טאקר ש”המגוון העצום... הופך ניסוח של חזון תאולוגי שיהיה מוסכם על הכל הן לבלתי-אפשרי והן ללא-רצוי.”[3]

כך למשל, כשהם מתייחסים לנושא, נוטים הוגים קונסרבטיביים בדרך כלל לעמוד על אמונה בקיומו של אל פרסונלי. הצהרת "אמת ואמונה" קבעה: "אנו מאמינים באלוהים בורא היקום והמושל בו. הוא יצר את העולם, וחוכמתו מוסיפה להנחות את המתרחש." במקביל, קבעה שטבעו "עלום" ויש אפשרויות רבות להתייחס אליו. ראייה נטורליסטית של האל, שתפשה אותו כאחד עם כוחות הטבע הקיימים ולא נפרד מהם, מילאה בעבר תפקיד חשוב בתנועה. מרדכי קפלן ותומכיו הרקונסטרוקטיבים החזיקו בגישה זו לפני שהתגבשו והפכו לזרם נפרד. כמו עמדות רקונסטרוקטיביות אחרות, היא נדחקה לשוליים לאחר פרישתם ב-1990.[4] עמימות דומה מבוטאת כלפי מושגים אחרים. רבים מההוגים הקונסרבטיבים מוסיפים להאמין בהישארות הנפש, ו"אמת ואמונה" הכריזה שהמוות אינו קצו של האדם. קטעי התפילה בעברית בהם מתוארת האמונה בתחיית המתים נשמרו בדרך כלל, אך התרגום לאנגלית בסידורים מטשטש מאוד את הנושא. אף שמעמד הכהונה לא בוטל, והתחינות לבניין בית המקדש נותרו על מכונן, התנועה הסבה את הבקשות להשבת עבודת הקורבנות לזמן עבר במרבית סידוריה. בשאלת ימות המשיח ככלל, המצע הצהיר בפשטות ש"חלק מאתנו מאמינים בכך במובן המסורתי... אבל נוקשות ודוגמטיות אינן מוצדקות פילוסופית." הזרם מוסיף להאמין (למעט הרקונסטרוקטיבים, שהתכחשו לכך כליל וראו את היהדות כתרבות של קבוצה אנושית רגילה) בבחירת עם ישראל ובקיומו מתוקף הברית עם אלוהים.[5]

גם סוגיית ההתגלות עברה התפתחות ניכרת. פרנקל ומקורביו הפעילו שיטות מדעיות-ביקורתיות בניתוח התורה שבעל פה, וראו את חז"ל כמחדשים יצירתיים ולא רק כנושאי ומפרשי המסורה שניתנה מקשה אחת למשה במעמד הר סיני. במקביל, הם דחו לחלוטין את ביקורת המקרא והוסיפו לראות רק בתורה שבכתב פרי של התגלות שמיימית, טקסט המצוי מעבר לניתוח ספקני. בדומה לנושאים אחרים, פרנקל מעולם לא הבהיר את אמונותיו בנושא, וגישתו ליחס בין הרכיב האלוהי לאנושי בתורה שבעל פה עודנה מושא למחלוקת בין החוקרים.[6] שלילה דומה של ביקורתיות כלפי התורה שבכתב הופגנה על ידי חלוצי הקונסרבטיבים בארצות הברית, כמו שניאור זלמן שכטר והרב אלכסנדר קוהוט. הגישה השוללת עברה התפתחות זהירה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כשבית המדרש לרבנים באמריקה החל לאמץ במהוסס את ביקורת המקרא. הוגים מובילים החלו לגרוס שבהר סיני אכן הייתה התגלות מילולית ומפורשת של האל למשה, אך שהתורה עצמה הועלתה על הכתב בידי סופרים מאוחרים יותר. שמרנים מעטים עודם מוסיפים לאחוז בתפיסה זו כיום.[7]

הרקונסטרוקטיבים, שתנועתם צמחה החל משנות השלושים, דחו כליל את מושג ההתגלות, וראו בכתבי הקודש יצירה אנושית לחלוטין. עמדתם לא התקבלה על הרוב, אבל יחד עם היחלשות האמונה באלוהיות שבתנ"ך בקרב הציבור האמריקני, השפעתם הביאה סביב שנות השבעים להפיכת תפיסות בלתי מילוליות של הרעיון לדומיננטיות ברבנות הקונסרבטיבית. אליוט דורף סיווג את מחנה הרוב האוחז בדעה זו לשתי קבוצות: אלו הטוענים שהאל הקרין מסר מפורש כלשהו לתודעתם של מחברי המקרא, והם העלו על הכתב את מה שהבינו; ואלו הגורסים שהבורא כלל לא תקשר עמם, אלא השרה עליהם את נוכחותו, והחווייה הפעימה וגררה אותם לפרץ יצירתיות רוחנית. בסיכומו של דבר, שתי הקבוצות האלה תיארו את מסירת התורה כתהליך אנושי עם מידת־מה של השראה אלוהית. חשיבה כזו הצדיקה גם שינויים נרחבים בנוהג הדתי וגמישות הלכתית. עם זאת, המשותף לכל התפיסות הקונסרבטיביות מאז ומעולם, הוא הדגשת ההתגלות של הבורא למנהיגים הרוחניים או לעם ישראל כקולקטיב (ולא לפרט הבודד, כמו ביהדות הרפורמית). בשל כך, כל התפיסות הקונסרבטיביות מעניקות חשיבות רבה למסורת ולקהילה, ולא להכרעה האישית, שהיא מאפיין בולט של התפיסה הקונסרבטיבית לכל זרמיה.[8]

אידאולוגיה

עריכה
 
שניאור זלמן שכטר, המשפיע מבין מנהיגיה בארצות הברית.

קבלת ראייה ביקורתית והתפתחותית של המצוות וההלכה, כמערכת שצמחה לאורך השנים וספחה השפעות חיצוניות רבות, ושניתן היה להבחין בתוכה בין ההקשר המקורי של טקסטים למשמעות הפרשנית שצורפה להם במהלך הדורות, הציבה אתגר של ממש בפני התנועה הקונסרבטיבית. מנהיגיה הוסיפו לייחס למצוות ההלכה חשיבות גדולה ולעמוד על כך שהיהודים יקיימו אותן, והתנגדו לשינויים חדים או פתאומיים. הפער בין התפיסה המדעית, השונה מן האמונה הישנה ברצף מסירה שלא נשבר, לעמידה על קיום המסורת המקובלת, הצריכה פיצוי. הפתרון שניתן היה רצונו הכולל של עם ישראל, לו העניקו הקונסרבטיבים משקל גדול בקביעת הנוהג הדתי, הן כאמצעי לפענח את פסיקת ההלכה בעבר הרחוק, והן כמכשיר אקטואלי לצורך קבלת הכרעות.

חלוץ גישה זו היה, שוב, פרנקל עצמו. הוא ייחס חשיבות למסורת לאו דווקא בשל עיגונה במקור אלוהי, אלא בהיותה מייצגת את רוחו הקולקטיבית של העם, כפי שכתב עליו מיכאל מאיר, ”המעמד יוצא-הדופן שהעניק לאמונותיה ולהתנהלותה של הקהילה הוא כנראה היסוד המקורי ביותר במחשבתו”. פרנקל הפך את רצון הכלל למקור לגיטימציה לשימור ולשינוי גם יחד, תוך שהוא טוען שבעיקרו של דבר רוב העם היה שמרני ומתון, נאמן למסורת אבותיו, ובכך הייתה צפונה הערובה להמשכיותה ואחידותה של זו.[9]

שניאור זלמן שכטר המשיך בכיוון זה, ופיתח תפיסה מיוחדת של מושג 'כלל ישראל', שבעיניו היה הכוח המניע האמיתי של המסורת לאורך כל הדורות. שאלת ההתגלות הייתה לדידו משנית לחלוטין והוא כמעט ולא עסק בה, שכן פרטיה עובדו ממילא לפי צורכי השעה: ”מקור הסמכות נעתק מן התורה והופקד בידיו של גוף חי, המצוי בקשר עם צרכי ושאפות התקופה... גוף זה לא היה מעמד כלשהו, כהונה או רבנות, אלא תודעתם החיה של כלל ישראל”.[10] הרב לוי גינצבורג סיכם רוח זו בכתבו: ”נוכל עתה להבין את הניגוד לכאורה בין תאוריה למעשה... אפשר לחשוב על מקורה של השבת כמו פרופסור באוניברסיטה, אך לדקדק בשמירתה כקיצוני באורתודוקסים... קדושתה נשענת לא על כך שהוכרזה מעל הר סיני, אלא שמצאה ביטויה בנשמות היהודים במשך אלפי שנים. תפקידו של ההיסטוריון למצוא את המקור להלכותיה וכיצד התפתחו, אך מבחינת שמירתן למעשה, אין הוא מוטרד מכך אלא מקיים אותן כפי שנתגבשו.”[11]

ההיקף, התפקיד והמגבלות של מושג אמורפי כ'כלל ישראל' היוו שורש למחלוקות ודיונים רבים בתנועה הקונסרבטיבית. ראשוניה השתמשו בו כדי להתנגד לקרע עם היסודות האחרים ביהדות (בין אם אורתודוקסים או רפורמים), ולעמוד על אחדות וזהירות בנקיטת פעולה עצמאית. רבים מיורשיהם טענו שסגנון התנהלות זה נעשה מיושן ואנכרוניסטי בשל הנתק המתעצם בין הציבור למורשתו, ויש צורך בנכונות לפתרונות רדיקליים שיאפשרו לשמר את הרלוונטיות של הדת עבורם.

הרבנות הקונסרבטיבית התלבטה תדירות עד כמה היא יכולה להתחשב ברוב האדיש והרחוק משמירת מצוות בקרב חברי קהילותיה, שהיה אמור לתפקד כ'כלל ישראל' ולהוות גורם בקביעת ההלכה. אפילו הוגים נועזים הודו שהציבור לא היה יכול למלא תפקיד זה, בעוד שמבקרים שמרניים מימין טענו שהרבנות נענית בקלות מדי לתביעות מן השטח, ומותחת את פסיקת ההלכה מעבר לכל סבירות. ההנהגה נחלה הצלחה מועטה בהוראת השקפתה לציבור: בעוד שהיא ראתה את עצמה כנושאת גישה ייחודית ומורכבת, בקרב יהדות ארצות הברית היא נתפשה באופן כללי כדרך ביניים ותו לאו בין האורתודוקסים לרפורמים. רק שיעור קטן מחברי הקהילות (3%-4% להערכת ישעיהו ליבמן ודניאל אלעזר בשנות השמונים) שמרו על אורח חיים ומצוות כפי שהתנועה ביקשה לקדם. פער זה בין הרבנות לקהל הוא מאפיין בולט של הזרם, ונמנה כאחד הגורמים החשובים בהידרדרות מעמדו מאז שלהי המאה ה-20.[12]

הלכה

עריכה

מעמד

עריכה

היהדות הקונסרבטיבית מדגישה את קיום ההלכה כביטוי המרכזי של השתייכות ליהדות,[13] אך בלי קשר לאמונה במקורה האלוהי, או את היותה מחייבת את הכלל. במקביל, הקונסרבטיבים רואים את התפתחותה כתוצאה של השפעה הדדית בין החברה היהודית, העולם הסובב והפוסקים, וכנגזרת תמיד ממקורותיה העתיקים ומהסביבה בה פעלו הרבנים גם יחד; אי לכך, גם על קביעתה בימינו לשקף דינמיקה דומה.[14] הם רואים את גישתם להלכה כאותנטית וגם כמתאימה ביותר לעידן המודרני, כזו שמכירה בניתוח היסטורי-ביקורתי למקורותיה וגם ממשיכה בנאמנות את הדינמיות והיצירתיות של פוסקי העבר. תפיסת ההלכה של התנועה השתקפה לאורך השנים בהחלטות שהתקבלו בה. ועדי ההלכה האמונים על כך (בעיקר ה-Committee of Jewish Law and Standards של כנסת הרבנים בארצות הברית) מאמצים פסיקה ברוב קולות אך מכירים גם בדעות המיעוט, ורבני הקהילות יכולים להתחשב בהן או להמשיך לסמוך על דעות קודמות. במקביל, האשמה במתיחת גבולות ההלכה הרבה מעבר לאפשרי הועלתה, בין היתר, בעת התפטרויות חוזרות ונשנות של פוסקים קונסרבטיבים. בין שאר מקרים, חלק מאנשי הסגל בבית המדרש לרבנים פרשו ב-1983 במחאה על אשרור סמיכת נשים לרבנות, ושליש מחברי ועד ההלכה התפטרו ב-2006 לאחר הכרה במערכות יחסים חד-מיניות.[15]

בתוך כנסת הרבנים קיים מגוון של עמדות לגבי סוגיות מודרניות שונות והיחס הנאות אליהן. האגף הליברלי – הכולל הוגים כמו ניל גילמן (שאף קרא ב-2005 לתנועה לחדול מלכנות עצמה "הלכתית") וגורדון טאקר, התובעים שניהם ניסוח תפיסה תאולוגית ברורה ועצמאית – תמך במדיניות פתוחה יותר; מולם ניצבו שמרנים כדוגמת יואל רוט,[7] המאמין בכך שהאל הכתיב במפורש את רצונו באופן מילולי, שקבע כי "המסורת ההלכתית היא בחזקת נתון, והתאולוגיה צריכה להסתדר אחריה."[16]

מאפיינים

עריכה
 
רבות קונסרבטיביות קוראות בתורה

אין שום מאפיין חד משמעי המגדיר את כל טווח הפסיקה הקונסרבטיבית. הרב דוד גולינקין, שניסה להציע כמה פרמטרים,[17] ציין שלעיתים קרובות ההכרעה נשאבת מתוך הספרות ההלכתית הישנה, ותדירות גם מפוסקים אורתודוקסיים בני זמננו. רבנים קונסרבטיבים נוטים בדרך כלל לאמץ את הדעה הנחשבת מקילה בנסיבות העניין, אך גם לכך יש חריגים רבים. סממן בולט יותר הוא נכונות גבוהה יחסית להסתמך על תשובות מבודדות ודעות מיעוט או יחיד, דברי הראשונים ומוקדם מהם עד התלמוד (ולעיתים, בחינה של מחלוקות בתוכו עצמו), והתחשבות פחותה בהיררכיה שהתקבלה בין פוסקים הנחשבים לבכירים לעומת זוטרים, ברצפי תקדימים ובמנהגים. הקונסרבטיבים מבקרים קשות את האורתודוקסים על נכונות מעטה יחסית לשוב אחורה מעבר לקובצי ההלכה הגדולים מן הרמב"ם והלאה ולהכריע נגדם, במיוחד נגד השולחן ערוך, למרות שאלו משמשים כמקורות לפסיקה גם אצל הקונסרבטיביים. לעיתים הם החליטו כי השולחן ערוך פסק ללא תקדים מבוסס, או שהסתמך על הקבלה.[18]

תבחין אחר הוא החשיבות המיוחסת לשיקולים אתיים וחברתיים. ועד ההלכה משתמש תדיר בנימוק של שינוי העתים כהצדקה לפסיקות הנוגעות למעמד נשים, גרושים וכדומה. נושא זה שנוי במחלוקת קשה. נציגי האגף השמרני הרבו לטעון שאף כי גורמים כאלה מהווים תמיד רכיב בפסיקה, לא ניתן להעניק להם מעמד עצמאי שיעקוף את המסגרת הפורמליסטית של קביעתה. אבל מאז שנות השבעים והתבססות מחנה-רוב ליברלי, גברה שיטתו של הרב סימור סיגל, שהצהיר כי הנורמות האתיות של הקהילה, אותן הקביל לאגדה בתלמוד, צריכות לגבור על הפסיקה היבשה בכל פעם שעלה נושא בעל חשיבות חברתית. דורף סיכם זאת: ”במילים אחרות, האגדה (במובן של ערכי מוסר) צריכה לשלוט בהלכה, ולא להפך”. אגף הקצה הפרוגרסיבי בתנועה, בראשות הרב גורדון טאקר, הציע להעניק לאתיקה עדיפות מוחלטת בכל מקרה שהוא. אף על פי שהרעיון פופולרי בקרב דור הרבנים הצעיר, ההנהגה אימצה מעין עמדת ביניים. בכמה מהסוגיות המרכזיות שעמדו לפתחו של ועד ההלכה, לא התקבלו נימוקים אתיים בלבד כמספיקים לבדם לעקור איסורי תורה מפורשים.[19]

המאפיין המובהק ביותר של הפסיקה הקונסרבטיבית הוא הכללת השיטה הביקורתית-מדעית עמוק לתוך התהליך. שו"תים ודיונים מתווים תמיד את התפתחות הנושא לאורך ההיסטוריה, כפי שנלמד לא רק מהמקורות המסורתיים המקובלים, אלא גם ממידע שהתקבל בכל דרך אחרת באמצעות מחקר חיצוני, היסטורי או פילולוגי. על בסיס זה נבחן כיצד הדבר אומץ לראשונה, הונהג לאורך השנים, השתנה או נדחה, שוב לאו דווקא לפי הבנתו במסורת הרבנית. פוסקים קונסרבטיבים נעזרים במהדורות מדעיות של כתבי-יד כדי למצוא שגיאות וטעויות נוסח בכל שכבות הקנון, ובממצאים ארכאולוגיים וכיוצא בזה כדי להעריך מה היה היחס לנושאים שונים בימי קדם. גישה זו, לפיה אין לקבל דווקא את שכבות הפרשנות המסורתית ויש למצוא את המשמעות וההקשר המקוריים של כל עניין, מהותית להשקפת התנועה.[20]

היבט אחר הוא השימוש הנרחב בכלי של תקנת חכמים. ראשי התנועה, בהדגשתם את הדינמיות של ההלכה לאורך הדורות, הרבו להזכיר דוגמאות כמו פרוזבול והיתר עסקה. ב-1948, כששאלת התקנות עלתה לראשונה, גורמים שמרניים הזהירו כי מאחר שכלל ישראל מפולג והם לא יזכו לגיבוי גורף, אין לעסוק בכך, אך ועד ההלכה הכריע בעד. כדי לקדם תקנות חדשות, נדרש רוב של 13 מתוך 25 חבריו. בשנות החמישים והשישים עדיין נרתעו מלאמץ באופן גורף שינויים דרסטיים, והתקנות נוסחו בזהירות כהוראת שעה מתחייבת לנוכח הצורך למנוע נתק של רוב הציבור היהודי מדתו. עם הזמן, החידושים קיבלו למעשה מעמד קבע. התנועה מוסיפה להנפיק תקנות חדשות, נועזות יותר ויותר.[21]

פסקים ותקנות מרכזיים

עריכה

הגישות הקונסרבטיביות להלכה עלו במקרים רבים, והתבטאו לאורך השנים בפסיקת רבני התנועה. בשנות הארבעים, בעת שהקהל דרש ישיבה מעורבת בבתי הכנסת, טענו חלק מהרבנים כי אין שום הצדקה הלכתית לכך אך יש להיענות מטעמים של "עת לעשות", בעוד אחרים השתמשו בנימוקים היסטוריים והצביעו על כך שבבתי כנסת עתיקים אין לכאורה ראיות לעזרת נשים.[22]

בשנת 1950 פסק ועד ההלכה של כנסת הרבנים בארצות הברית כי חשמל אינו בחזקת מלאכת מבעיר, גם לא לתאורה, והתיר את השימוש בו בשבת (במובן של סגירת מעגל חשמלי; מלאכות שבת אסורות הכרוכות בחשמל, כמו הסרטה בווידאו שעדיין נחשבת ככתיבה וכיוצא בזה, עדיין אסורות). באותה החלטה נקבעה גם תקנה לצורך השעה לפיה לאדם שאין לו דרך אחרת להגיע לבית הכנסת, מותר לנסוע אליו, בנימוק שהצתת הדלק במנוע היא בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה וניתן להשעות האיסור מפני הצורך הגדול לעודד הגעה לתפילה.

בשנת 1952 הותר לכהנים להינשא לגרושות, בתנאי שיוותרו על מעמדם ויערכו חתונה קטנה, בנימוק שגירושין נעשו נפוצים ואינם מחשידים עוד את האישה בעֶרוַות דָּבָר. ב-1996 בוטלו גם הגבלות אלה, והדבר הותר כליל. איסור נישואין נוסף לכהן, חתונה עם גיורת, נעקף ב-1967 על סמך הטיעון כי הגויים אינם חשודים עוד על העריות כפי שהיו בעבר ורוב הכהנים ממילא לא יכולים להוכיח את מוצאם.

בשנת 1955, כשיותר ויותר צעירות חגגו בת מצווה והחלו להישמע קריאות לאפשר להן לעלות לתורה, קבע הרב אהרן בלומנטל כי הגדר של כבוד הציבור השתנה בתקופה המודרנית, וניתן לאפשר זאת. ב-1954 אימצה כנסת הרבנים הסכם קדם-נישואין שנוסח בידי הרב פרופ' שאול ליברמן ונכלל בכתובה, בו התחייב הבעל לתת גט לאשתו או להסתכן בתשלום פיצויים, כפתרון לבעיית העגינות. מ-1968, הוחלפה "פסקת ליברמן" במנגנון של הפקעת קידושין.[22]

בשנת 1972 הוחלט שאנזים הגבנה הוא בגדר של "פנים חדשות", בגלל השינויים הרבים שעבר ללא קשר למקורו (גם מבהמות טמאות), ולכן כמעט כל הגבינות מותרות למאכל ללא חשש בנוגע לכשרותן, גם אם הן מופקות מחלב נוכרי.

בשנת 1973, בעת הוויכוח על ספירת נשים למניין, נימק הרב דוד סיגל את תמיכתו בדבר, בין היתר, בכך שהתלמוד לא ציין במפורש גברים וכי פרט זה מופיע בבירור רק בשולחן ערוך. רבים בוועד דחו את טיעוניו כרופפים ונעדרי תקדימים, אך לבסוף הוחלט לאפשר זאת לרבנים שיסכימו לכך באמצעות תקנה. ב-1983 התקבלו לבסוף הן ספירת נשים למניין והן סמיכתן לרבנות על פי תשובה של הרב יואל רוט, שהסתמך על כך שרבנו תם ופוסקים אשכנזים אחרים התירו לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא ובהמשך על דברי המגן אברהם, שנשים קיבלו על עצמן את ספירת העומר למרות היותן פטורות. על בסיס זה קבע כי נשים יכולות להתחייב במצוות אם ייטלו אותן על עצמן, וכך להוציא ידי חובה אחרים ועוד. מאמצע שנות התשעים התקבלה העמדה השוויונית בעיקרון של הרַבָּה פרופ' יהודית האופטמן, שהכריעה כי מעולם לא הייתה הגבלה חד־משמעית על מעמדן של נשים לענייני תפילה, וכי נחיתותן בתחום הייתה פרי נסיבות חברתיות.[23]

בשנת 2000 קבע ועד ההלכה, כשהוא מעגן את החלטתו בתקדימים של ביטול טקסי המים המאררים ועגלה ערופה, כי אסור לרב לחקור ראיות הנוגעות לממזרות של המבקשים להתחתן, וכך ביטל בפועל את המעמד הזה.[24]

בשנת 2006, בהחלטה שעוררה מחלוקת קשה, הוכרע כי איסור משכב זכר בעינו עומד מבחינת מובנו המפורש, אך מתוך הישענות על החשיבות העליונה של כבוד הבריות, אין הדבר מונע קבלת הומוסקסואלים לתפקידי הנהגה ורבנות, יחסים פיזיים אחרים ביניהם או הכרה בזוגות. ב-2011 וב-2016, שוב בנימוק של כבוד הבריות, העבירה כנסת הרבנים החלטות לתמוך בשוויון מלא כלפי טרנסג'נדרים ולקרוא להכלתם וקבלתם בתוך הקהילות והמוסדות.[25]

שאלת הגיור והמעמד היהודי בתוך הזרם לא שונתה מהותית. היותו של אדם יהודי מלידה מותנית ביהדותה של אמו, וגיור כרוך בקבלה הצהרתית של המצוות, טבילה ומילה (או הטפת דם ברית) אצל זכרים.[26] בשאלת נישואי התערובת, עד שנות השמונים נאסר על יהודים הנשואים ללא-יהודים להיות חברים בקהילות בכלל. ההכרה בעליית שיעור המתחתנים עם גויים הביאה ב-1982 את ההנהגה לנסח כללי התנהגות מוקפדים, שהכילו את בני המשפחה הנכרים בקהילות אך אסרו עליהם השתתפות כלשהי בטקסים, גם אם עודדו לנסות לשכנעם להתגייר ובמיוחד להבטיח חינוך יהודי לילדיהם. לחץ גובר לאפשר לנוכרים נוכחות רבה יותר, הביא לאימוץ פשרות שונות ברמת הקהילה העצמאית, לעיתים בהתעלמות מההנחיות הרשמיות. ב-2005 פורסם מסמך "על הדרך", שנוסח בידי הרב ג'רום אפשטיין, שקרא לאפשר השתתפות נרחבת יותר בחלקים סמליים בטקסים ולהדגיש את הצורך בקירוב הלא-יהודים. בלא שינוי מדיניות מקיף, החלו רבנים ומנהיגי קהילות קונסרבטיבים להתייחס אליהם במונחים כמו "קרוב ישראל", שלא היוו הכרה הלכתית אבל יצרו מעין קטגוריה נפרדת של גויים העומדים בקשר קרוב עם יהודים.[27] גדילת אחוז נישואי התערובת והמשבר הדמוגרפי הפנימי העצימו את הלחצים על ראשות התנועה, וב-2017 אושר לנוכרים להתקבל כחברים מלאים בקהילות.[28]

ארגון ודמוגרפיה

עריכה

גוף-הגג הבינלאומי של הזרם הקונסרבטיבי הוא הארגון "מסורתי עולמי", שקם במקור ב-1957 בשם "המועצה העולמית של בתי הכנסת הקונסרבטיביים" (World Council of Conservative Synagogues). מחוץ לצפון אמריקה, מעדיפה התנועה את התואר "מסורתי", כפי שעושה למשל התנועה המסורתית בישראל. כנסת הרבנים העולמית, שהיו בה 1,593 חברים ב-2020,[29] מספקת את ההנהגה הרוחנית.

הגוף החבר הגדול ביותר והמייסד של "מסורתי עולמי" הוא "בתי הכנסת המאוחדים של היהדות הקונסרבטיבית" (USCJ) בארצות הברית וקנדה, שקם ב-1913 כ"בתי הכנסת המאוחדים של אמריקה" ושמו הנוכחי אומץ ב-1991. לא כל הקהילות המגדירות עצמן קונסרבטיביות בצפון אמריקה מסונפות לארגון זה, וישנן עצמאיות. ב-2008 פרשו שבעה בתי כנסת שמרניים בקנדה במחאה על הליברליזציה כלפי להט"בים והקימו את "המועצה הקנדית של בתי הכנסת הקונסרבטיביים."

נכון ליוני 2020 היו ל"בתי הכנסת המאוחדים"‏ 562 קהילות חברות[30] (ירידה חדה מ-630 חברות ב-2013), מתוכן כעשרים בקנדה ובמקסיקו והיתר בארצות הברית. חברות "בתי הכנסת המאוחדים" הן הרוב המכריע מתוך כלל הקהילות הקונסרבטיביות בעולם. בין שנות החמישים לשנות השמונים, הקונסרבטיבים היו הזרם הגדול והחשוב ביותר ביהדות ארצות הברית. 41% מכלל היהודים הצהירו על זיקה אליהם ב-1971, וקהלם נאמד אז ב-2.5 מיליון נפש.[31] מעמדם נחלש, ומבין העונים לסקר המקיף של מרכז המחקר פיו מ-2021 הזדהו עמם רק 17%, מספר שנותר יציב ביחס לסקר פיו הקודם ב-2013, אז הזדהו כך 18% מהמשיבים.[32] בהתבסס על נתוני פיו מ-2013, העריך הדמוגרף סטיבן מ' כהן כי ישנם בסך הכול 962,000 יהודים אמריקנים בוגרים הרואים עצמם כקונסרבטיבים: 570,000 משלמי דמי חבר רשומים, ועוד 392,000 שאינם חברים בבית כנסת אך חשים זיקה לזרם. בנוסף אליהם, ב-2006 העריך ש-57,000 בני זוג שאינם יהודים היו רשומים בקהילות: 12% מהמשפחות ששילמו דמי חבר כללו בן זוג לא יהודי (שגם לא התגייר), ושיעור הנישואים עם לא-יהודים בין כלל המזדהים כקונסרבטיבים שהתחתנו בין 2000 ל-2013, עמד על 40%.[33] מוסד הדגל של התנועה הוא בית המדרש לרבנים באמריקה השוכן בניו יורק, שנשיאתו מאז 2020 היא הרבה שולי רובין שוורץ. יו"ר ועד ההלכה בצפון אמריקה מאז 2007 הוא הרב אליוט דורף.

מלבד צפון אמריקה, יש עוד כ-170 קהילות החברות ב"מסורתי עולמי" ברחבי תבל. רלה מינץ-גפן אמדה את מספר חבריהן ובעלי הזיקה אליהן בכ-100,000 נפש בסך הכל.[34] הריכוז הגדול ביותר מחוץ לארצות הברית וקנדה הוא בדרום אמריקה, שם ישנן כ-60 קהילות, מתוכן 35 בארגנטינה. לב התנועה ביבשת הוא בית המדרש לרבנים של אמריקה הלטינית ע"ש מרשל מאייר בבואנוס איירס, בנשיאות הרב אריאל שְׁטוֹפֶנְמַאכֶר, ממנו פועל ועד ההלכה המקומי. קהילות נוספות פזורות מהרפובליקה הדומיניקנית ועד צ'ילה. באפריקה, לצד נוכחות קטנה ביהדות דרום אפריקה בדמות קהילה אחת ביוהנסבורג, שבט האבאיודאיה באוגנדה גויר על ידי רבנים קונסרבטיבים בתחילת שנות ה-2000. "מסורתי עולמי" מחזיק גם ארבע קהילות בקרב יהדות הודו, ומעט אחרות פזורות ביתר אסיה ואוסטרליה.

פחות מעשרים בתי כנסת ומרכזים קונסרבטיביים מצויים בכל אירופה. ביהדות רוסיה פועלות שתי קהילות קונסרבטיביות, בערים הגדולות מוסקבה וסנקט פטרבורג. מוקדה החינוכי של התנועה ביבשת הוא "בית מדרש מסורתי" ע"ש זכריה פרנקל להכשרת רבנים, באוניברסיטת פוטסדאם. בבריטניה, פעילה "אספת בתי הכנסת המסורתיים" המונה 13 קהילות ו-4,000 חברים, בראשות הרב יהונתן ויטנברג. התנועה המסורתית בישראל מפעילה שבעים קהילות, מניינים ומרכזים, עם כמה אלפי חברים קבועים; בסיסה הארגוני הוא בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר במכון שכטר למדעי היהדות. נשיא כנסת הרבנים בישראל הוא הרב מייקי גולדשטיין. הנאולוגים בהונגריה, אף שאינם חברים ב"ארגון המסורתי עולמי", חולקים שורשים היסטוריים משותפים עם הזרם הקונסרבטיבי ונחשבים על ידיו כ"תנועה אחות".[35]

היסטוריה

עריכה

האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית

עריכה
 
השימוש הראשון במונח "פוזיטיבי-היסטורי", דצמבר 1843.

היהדות הקונסרבטיבית רואה עצמה כממשיכת דרכו של הרב זכריה פרנקל, יליד פראג שכיהן בדרזדן מ-1836 ועד 1854. במהלך ימיו גברו האדישות הדתית והדחף להתבוללות ולהתנצרות בקרב יהודי גרמניה. התנועה הרפורמית המתגבשת דרשה שינוי דתי עמוק במענה לכך, והאורתודוקסים דבקו בעמדה שמרנית. פרנקל פילס בהדרגה דרך משלו. עוד ב-1841, בעת ריב ההיכל השני בהמבורג, מצא עצמו בין הנצים: מחד ביקר את חכם יצחק ברנייס האורתודוקסי, כשזה אסר על תפילה מהסידור הרפורמי; פרנקל כתב כי אין כל הצדקה הלכתית לכך שכן הספר הכיל את כל תפילות החובה, ועל ברנייס היה להתמקד בבסיס הרעיוני של השינויים, כמו השמטת תפילות לבניין בית המקדש, ביאת המשיח ועוד. מאידך, הוא עצמו התנגד להוצאה מטעמים אלו בדיוק וראה בה מנוגדת לרוח העם. הרב אברהם גייגר הצעיר, מראשי הרפורמים, ניהל נגדו פולמוס ציבורי בנדון.[36] ב-1843 קישר פרנקל במאמר בין האלמנטים ה"פוזיטיביים" וה"היסטוריים" של הדת, והכינוי נעשה למזוהה עם מחנהו: האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית.[37] הוא כתב כי הפתרון למשבר הרוחני של יהודי גרמניה מצוי "לא ברפורמה, המביאה לידי התפרקות מלאה, אלא בלימוד היהדות שיוביל להתפתחות מתוכה עצמה."[38] פרנקל התנגד לכינוסים שיזמו הרפורמים במטרה לערוך את השינויים שנדרשו לדעתם. למרות זאת, הופיע בקיץ 1845 לוועידת פרנקפורט ממנה פרש לאחר יומיים, ב-17 ביולי, תוך שהוא מפרסם זאת בהרחבה. העילה לעזיבה הייתה אימוץ נוסח החלטה פשרני, ברוב קטן, לגבי שפת התפילה: המתדיינים קבעו שישנן סיבות סובייקטיביות להותיר את העברית אך אין טעמים אובייקטיביים לעשות כן. פרנקל התעקש דווקא על נקודה זו, שההחלטה לגביה הייתה מגובה היטב הלכתית, משום שסימלה לדעתו נתק מכוון מהמסורת.[39] הוא הושפע רבות מהמשפטן פרידריך קארל פון סאביניי, שגרס כי הצלחתה של מערכת חוקית מחייבת השתנות הדרגתית בהתאם לצורכי הזמן, ובמקביל גם עמידה על כך שהמוני העם לא יחושו את התמורה כחריגה ופתאומית. הרב מדרזדן ראה את הצלחת ההלכה לאורך הדורות כנובעת מעקרונות דומים, והרבה להדגיש את חשיבות הקשר הרגשי, הלא-רציונלי למסורת. בניגוד לשני המחנות שניצבו מצדדיו, מעולם לא ניסח אמירה ברורה לגבי אמונותיו: ”אף הוגה קונסרבטיבי”, ציין יצחק שורש, ”לא הואשם בעמימות יותר מזכריה פרנקל”.[1] הוא ותומכיו, ביניהם היינריך גרץ, השתמשו במושגים רומנטיים ואנטי-שכלתניים כמו "נפש העם", שלדעתו ייחסו חשיבות ניכרת, כדי לקבוע את עמדותיהם. הם יצאו נגד הרציונליזם המופשט של הרפורמים.[40]

ב-1854 הוזמן פרנקל לעמוד בראש בית המדרש לרבנים בברסלאו, שם לימד לפי העקרונות שהתווה. הוא עמד על כך שגייגר לא יורשה להתקרב למוסד וכי לא ייעשה שימוש בביקורת המקרא, אם כי לא התנגד למחקר ביקורתי של יתר התנ"ך. לאחר שהסתכסך עם הרפורמים, השימוש בשיטות מדעיות הוביל למתח גדול גם בינו לבין האורתודוקסים, שעד אז ראו בו בן ברית; במיוחד הרש"ר הירש התנגד לעקרונותיו של פרנקל. לאחר 1859 התחולל הנתק הסופי בינו לבינם, עם פרסום ספרו "דרכי המשנה". בחיבורו הציג פרנקל את התנאים בהערכה רבה כמפרשים ומחוקקים יצירתיים, אך מבלי להתייחס למקור התורה שבעל פה. על המושג הלכה למשה מסיני כתב – בהרחבה שלו לדברי הרא"ש בהלכות מקוואות סימן א' ומקורות מסורתיים אחרים, שהעריכו כי חלק מההלכות הקרויות כך לא ניתנו בחורב – כי מדובר למעשה תמיד במנהגים עתיקים מאוד שהתקבלו כמחייבים: ”והיאך שייך לומר על פירוש בפלוגתא דב"ש וב"ה שהוא הל"מ, אם לא כדברי הרא"ש שהוא דבר ברור כאילו נאמר למשה מסיני”.[41] הרב הירש פרסם ב-1861 סדרת מאמרים בה דרש מפרנקל להוציא הבהרה סופית ולענות על השאלה אם לדעתו התורה מן השמים במלואה, הן בעל פה והן בכתב. בתגובה, נמנע פרנקל מלענות במפורש, והשיב כי ספרו אינו עוסק בתאולוגיה. הרב הירש והרב עזריאל הילדסהיימר ראו בכך הצדקה והוכחה לחשדותיהם ארוכות השנים בו, ופתחו נגדו במערכה ציבורית ממושכת.[42] פולמוס זה נודע בשם "ריב הירש-פרנקל" (Hirsch-Frankel-Streit), ובמהלכו שני הצדדים הוציאו גל של פרסומים זה נגד זה.

 
בית המדרש לרבנים בברסלאו

הרב הירש גינה את רעיונותיו של פרנקל בתור כפירה גמורה, וכתב כי היותו שומר מצוות חסרת כל חשיבות אם אינה מלווה באמונה נכונה. הרב הילדסהיימר הודיע כי יהיה מוכן לשקול להמליץ על יוצאי הסמינר, רק אם יתכחשו בפומבי לדעותיו של מורם. הוא כתב, כי סוגיה זו האפילה לחלוטין על מחלוקות ספציפיות ביניהם, כמו נטייתם של תלמידי פרנקל להקל בדיני כשרות כגון חלב נוכרי, סתם יינם וכיסוי ראש לנשים: אף כי הבדיל בינם לרפורמים, כתב זמן קצר לאחר הפרשה: ”כמה קטן ההבדל העקרוני בין אנשי ברסלאו, העושים מלאכתם בכפפות של משי, לבין גייגר ההולם בקורנס.”[43] שני מנהיגי היהדות האורתודוקסית בגרמניה תקפו גם את חבר הסגל הבולט בבית המדרש בברסלאו, היינריך גרץ, שטען למתווה דומה של התפתחות היסטורית בדת.[44] הרב הילדסהיימר חשש תמיד מכך שהציבור אינו מבחין בין שתי האסכולות בכל הנוגע לרמת שמירת המצוות, ולכן הקפיד לסתור דעה זו בכל פעם שהועלתה ולהדגיש את הפערים הדוגמטיים ביניהן. בשנת 1863, כשגרץ פרסם מאמר בו פירש את הכתוב בספר ישעיהו, פרק נ"ג כמתייחס לעם ישראל הנגאל ככלל ולאו דווקא למשיח מסוים, ארגן הרב הילדסהיימר מסע מחאה נגדו וגינה אותו ככופר.[45][46]

בעוד שהפוזיטיבים-היסטוריים עצמם האשימו את הרפורמים בהרס הדת והמסורת – גרץ תיאר את הרב הרפורמי שמואל הולדהיים כ"אויב הנורא ביותר של היהדות מאז שאול התרסי" בחלק ה-11 של חיבורו 'דברי ימי ישראל', שם תיאר את התנועה הרפורמית באור שלילי ביותר, למורת רוחו של גייגר[47] – הרפורמים גינו אותם כנעדרי יושרה וצבועים.[48]

המכון היה בעל השפעה רבה, ובוגריו כיהנו במשרות רבנות ברחבי אירופה כולה. בגרמניה, נותרו מרבית היהודים בקהילות מאוחדות (Einheitsgemeinden), שהיה בהן בדרך כלל רוב ליברלי אדיש דתית לצד מוסדות אורתודוקסיים עצמאיים-למחצה, והן שמרו על סטטוס קוו. ברבות מהקהילות נבחרו תומכי פרנקל כמועמדים שיוכלו לפשר בין הליברלים לאורתודוקסים. רבנים ידועים בגרמניה שהיו מזוהים עם האסכולה הקונסרבטיבית מנו בין היתר את מנואל יואל, מחליפו של גייגר בברסלאו שהנהיג את יהודי העיר לכיוון מסורתי יותר, ומיכאל זקש, שמינויו בברלין עודד קבוצה רפורמית קיצונית לפרוש ולייסד קהילה אוטונומית בראשות הולדהיים. בניגוד לשני הזרמים העיקריים שהקימו אגודות רבנים ממוסדות, מהלכים דומים של הפוזיטיבים-היסטוריים נערכו באופן מצומצם. היעדר התארגנות עצמאית היה סיבה מרכזית לאופי המתון של מה שנודע כ"יהדות ליברלית" בגרמניה, שהייתה פסיפס מגוון של הסדרים מקומיים. ב-1868 כוננו בוגרי המוסד את "האגודה התאולוגית היהודית" (Jüdisch-Theologische Verein), שהוחרמה על ידי שתי האסכולות האחרות ופורקה לבסוף מקץ שנה. ב-1909 הקימו 63 רבנים שהיו מזוהים עם הקו של ברסלאו את "ההתאחדות היהודית החופשית" (Freie jüdische Vereinigung), אך היא הייתה קצרת ימים. ניסיון נוסף נעשה בשנות העשרים של המאה ה-20, וב-1925 קמה לבסוף "מפלגת האמצע הדתית (Religiöse Mittelpartei) לשלום ואחדות בקהילה", שפעלה בקנה מידה קטן והריצה מועמדים במעט ערים.[49]

בממלכת הונגריה הייתה לאסכולת ברסלאו השפעה רבה על הרבנות הנאולוגית המקומית: לאופולד לעף היה מנאמני פרנקל עד שנות השישים, ובית המדרש לרבנים בבודפשט לימד ברוחה. כמו בגרמניה, הציבור שהיה חבר בקהילות ושילם להן את מסיו, מכח חוק שחייב השתייכות בקהילה דתית כלשהי, התעניין אך מעט בשיטתם.[50] גם ההנהגה הדתית של הקהילה המרכזית הגדולה בווינה בירת אוסטריה, אהרן ילינק ואחריו הרב משה גידמן, דגלה בקו דומה; אייזיק הירש וייס ומאיר איש-שלום לימדו לפי גישת ברסלאו בבית המדרש לרבנים ומורים בעיר.[51]

בית המדרש לרבנים באמריקה

עריכה
 
בית המדרש לרבנים באמריקה.

ההגירה היהודית לארצות הברית יצרה קהילות חדשות, חסרות מסורת ארוכה, יסודות תורניים חזקים או מבנה משפטי יציב. הלחצים הפנימיים והחיצוניים ששימרו את יהודי אירופה כמיעוט מובחן נעדרו בעיקרם, ובאווירה דינמית זו התקיים רִיק בשאלת האוריינטציה וההנהגה הרוחנית. אפילו יצחק ליסר, מנהיגו הבולט של האגף המסורתי, נעדר סמיכה רבנית. הכוח המאורגן והמסודר ביותר שניסה למלא את החלל היה התנועה הרפורמית האמריקנית העולה, בהנהגתם של יצחק מאיר וייז המתון ושותפו-יריבו הרב דוד איינהורן הקיצוני, ובקצה השני נאבקו שמרנים מעטים בהתפרקותה המזורזת של המורשת הדתית בקרב המהגרים. עוד ב-1866 כתב הרב יונה בונדי מניו יורק כי בארצות הברית קיים זרם אמצעי, המכונה 'אורתודוקסי' מצד המתקדמים ו'רפורמי' על ידי השמרנים.[52]

התעצמות הרפורמים לאחר מלחמת האזרחים – בשנת 1880, מתוך 275 קהילות מתועדות, רק קומץ לא נמנו עליהם – נבעה בעיקר ממאמציו של יצחק מאיר וייז, שהאמין כי גישה מתונה ופשרנית תאפשר לבנות יהדות אמריקנית אחת ומאוחדת לפי דרכו. וייז הרבה במחוות למסורתיים שהצטרפו ל"איחוד הקהילות העבריות האמריקניות" בראשותו, אך הרפורמים הקנאים בהנהגת איינהורן וחתנו הרב קאופמן קוהלר נשפו בעורפו בתביעה לעקביות וסילוק כל מה שראו כטקסים מיושנים חסרי ערך רוחני. בסעודה חגיגית שנערכה ב-11 ביולי 1883, לרגל סיום המחזור הראשון של הסמינר הרבני היברו יוניון קולג', הוגשו מנות לא כשרות, בשל רשלנות המסעדן. וייז הקפיד לשמור על כשרות, כדי לא לעורר עוינות. על פי המסופר, "נשף הטריפה" (Trefa Banquet) הביא כמה מנהיגי קהילה מסורתיים לצאת במחאה, אם כי הפרטים המדויקים מעורפלים, ונראה שהתקרית נופחה בדיעבד. בעיני השמרנים המעטים, נגוזה כל תקווה שהסמינר יהיה בלתי-זרמי ומכליל. בדצמבר 1884 קרא שבתאי מוראיס, מראשי המסורתיים שתמך קודם בהיברו יוניון קולג' בתקווה שיתאפשר לו לקיים סניף משלו בפילדלפיה, להקים מוסד נפרד להכשרת רבנים כדי להגן על המורשת. ב-1885 הגיע לאמריקה הרב חנוך יהודה קאהוט, מתלמידי זכריה פרנקל ואיש הקו של ברסלאו. הוא פתח מיד בעימות פומבי מעל דפי העיתונים עם קוהלר, קובע ההשקפה הרפורמי הבכיר, והאשים אותו ואת הזרם כולו בהרס היהדות. מתקפותיו של קאהוט היו בין הגורמים שהניעו את קוהלר לכנס את הנהגת התנועה ולנסח את "מצע פיטסבורג" בנובמבר. המסמך לא התקבל רשמית מעולם אך ניסוחיו הבהירים שמטו את הקרקע תחת ניסיונות הפיוס של וייז: הוכרז במפורש כי רק החוקים המוסריים עודם מחייבים, ויישמרו אך הטקסים שיש להם ערך רוחני בהווה. פיטסבורג הניעה עוד מספר שמרנים לנתק את קשריהם עם איחוד הקהילות העבריות האמריקניות. מוראיס, קאהוט ותומכיהם המעטים התלכדו כדי להקים מוסד מתחרה להיברו יוניון, וב-2 בינואר 1887 נפתח בית המדרש לרבנים באמריקה.

תריסר המייסדים היו קואליציה מגוונת במיוחד. מימין, הרבנים ברנרד דרכמן, חיים מנדס וכורש אדלר ייסדו מאוחר יותר גם את האיחוד האורתודוקסי; מוראיס עצמו, איטלקי ששאב השראה משד"ל, והנרי שניברגר היו אף הם מסורתיים מאוד. קאהוט, הדמות המשפיעה ביותר על החינוך במוסד, היה חניך האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית ושירת כרב נאולוגי בהונגריה. מרקוס יסטרוב, פרדריק דה סולה מנדס (אחיו של חיים) ואהרן וייז לא רק שעמדו בקשרים ארגוניים עם יצחק מאיר וייז וארגון הקהילות שלו, אלא דגלו במוצהר בפרשנות היסטורית-ביקורתית של הדת והיו קרובים לרפורמה גם אידאולוגית. הכיוון וההגדרה של מה שניסו ללמד בבית המדרש לא הובררו חד-משמעית. מוראיס השתמש במונח "אורתודוקסיה נאורה", ובנאום הפתיחה של הסמינר ב-2 בינואר 1887 הצהיר קאהוט כי הגוף החדש יתנהל "ברוח היהדות השמרנית (Conservative Judaism)", מונח שעוד לא הייתה לו משמעות נפרדת ברורה אך הלך ונעשה רווח.[53] גורמים בדלניים יותר ניסו להימנע מבית המדרש והתרכזו סביב ישיבת רבינו יצחק אלחנן, אם כי בוגריו שירתו ברוב הקהילות האורתודוקסיות בארצות הברית עד שנות החמישים. אפילו אנשי "אגודת הרבנים", גוף קטן ומחמיר שניסה לשמר את ההווייה המזרח-אירופאית בארץ החדשה, כתבו על מוראיס, שמת ב-1897, ”שהיה מחזיק בנושנות... והתלמידים הראשונים שיצאו משם, אמנם היה לבבם שלם לאמונת ישראל ותורתו.”[54]

בתחילת המאה ה-20 עמד בית המדרש על סף פשיטת רגל, וכמה מראשיו שכנעו נדבנים יהודיים תושבי ניו יורק לתרום סכום גדול להרחבתו. עשירים אלה הסכימו שיש ליצור מסגרת דתית שתאפשר אמריקניזציה של המוני המהגרים היהודים העניים מרוסיה שהציפו את המדינה. הם התנו את סיועם במינויו של שניאור זלמן שכטר מאוניברסיטת קיימברידג' למנהלו, והוא קיבל את המשרה ב-1902. שנה קודם קמה כנסת הרבנים כאגודת הבוגרים של הסמינר.[55]

היה זה שכטר שהטביע את חותמו על המוסד והתנועה באמריקה יותר מכל אדם אחר. הוא היה הוגה מקורי: לעיתים הביע דעות מרחיקות לכת לגבי מקורה של התורה, על אף התנגדותו לביקורת המקרא, אך במרכז משנתו עמדה הקביעה כי אין חשיבות יתרה למה שאירע בהר סיני אלא לאופן שבו פורשה הדת על ידי כלל ישראל, מושג מרכזי בהגותו. הסמכות לפתח הלאה את ההלכה הייתה נתונה בידי אותו קיבוץ של יהודים שהמשיכו לשמור עליה. לימים התלבטו יורשיו בשאלה עד כמה רחבים גבולותיו של כלל ישראל, ובאיזו מידה הם צריכים להכיל את מי שרחוק משמירת מצוות. כחלק מתפיסתו, חתר שכטר לקונצנזוס רחב ככל האפשר ונמנע לרוב מפעולה עצמאית שהייתה עשויה להרחיק מי מבין הגורמים ביהדות ארצות הברית. בשנים הראשונות לאחר הגעתו פיטר שכטר את מנדס ודרכמן, אם כי הם והאיחוד האורתודוקסי הוסיפו לעמוד עמו בקשרים קרובים. "אגודת הרבנים" האולטרה-שמרנית הוציאה נגד הסמינר כתב נידוי ב-1904.

ב-23 בפברואר 1913 ייסד שכטר את 'בתי הכנסת המאוחדים באמריקה' – ששמו שונה ל'בתי הכנסת המאוחדים של היהדות הקונסרבטיבית' ב-1992 – ארגון קהילות קטן שגדל עם השנים. המהלך נעשה עקב בעיות כספיות וניסיון לגייס מימון לבית המדרש. פררה מנדס תכנן תחילה להיות שותף בגוף החדש, אך עמידתו של שכטר על כך שכל בוגרי המוסד יהיו זכאים להיות חברים במועצה המנהלת ולא רק באגודה עצמה – כולל אלו שעמיתו לא החשיב כאדוקים דיים – הכשילה את המגעים. בכתביו החל מנדס להבדיל בין 'אורתודוקסים מודרניים' כמותו ל'קונסרבטיבים', אף כי התקשה להגדיר את ההבדלים.[56] בפועל, שני המונחים היו כמעט מילים נרדפות, ודמויות שזוהו בדיעבד כמייצגות כל אחת מהאסכולות הגדירו עצמן באמצעות שניהם לעיתים מזומנות.[57] למרות מחויבותו של הסמינר לגישה מדעית כלפי המקורות ולדרך משלו, הוא טרם היווה גרעין של תנועה עצמאית ונפרדת. ב-1917 כנסת הרבנים הקימה לראשונה את ועד ההלכה שלה, שהורכב משבעה חברים בראשות מנהיגה, הרב לוי גינצבורג.[58]

בשנות השלושים החל להסתמן פילוג פנימי בתוך המוסד, עקב השפעתו של מרדכי קפלן, מייסד היהדות הרקונסטרוקטיבית. קפלן סבר כי דבקותם הרשמית ראשי הסמינר באלוהיותה של התורה (או לפחות הימנעותם מהכחשתה) מהווה חוסר יושר אינטלקטואלי בעידן המדע וביקורת המקרא. את התביעה לשימור המסורת ניתק מטיעונים תאולוגיים כלשהם והציג אותה כתרבות העם, ללא שום מושג של התגלות וטשטוש או ביטול מושג האלוהים עצמו. בעשורים הבאים חלחלו תפיסות בלתי מילוליות של כתבי הקודש, שהפכו דומיננטיות בקרב הנהגת התנועה בשנות השבעים.[59] תומכיו של קפלן נותרו כמחנה בתוך המסגרת במשך דור נוסף, אך המתח בינו לבין הרקטור השמרן גינצבורג גבר.

למרות התנגדותו של האחרון, התחזקה במשך שנות השלושים התביעה לערוך שינויים הלכתיים נרחבים עבור הציבור היהודי, כמו גם התחרות על קהל המתפללים עם רבנים מהסתדרות הרבנים וישיבת יצחק אלחנן האורתודוקסיות. סוגיה אחרת שעלתה הייתה ברמת בתי הכנסת, כשהדור הצעיר של באיהם הנהיג בהדרגה ישיבה מעורבת בין מלחמות העולם, תוך מחלוקות עם הממסד הרבני והמבוגרים: מגמה זו התפשטה בכל הקהילות בארצות הברית. ב-1921, אל מול לחץ גדל מהשטח, הסכים גינצבורג לפסוק כי ניתן לבטל את העזרה בקומה הנפרדת, אולם התעקש על מחיצה. קביעתו לא התקבלה על ידי הקהל בפועל, וב-1947 התבטא כי אם יש סכנה ל"רווחה הרוחנית" של הקהילה עקב נושא זה והרוב הדורש זאת, ניתן להסכים. ברוב המבנים נותרו אזורים מיוחדים לאלה שרצו להמשיך לשבת בנפרד.[60] בסמינר עצמו נותרה הפרדה בין נשים לגברים עד שנות השמונים.

ב-1935 התערער לראשונה הסטטוס קוו עם האורתודוקסים, כשכנסת הרבנים ניסתה לראשונה לאמץ החלטה מרחיקת לכת משלה. יו"ר ועד ההלכה, הרב יהודה לייב (לואיס) אפשטיין הציע פתרון לבעיית העגונות בדמות סעיף בכתובה שיאפשר לבעל למנות את אשתו כבאת־כוחו להעניק לה גט. אל מול התנגדות מהזרם האחר, הוקפא הדיון בנושא; אפשטיין התלונן כי הוועד חושש מדי מדעת האורתודוקסים.[61] תלונות דומות נשמעו תדיר מרבני בתי הכנסת, שביקשו מהוועד – שהיה מורכב בעיקרו מאנשי הסמינר, אנשי ספר שבאו במגע מועט עם הקהילות – פסיקה ליברלית. ב-1947 ענה לכך יושב הראש הארכי-שמרן, הרב בעז כהן: ”אנו מודעים לכך שקיימת תחושה לפיה המועצה איננה מתאימה לתפקידה. רגש זה נובע מגישה להלכה שאינה מקובלת על גוף זה, ונעוץ בנקודת מבט שונה על האופן בו עלינו לבצע תפקידנו... לעת הזו, די לנו בהתקדמות של זרתות בלבד.”[62]

על דרך עצמאית

עריכה

רק בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה התחדדו ההבדלים עם היהדות האורתודוקסית. אחת הדמויות העולות בתנועה באותן שנים היה הרב יעקב אגוס, בוגר "יצחק אלחנן" שהצטרף אליה ב-1945. הוא טען כי דפוס הפעולה הרווח של ועד ההלכה, היצמדות לדעות המקילות בספרות השו"ת, אינו מספק בסיס שיבדיל בינן וכל עוד תימשך מדיניות זו הם יהיו תמיד בעמדת נחיתות. היה עליהם ליזום מהלכים משלהם, והוא הציע שימוש נרחב בכלי של תקנת חכמים: "אנחנו זקוקים לגוף המחוקק חוקים, לא מפרש אותם".[63] סיעה גדולה מתוך הדור הצעיר חשה באורח דומה. בשנות הארבעים החלו בוגרי בית המדרש להתייחס לעצמם פחות ופחות כ"אורתודוקסים", ולאמץ בלעדית את התווית "קונסרבטיבים".[64]

הפרי החשוב ביותר של תהליכים אלה, תוך ניסיון להגדרה עצמית, היה הקמת ועדה לעריכת סידור תפילה שרוב חבריה היו צעירים למדי. טכנית, רבנים קונסרבטיבים הוציאו עוד קודם מהדורות משלהם, אך אלה חסרו רכיב עקרוני של ממש. אחד הדוחפים לחיבור סידור קונסרבטיבי בעל אמירה היה הרב ראובן (רוברט) גורדיס בן ה-37, שותפו לדעה של אגוס, שפילס דרכו להנהגה ועסק באותם ימים בניסיונות לנסח אידאולוגיה ברורה לתנועה. ב-1946 הושלם הסידור הקונסרבטיבי הראשון, "סדר תפלות ישראל לשבת ולשלש רגלים" (Sabbath and Festival Prayerbook). השינויים בנוסח היו מתונים ביותר, אך לצד שינויים שנגעו בעיקר בטון – כמה מברכות השחר הוחלפו: "שעשני ישראל" במקום "שלא עשני גוי", "שעשני אישה" במקום "כרצונו" וכו' – היו גם תמורות עמוקות יותר. הקטעים הנוגעים לעבודת הקרבנות במוסף נוסחו בזהירות בלשון עבר.[65]

בין 13 ל־17 במאי 1948 ערכה התנועה את ועידתה הארצית בשיקגו, בהשתתפות 1,000 צירים. הכינוס עמד בסימן של נחישות להפגין עצמאות, והתחזקות רבני הקהילות הצעירים לעומת הסגל האקדמי בבית המדרש בניו יורק. נערך אף סימפוזיון "לקראת הגדרת פילוסופיה ליהדות הקונסרבטיבית", ונדונה בעיקר סמכותו של ועד ההלכה וטווח הגמישות וההגבלות שיוטלו עליו. לואיס אפשטיין קידם הצעה מתונה לפיה, במסגרת ארגונו מחדש, יחויב הוועד להיוותר "מחויב להלכה ולמסגרתה". זו נועדה לפייס את האורתודוקסים, מבחוץ ובתוך הזרם. צירי כנסת הרבנים דחו את הנוסח של אפשטיין ואימצו תחת זאת מנדט רחב בהרבה. הנוסח המחייב פחות שהתקבל היה שמשימתו תוגדר כ"חיזוק המחויבות ליראת שמיים, הבנה והשתתפות בחיים היהודיים." הגוף הורחב ל-25 חברים, ניתן לו הכוח להחיל תקנות חכמים ברוב מיוחס, והוסכם כי צריכים להיות לו שיקול דעת וחירות ניכרים להתנתק במידת הצורך מכבלי התקדימים הקיימים. כהונה בו הותרה רק למי ששירתו כרבני קהילות בפועל, וכך נמנע מהאקדמאים חסרי הניסיון והמגע עם הקהל ששלטו בסמינר להמשיך להכתיב את דרכו של הזרם, כפי שעשו בין המלחמות. אנשי השטח תפסו את המוסרות, בכוונה להעביר את השינויים שהתחייבו בראייתם, על אף הסתייגויות של אנשי האגף הימני כמו הרב יצחק קליין. הרב מוריס אדלר, שנבחר כיו"ר הוועד והחליף את בועז כהן, הצהיר בפני הנאספים: "עד עתה היינו לכודים בין הפחד מן האורתודוקסים וסכנת הרפורמיות... עלינו להכיר במציאות העולם שהשתנה כליל ולהתחשב בו." מיד לאחר שהושלמה הרכבת הוועד החדש, הוקמו תת-ועדות לענייני שבת וסדרי בית הכנסת.[66][64]

ניצחון האגף המתקדם לא התבטא כמעט ב-JTS, שנותר כאי בשליטת השמרנים. הכוחות החזקים בסמינר בדור הבא היו נגידו החדש, הרב לואי פינקלסטיין, וראש הפקולטה לתלמוד שאול ליברמן, שמונו ב-1940. פינקלסטיין נמנע מתוויות והעדיף להתייחס ל"יהדות" סתם; יוחסה לו האמרה שהתנועה הקונסרבטיבית איננה אלא "גימיק" להשיב את הציבור הרחב למסורת. הוא הפעיל לחץ כבד כדי לבודד את מרדכי קפלן, שהיה אהוד מאוד בקרב הסטודנטים הצעירים, ולדחוף את הרקונסטרוקטיבים ממעמד של שדולה ועמדה בתוך הזרם החוצה. קפלן וחתנו עירא אייזנשטיין הסתגלו לכך, והפנו את מרצם לביסוס תנועתם כעומדת בפני עצמה. ליברמן, כסמכות התלמודית הבכירה, היה הסמן הימני בעניין הקפדנות ההלכתית, והיה שרוי ביריבות אישית קשה עם בעל בריתו היחיד של קפלן בסגל הבכיר, הרב אברהם יהושע השל. השל, שאחז בפרשנות מיסטית-פילוסופית לשאלות התאולוגיות שהזרם התעלם מהן כמעט לגמרי, זכה לפרסום רב, אך פינקלסטיין וליברמן מנעו ממנו השפעה על ההנהגה.[67][68]

ב-1950 אימץ ועד ההלכה את "תוכנית שבע נקודות" של השבת, בתקווה לעודד את הציבור הרחב והרחוק מאורח חיים מסורתי להתעניין ביום השבת ולהפוך אותו לרלוונטי עבורו. הוועד קבע כי, רק כאשר אין אפשרות אחרת להגיע לבית הכנסת, מותר לנסוע אליו בשבת, וגם הותר להשתמש במהלכה בחשמל. היתר הנסיעה ספג אחר כך ביקורת קשה בקרב רבנים קונסרבטיבים חשובים, הן בשל תוקפו ההלכתי (שנשען בין השאר על הטיעון שניתן לערער עליו, לפיו בעירת המנוע היא מלאכה שאינה צריכה לגופה) ויותר מכך בשל השלכותיו החברתיות בנוגע לשבת. הוא התקבל בפועל כהסכמה רבנית לנהיגה בשבת, דבר שהציבור עשה ממילא על דעת עצמו. יצחק שורש הכריז ב-1992 כי זו הייתה טעות שדרדרה את היחס לשבת בקרב חברי התנועה,[69] ובאותה שנה נאסר הדבר על ידי ועד ההלכה בישראל.[70] ההיסטוריון מיכאל כהן הצביע על התוכנית מ-1950 כ"קרע הסופי" עם האורתודוקסים. התנועה הקונסרבטיבית הפגינה את נכונותה לערוך צעדים הלכתיים משמעותיים ללא הסכמה מצדם, והללו בתורם הגיבו בחריפות.[64]

ב-1953 אשרר הוועד, באמצעות תקנה, סעיף בכתובה כפתרון לעגינות, שחייב בעלים למסור גט לנשותיהם אם יתבקשו. המהלך היה פרי יוזמתו של ליברמן. הוא ניהל מגעים חשאיים עם הרב האורתודוקסי יוסף דוב סולובייצ'יק בכוונה להקים בית דין מאוחד שינהל ענייני מעמד אישי, אך התוכנית לא התממשה. בינתיים התחזקה מאוד המגמה הבדלנית בקרב האורתודוקסים, עם התבססותם של המהגרים ניצולי השואה מאירופה, שהגיעו מסביבה אדוקה ומחמירה יותר הרבה יותר מאמריקה הליברלית והמחולנת. ב-1 במרץ 1956 הטילו אחד־עשר ראשי ישיבות חרדים, בראשות הרב אהרן קוטלר, איסור גורף על כל שיתוף פעולה עם גורמים מזרמים אחרים – הרבנים אליעזר סילבר וסולובייצ'יק סירבו לחתום, מתוך השיקול שעדיין היו גורמים בתוך ועל סף התנועה הקונסרבטיבית שאפשר היה להשפיע עליהם. על רקע האיסור, דחתה הסתדרות הרבנית האורתודוקסים את ההצעה להקים בית דין משותף.[71][72] הרב משה פיינשטיין, פוסקה המרכזי של היהדות האורתודוקסית האמריקנית בדורו, קבע חד־משמעית בשורת תשובות כי ללא קשר להתנהלותם האישית, רבנים קונסרבטיבים הוחזקו ככופרים שאינם נאמנים על דבר מעצם השתייכותם. עוד ב-1950 כתב: ”כל מי ששם הבזוי קאנסערוואטיוו עליו הוא בחזקת מופקר להרבה איסורין ולכפירה בהרבה עיקרים”.[73]

בשנות החמישים נעשו שני סממנים למבדילים בין בתי הכנסת של התנועות. ראשית, האורתודוקסים החלו לאכוף בהדרגה את הדרישה למחיצה בין הנשים לגברים על כל מי שהשתייכו אליהם. עד אותה עת, בתי תפילה רבים שנמנו על האיחוד האורתודוקסי קיימו ישיבה מופרדת ללא חציצה. שאלת סדרי הישיבה התבטאה בקרבות משפטיים רבים על כספי ירושה. בכמה מקרים השתכנעו הערכאות להעביר עיזבונות, שמותיריהם התנו זאת בכך שהסדרים במקום יוותרו "מסורתיים", כשהוכח להם שגם ההפרדה ללא מחיצה שנהגה קודם הייתה מנוגדת להלכה. גזרי דין אלה דחפו קהילות רבות להכריע להצטרף רשמית לקונסרבטיבים. כמו כן, ב-1954 ביטלה הסתדרות הרבנים האורתודוקסיים את החלטתה מ-1948 לאפשר שימוש בהגברת קול חשמלית בשבת, בעוד שכנסת הרבנים הקונסרבטיביים הוסיפה להשתמש במיקרופונים. המתח הגובר הביא במהלך העשור לכך שנמנע מהקונסרבטיבים להשתמש במקוואות יריביהם, כפי שהיה בעבר, והתופעה של רבנים בוגרי זרם אחד שכיהנו בקהילות מהשני הלכה ונעלמה.

אחת הפרשות הידועות ביותר שנקשרה בקרע המתעצם, הייתה התפטרותו ב-1958 מכנסת הרבנים של הרב אליעזר הילל קַאוּבָר (קאוואר) מדנוור. קאובר, מי שהיה ממייסדי "בתי הכנסת המאוחדים", פרש במחאה על התנהלות הזרם, והניסיון למחוק את המילה "אורתודוקסי" משם קהילתו ולמנות לו רב־משנה ליברלי מדי לטעמו. עדתו 'בית המדרש הגדול - בית יוסף' הלכה בעקבותיו, ולבסוף הצטרפה לאיחוד האורתודוקסי[74] (תוך שהיא ממשיכה לקיים ישיבה מעורבת; אפילו ב-1997, עדיין היו חברות באיחוד שבע קהילות ללא מחיצה). הקונסרבטיבים החלו לפתח שירותי דת משלהם, כדי לבטל את התלות בסופרי סת"ם, מוהלים ושירותי דת אחרים מהיהדות האורתודוקסית. הפירוד הממסדי מגבוה לא ירד במלואו אל הזירה הקהילתית; עדיין נותרו אישים ומוסדות שנמצאים תלויים בתווך, ועד היום הם מכונים "קונסרבדוקסיים" (Conservadox).[75] בבית המדרש לרבנים עצמו נותרה מחיצה בבית הכנסת, עד מותו של שאול ליברמן ב-1983, ואפילו התפילה נעשתה מתוך סידור ישן, ולא מהנוסחים הקונסרבטיביים שהחלו לצאת.[76]

במקביל גברה המגמה הקונסרבטיבית לפסיקה ולתיקון תקנות מרחיקות לכת במגוון נושאים: הסיסמה "מסורת ושינוי" (Tradition and Change), כשמו של הספר רב התפוצה מאת הרב מרדכי וקסמן על דרכה של התנועה שיצא ב-1957, והתקבע במהרה כמדריך אידאולוגי, הייתה לקריאתה של כנסת הרבנים.[66] בשנים אלה פנתה התנועה גם חד-משמעית אל מורשתו של זכריה פרנקל כאמצעי לבסס את עצמה, ובספרות רשמית הודגש הרצף עם האידאולוגיה של אסכולת ברסלאו. ב"מסורת ושינוי", תיאר וקסמן את האפיזודות בעלות הקשר המועט מאז אמצע המאה ה-19, כתנועה אחת שהייתה בעלת השקפה מגובשת ונבדלת מאז ומתמיד. הופחתה החשיבות היתרה שייחס שכטר בעבר לרעיון של 'כלל ישראל' ושמנעה כל פעולה או התגבשות עצמאית.[64][57]

בשנות החמישים והשישים, עם ההגירה הגדולה של יהודים לפרברים האמריקניים, תפח הזרם במהירות. חצי מיליון חיילים ששבו הביתה – יוצאי שכונות המהגרים הצפופות בחוף המזרחי, בהן היו בתי הכנסת מסורתיים מהסוג הישן, אך רוב האוכלוסייה סוציאליסטית או בעלת השקפות אנטי-דתיות אחרות – התברגו במעמד הבינוני, ושאפו לחקות את האווירה הדתית המתונה שאפיינה אותו. השתייכות דתית הייתה גם עניין חשוב בתחילתה של המלחמה הקרה, כשהיעדרה נחשד באמריקה השמרנית כאות אזהרה לנטיות קומוניסטיות. רוב המעמד הבינוני היהודי החדש נטה לקונסרבטיבים, שהיו פתוחים ומודרניים בהשוואה לבתי הכנסת של דור ההורים, אך מסורתיים דיים כדי לא לעורר בבניהם של יוצאי מזרח אירופה את הניכור שחשו כלפי האווירה הסטרילית אצל הרפורמים. תרמה לכך גם הפשרה הפרקטית שאומצה על ידי רבני הכוחות המזוינים בעת המלחמה, שהנהיגו סדרי תפילה אחידים שהזכירו במידת מה את הנהוג אצל הקונסרבטיבים. 'בתי הכנסת המאוחדים באמריקה', שמנה 229 קהילות בשנת 1927, הגיע ל-500 ב-1955, וגדל בעוד 130 קהילות בשנתיים שלאחר מכן. ב-1957 הוקמה "המועצה העולמית של בתי הכנסת", הזרוע הבינלאומית של התנועה, ששמה הומר לבסוף ל"מסורתי עולמי."[77]

בשנת 1965 היו כבר 650 קהילות בארצות הברית וקנדה, וב-1971 היו ל'בתי הכנסת המאוחדים באמריקה' כ-350,000 משפחות (או כ-1,500,000 נפש) משלמות דמי חבר ב-832 קהילות. מאחר שבמשאלים תקופתיים 40% מהיהודים הנסקרים הצהירו על הזדהות עמה, הוערך שעוד כ-1,000,000 נפש ראו בה את הזרם שלהם, מבלי להיות חברים רשומים.[78] ההנהגה קיוותה כי האידאולוגיה על הלכה דינמית ומותאמת לעולם המודרני תמשוך בכנות את הציבור, אך בוגרי בית המדרש הצעירים, שנשלחו לכהן כרבני קהילות, נמצאו מבודדים ומצויים בפער ניכר מהקהל. עוד ב-1955 קבע הסוציולוג המוביל מרשל סקלר שהקונסרבטיביות היא גל העתיד ביהדות ארצות הברית, ובה בעת הזהיר גם מחולשת עקרונותיה. הוא תלה את התפשטותה בגורמים חברתיים כמעט באופן בלעדי: בני מהגרים שעברו לפרברים, חיפשו חלופה מסורתית יותר לרפורמים, וציפו מהרבנים שלהם להתנהל באופן שהכירו מילדותם. ”אין בית-כנסת קונסרבטיבי אחד במדינה כולה בו רוב הקהל מקיים את אורח החיים המקודם על ידי התנועה.”[79]

ב-1962 נפתח הסמינר הרבני הקונסרבטיבי בבואנוס איירס, שהפך למרכז התנועה בדרום אמריקה בהנהגתו של הרב מרשל מאייר. באותה שנה סולק הרב הבריטי לואיס ג'ייקובס מק"ק כנסת ישראל על רקע תמיכתו בביקורת המקרא ומאבק פוליטי על משרת הרב הראשי. הוא ותומכיו ייסדו את הקהילה המסורתית הקטנה בארץ זו.

ב-1963 פרש מרדכי קפלן מבית המדרש לאחר שנים שבהן תומכיו התבססו כגוף עצמאי, וב-1968 הקימו הרקונסטרוקטיבים סמינר רבני משלהם. הדוגמה שהציבו בקריאתם "לתת לעבר קול, לא וטו"; זליגת מתפללים לבתי כנסת רפורמיים, שהלכו ואימצו מוטיבים שהיעדרם דחה קודם מהגרים ממזרח אירופה (כמו ריבוי עברית בתפילה); ותנועת ה"חבורות" שפשטה בשנות השישים – קבוצות צעירים שהתנכרו לחיי הקהילה השגרתיים והקימו מניינים עצמאיים ודינמיים, שרבים מהם גדלו כקונסרבטיבים – כל אלה המריצו את האגף השמאלי בתנועה לתבוע שינויים מקיפים ונמרצים יותר, כדי למשוך את הציבור. במקביל, הוטרדה הכנף הימנית מכישלון הפסיקה הנועזת להגביר את רמת שמירת מצוות בקרב הקהל הרחב, ומתחיית היהדות האורתודוקסית, שדעיכתה החזויה הייתה המניע של כמה במחנה השמרני להפוך לקונסרבטיבים מלכתחילה. הליברלים קיבלו חיזוק משמעותי עם מינויו של גרשון כהן לנגיד בית המדרש ב-1972, הראשון במשרה זו שהוכשר כהיסטוריון ולא כאיש תורה. בניגוד לקודמו השמרן פינקלסטיין, תמך כהן חד-משמעית בעמדה קונסרבטיבית עצמאית.[68] המתיחות בין הגושים התבטאה עוד ב-1970, כש-16 מחברי ועד ההלכה התפטרו במחאה על ניסיון לקבוע שמתגיירים אינם חייבים בטבילה, והוא הורכב חזרה רק לאחר שנתיים. אך לב המחלוקת היה בשאלת מעמד האישה.[80]

כבר ב-1954 אישרה כנסת הרבנים החלטה עקרונית, לפיה מעמדם של נשים וגברים בבית הכנסת צריך להיות שווה, ובשני העשורים הבאים התעצמה התביעה של חברי הקהילות לצעדים נוספים בתחום זה. בשנת 1972, לאחר שהיברו יוניון קולג' הרפורמי הסמיך לראשונה אישה לרבנות, יצאו פעילות הקבוצה הקונסרבטיבית הפמיניסטית "עזרת נשים" לכינוס השנתי של רבני התנועה וביקשו שינויים דומים. כעבור שנה, אומצה החלטה שהתירה לספור נשים למניין, אך נדחתה הצעה להסמיך נשים לרבנות. הנגיד כהן הורה ב-1977 על הקמת ועדה מיוחדת לבחינת הנושא, וב-30 בינואר 1979 היא הגישה את המלצתה לאפשר סמיכה. הרב יואל רוט חיבר חוות דעת לפיה לא היו "מכשולים בלתי-עבירים" בעניין, והציע שנשים יקבלו על עצמן להתפלל בקביעות. כנסת הרבנים הצביעה ברוב קטן (127 נגד 109) לא לערוך שום צעדים לפני קבלת חוות דעת מסגל הסמינר. בינתיים, הקהילות התעלמו מההנהגה הרשמית. ב-1979 קיבל בית הכנסת הקונסרבטיבי "בית ישראל" בפנסילבניה את הרבה לינדה ג'וי הולצמן, סמוכת הסמינר הרקונסטרוקטיבי; היא לא יכלה להצטרף לכנסת הרבנים בשל המוסד בו למדה. נשים אחרות התקבלו בינתיים לתפקידי הנהגה שונים. ב-1983 עתרה הרבה בראדלי ויינטראוב, בוגרת היברו יוניון שאף היא כיהנה בבית כנסת קונסרבטיבי, בבקשה להתקבל לכנסת הרבנים. מהלך כזה הצריך רוב מיוחס של שלושה רבעים בהצבעה, בה חסרו לוויינטראוב לבסוף רק ארבעה קולות.

הלחץ על ההנהגה, והחשש שנושא הרַבּוֹת יתקבל על הציבור בעקיפין תוך שבירת סמכותה, גָבַר; אך התנגדותם החריפה של שאול ליברמן ומומחי הפקולטה לתלמוד, שהיו אמונים על פסיקת הלכה, הוסיף למנוע מהממסד לאפשר הכשרת נשים לרבנות. אז, ב-22 במרץ 1983, נפטא ליברמן ושלל מהאגף הימני את דמותו הסמכותית ביותר. הפרופסור לתלמוד הרב דוד הלבני המשיך לייצג את אותו הקו, אך החליט להעביר את הנושא להצבעה של הסגל הגבוה בבית המדרש, כולל מורים לנושאים כלליים וחסרי הכשרה רבנית כלשהי. כהן נתלה גם בחוות הדעת של רוט ב-1979. אנשי הפקולטה לתלמוד מחו בחריפות על נקיטה בהליך של בחירה לפי רוב, ולא של התייעצות ונימוקים הלכתיים שיתקבלו על המתנגדים. ב-24 באוקטובר 1983 אושרה קבלת נשים ללימודי רבנות ברוב של 34 נגד 8. קבוצת השמרנים בראשות הלבני פרשה במחאה על כך, והקימה את "האיחוד ליהדות מסורתית" (UTJ), שמנה כמה אלפי חברים מהאליטה שומרת-המצוות של התנועה: הם הצהירו כי הזרם איבד כל יכולת לטעון שהוא פועל בשם ההלכה. בנוסף, הלבני קבע כי האפשרות שנשים יקבלו עליהן מצוות הייתה מצריכה המתנה של דור עד שהדבר יקרה בפועל, ואז ייתכן שאפשר היה להסכים שהן יוציאו גברים ידי חובה.[81]

בינתיים, אף הרקונסטרוקטיבים הלכו והתבדלו, עד להצטרפותם ב-1990 לאיגוד העולמי ליהדות מתקדמת הרפורמי, במעמד של משקיפים. התנתקות שני אגפי הקצה, שמשקלם כאליטות אידאולוגיות היה גדול בהרבה ממספר חבריהם, הביאה לקץ היותה של היהדות הקונסרבטיבית קואליציה רחבה, ודרבנה את הממסד לחתור לבהירות רבה יותר. ב-1988 התפרסמה הצהרת העקרונות "אמת ואמונה", מסמך ראשון מסוגו, שנועד להגדיר את מטרות התנועה. המנסחים קבעו כי ”לאחר מאה שנה בה עמימות וחוסר הגדרה יכלו להיחשב כדבר טוב... אין עוד די בכך שנגדיר את היהדות הקונסרבטיבית לפי מה שאיננה.” ההצהרה אשררה, בין היתר, את האמונה באלוהים ובהתגלותו וקבעה כי ההלכה בעלת חשיבות מכרעת.

לאחר שהמחלוקת בסוגיית מעמד האישה דעכה, החליף אותה היחס ללהט"ב כשאלת המפתח וכמקור לחיכוך בין שמרנים לליברלים.[7] ב-2006, אל מול התנגדות רבה מרבני הזרם בישראל, קנדה ודרום אמריקה,[82] הכריז ועד ההלכה בארצות הברית בראשות הרב אליוט דורף כי אינו מתנגד למערכות יחסים בין הומוסקאסואלים או לסביות ואפשר אף להסמיך אותם לרבנות (אך עם זאת, הוא הצהיר שהאיסור על משכב זכר עדיין תקף).[83] יואל רוט, שקבע בתשובת מיעוט כי קיים איסור על כל סוג של מגע מיני בין גברים (בנימוק לפיו יש מקום להניח כי כולם נופלים תחת ספקא דאורייתא לחומרא), יחד עם עוד שלושה חברים אחרים בוועד, התפטרו. ב-2012 נקבע תקנון לטקסי נישואין ללהט"ב, אף כי הגוף נמנע מלהגדירם כחופה וקידושין.[84]

החל מראשית המאה ה-21, וביתר שאת עם פרסום תוצאות סקר פיו, מצויה התנועה במהלך של חשבון נפש וניסיונות למיתוג מחדש, לנוכח המשבר הדמוגרפי הפוקד אותה: מספר בתי הכנסת בצפון אמריקה ירד מ-630 ל-580 תוך שנתיים בלבד (בין 2013 ל-2015), ובקרב יהודי ארצות הברית מתחת לגיל 30, רק 11% מזדהים כקונסרבטיבים.[85][86]

בישראל

עריכה
  ערך מורחב – התנועה המסורתית בישראל
 
לוגו התנועה המסורתית בישראל

הקהילה הקונסרבטיבית הראשונה שקמה בישראל נקראת "אמת ואמונה". היא נוסדה בשנת 1936 בשכונת רחביה בירושלים על ידי עולים מגרמניה כקהילה ליברלית, לפי המתכונת המקובלת שם. רבה הראשון, הרב ד"ר יעקב דוד (קורט) וילהלם (גר'), היה בעל גישה רפורמית. עם עזיבתו ב-1949 על מנת לכהן כרב הראשי של שוודיה, החליף אותו סגנו השמרן, הרב אהרן פיליפ, ובית הכנסת הצטרף רשמית לתנועה הקונסרבטיבית.[87]

ב-1972 היו בארץ ארבע קהילות. התנועה המסורתית בישראל הוקמה ב-1979 והמטה שלה ממוקם בלוד. כיום חברות בה כחמישים קהילות - רוב חברי קיבוץ חנתון נמנים עליה, ויש ריכוז גם בקטורה. רבני התנועה המסורתית, גברים ונשים, מוסמכים לרבנות בבית המדרש לרבנות ע"ש שכטר בירושלים. התנועה מפעילה תנועת נוער הנקראת נוע"ם (ראשי תיבות נוער מסורתי), שלה מעל 20 סניפים ברחבי הארץ, המקימה גם גרעיני נח"ל. כמו כן, פועלת גם תנועת הסטודנטים מרו"ם. התנועה הקונסרבטיבית מספקת שירותי דת לציבור הרחב, אם כי אינם מוכרים על ידי הרבנות הראשית לישראל. הגיור הקונסרבטיבי בישראל מוכר על ידי משרד הפנים, אך לא על ידי הרבנות, וגם הנישואין בתוך התנועה אינם מוכרים.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא יהדות קונסרבטיבית בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 Ismar Schorsch, “Zacharias Frankel and the European Origins of Conservative Judaism,” Judaism 30 (1981)4. עמ' 344-348.
  2. ^ Daniel Gordis, Conservative Judaism: The Struggle between Ideology and Popularity, בתוך: Jacob Neusner (עורך), The Blackwell Companion to Judaism, Blackwell Publishing, 2003. עמ' 338-342
  3. ^ ”If you are My witnesses...”: Special Issue on Theology. Conservative Judaism אוגדן 51, גיליון 2 (חורף 1999). עמ' 13.
  4. ^ If you are My witnesses, עמ' 41, 59.
  5. ^ דורף, Our Ancestors To Our Descendants, עמ' 200-202.
  6. ^ Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State, 1995. עמ' 414, הערת שוליים 97.
  7. ^ 1 2 3 Alan Silverstein, Modernists vs. Traditionalists: Competition for Legitimacy within American Conservative Judaism, התפרסם בתוך: Studies in Contemporary Jewry : Volume XVII, Oxford University Press, 2001. עמ' 34–50. (להלן: סילברשטיין).
  8. ^ דורף, Ancestors, עמ' 107-114.
  9. ^ Meyer, Response, עמ' 84-89.
  10. ^ Neil Gillman, Conservative Judaism: The New Century, Behrman House, 1993. עמ' 54-56.
  11. ^ ציטוט ידוע זה מובא, בין היתר, ב: לואיס ג'ייקובס, Principles of the Jewish Faith: An Analytical Study, Wipf and Stock, 2008. עמ' 298; ובערכו של גינצבורג באנציקלופדיה יודאיקה. מקור: לוי גינצבורג, שאלות ותשובות מענה לוי. בית המדרש לרבנים באמריקה, 1938. עמ' 39.
  12. ^ דורף, עמ' 24-25; גורדיס, כל המאמר; וכו'. Daniel J. Elazar, Rela Mintz Geffen, The Conservative Movement in Judaism: Dilemmas and Opportunities, SUNY Press, 2012. עמ' 4–5, 73. (להלן: גפן, אלעזר).
  13. ^ ישנם שני ספרי הדרכה הלכתיים עבור הפרט הנחשבים למוסמכים ביותר בתנועה: A Guide to Jewish Religious Practice, מאת הרב יצחק קליין, שיצא ב-1979; ו-The Observant Life: The Wisdom of Conservative Judaism for Contemporary Jews, שנכתב על ידי כעשרים מחברים שונים, שנועד להחליף את קודמו ויצא ב-2012. לסקירה: דניאל גורדיס, Conservative Observance, Then and Now, קומנטרי, מרץ 2014.
  14. ^ Adele Berlin (עורכת). The Oxford Dictionary of the Jewish Religion, Oxford University Press, 2011. עמ' 184-185.
  15. ^ ראו למשל:
  16. ^ אליוט דורף, Medieval and Modern Theories of Revelation, התפרסם בתוך: ‏Etz Hayim, Jewish Publication Society, 2005. עמ' 66.
  17. ^ ראו גם   הרצאה: ששה אפיונים של פסיקה קונסרבטיבית, בביצוע הרב דוד גולינקין, סרטון באתר יוטיוב
  18. ^ דוד גולינקין, Halakha For Our Time: A Conservative Approach To Jewish Law, United Synagogue, 1991. עמ' 26–31.
  19. ^ Shai Cherry, Ethical Theories in the Conservative Movement.‏ דניאל גוטנמכר, אחריות להלכה, התחדשות כהלכה: העקרונות השמרניים של האורתודוקסיה, עמ' 106.
  20. ^ גולינקין, עמ' 30–33 וכו'; דורף, עמ' 101–107 וכו'.
  21. ^ דיאנה וילה, "תהליכים בפסיקת ההלכה הקונסרבטיבית בימינו" (בקש"ח).
  22. ^ 1 2 Rosemary Skinner Keller, Encyclopedia of Women and Religion in North America, Indiana University Press, 2006. עמ' 584.
  23. ^ Women and Minyan באתר כנסת הרבנים.
  24. ^ Mamzerut באתר כנסת הרבנים.
  25. ^ Conservative Movement Affirms Rights of Transgender and Gender Non-Conforming People, אתר כנסת הרבנים, 2 ביוני 2016.
  26. ^ ראו למשל בתשובה: Resolution on the Conversion Process in Israel, 2011.
  27. ^ אדם פרזיגר, Between Catholic Israel and the Krov Yisrael: Non Jews in Conservative Synagogues (1982-2009), Journal of Jewish Studies, אביב 2010.
  28. ^ Conservatives Welcome Non-Jews — But Will They Be Second-Class Citizens In Synagogue. ג'ואיש דיילי פורוורד, 30 במרץ 2017.
  29. ^ קשר: The Rabbinical Assembly Annual Report 2020.
  30. ^ 2020 & 2019 Consolidated Financial Statements And Auditors Report. עמ' 8.
  31. ^ אבינועם רוזנק, Halakha as Education: Philosophical and Halakhic Trends within the Conservative Movement, עמ' 203.
  32. ^ Jewish Americans in 2020,‏ מרכז המחקר פיו, 11 במאי 2021.
  33. ^ Steven M. Cohen, Conservative Jewry’s numbers plummeting, but core engagement steady, JTA, 10/11/2015; Uriel Heilman, Conservative Judaism Seeks To Rebrand Itself — But as What?, Jewish Daily Forward, 20/11/2015; Steven M. Cohen, Members and Motives: Who Joins American Jewish Congregations and Why, S3K Report, סתיו 2006.
  34. ^ Rela Mintz Geffen, Conservative Judaism, בתוך: Judith R. Baskin (עורכת), The Cambridge Dictionary of Judaism and Jewish Culture. Cambridge University Press, 2011. עמ' 339. ב-2000 (גפן, אלעזר. עמ' 74) היא נקבה בבין 1.25 ל-1.5 מיליון קונסרבטיבים בעולם.
  35. ^ על הנאולוגים: מינץ גפן, עמ' 133 ו-174.
  36. ^ David J. Fine, Abraham Geiger and and the Hamburg Gebetbuchstreit of 1842, בתוך: Christian Wiese (עורך) Jüdische Existenz in der Moderne: Abraham Geiger und die Wissenschaft des Judentums, Walter de Gruyter, 2013. עמ' 161-178.
  37. ^ מאיר, עמ' 86.
  38. ^ ZRIJ, דצמבר 1843. עמ' 5.
  39. ^ מאיר, עמ' 136–137, 87-92.
  40. ^ George Y. Kohler, Reading Maimonides' Philosophy in 19th Century Germany, Springer, 2012. עמ' 78.
  41. ^ ראו ציטוט מלא: דרכי המשנה, עמ' 21.
  42. ^ חיים לנדרר. R’ Shlomo Yehuda Rapoport (Shir), Champion of Jewish Unity in the Modern Era.
  43. ^ David Ellenson. Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press. עמ' 78.
  44. ^ David Harry Ellenson, After Emancipation: Jewish Religious Responses to Modernity, Hebrew Union College Press, 2004. עמ' 173-176.
  45. ^ Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. Harvard University Press, 1992. עמ' 35-36.
  46. ^ David Ellenson. Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press. עמ' 40-41.
  47. ^ Nils Roemer, Jewish Scholarship and Culture in Nineteenth-Century Germany: Between History and Faith, Wisconsin Uni. Pess, 2005. עמ' 57-58.
  48. ^ Reformed Judaism and Its Pioneers, עמ' 182, למטה.
  49. ^ Christian Wiese, Challenging Colonial Discourse: Jewish Studies And Protestant Theology In Wilhelmine Germany, Brill, 2005. עמ' 333.‏ Steven M. Lowenstein, Lukewarm Establishment or Miltiant Ideology?: German Liberal Judaism in the 1920, בתוך: Lauren B. Strauss, Michael Brenner (עורכים), Mediating Modernity: Challenges and Trends in the Jewish Encounter with the Modern World : Essays in Honor of Michael A. Meyer, Wayne University Press, 2008. עמ' 250–253, 256-257.‏ראו את ההכרזה של "ההתאחדות החופשית" ב-1909 (די וולט, עמ' 922).
  50. ^ יהודה שוויצר. רבנים קונסרבטיבים בקהילות המתבוללות בהונגריה.
  51. ^ Robert S. Wistrich, The Modernization of Viennese Jewry,‏ בתוך: Jaacob Katz (editor), Toward Modernity: the European Jewish Model, Transaction Publishers, 1987. עמ' 53.
  52. ^ Jacob Rader Marcus, Abraham J. Peck, The American Rabbinate: A Century of Continuity and Change, 1883-1983, KTAV Publishing House, Inc., 1985. עמ' 105.
  53. ^ Abraham J. Karp, Jewish Continuity in America: Creative Survival in a Free Society, University of Alabama Press, 2013. עמ' 212-213.
  54. ^ Gurock, American Jewish Orthodoxy in Historical Perspective, עמ' 162. הציטוט המקורי מתוך: ספר היובל של אגודת הרבנים האורתודוקסים דארצות הברית וקנדה: למלאת עשרים וחמש שנים להוסדה (תרס"ב-תרפ"ז), אריאב, 1928. עמ' י"ח.
  55. ^ ראו למשל: כהן, Birth, עמ' 19-25.
  56. ^ כהן, Birth, עמ' 54-56.
  57. ^ 1 2 על נרטיב הרצף בין ברסלאו לקונסרבטיביות האמריקנית, ראו למשל: ד"ר יהונתן ד. סרנה,   היהדות האורתודוקסית והיהדות הקונסרבטיבית: כיצד ומתי התחוללה התפצלות לשתי תנועות?, סרטון באתר יוטיוב, יום עיון במכון ואן ליר, 29 בדצמבר 2009.
  58. ^ Pamela Susan Nadell, Conservative Judaism in America: A Biographical Dictionary and Sourcebook, ABC-CLIO, 1988. עמ' 264–269. (להלן: נאדל)
  59. ^ סילברשטיין, עמ' 40-42.
  60. ^ Jack Wertheimer, The American Synagogue: A Sanctuary Transformed, Cambridge University Press, 2003. עמ' 380.
  61. ^ נאדל, עמ' 7. ראו: יהודה לייב אפשטיין, לשאלת העגונה: כולל סקירה על הפולמוס שהיה בין הרבנים האורתודוקסים והרבנים הקנסורביטיבים באמריקא, ניו יורק, ת"ש. וסקירה אורתודוקסית לדור אחרון: מספר לדור אחרון מה שפעלה אגודת הרבנים במלחמתה הקדושה נגד המתקנים החדשים..., ניו יורק תרצ"ז.
  62. ^ נאדל, עמ' 8.
  63. ^ Steven T. Katz, American Rabbi: The Life and Thought of Jacob B. Agus, NYU Press, 1996. עמ' 208–210. (להלן: אגוס).
  64. ^ 1 2 3 4 Michael R. Cohen, The Birth of Conservative Judaism: Solomon Schechter's Disciples and the Creation of an American Religious Movement, Columbia University Press, 2012. עמ' 137–140, 157.
  65. ^ Cohen, The Birth of Conservative, עמ' 133-134;‏ Lawrence A. Hoffman, Beyond the Text: A Holistic Approach to Liturgy, Indiana University Press, 1989. עמ' 65.
  66. ^ 1 2 נאדל, עמ' 9-11.
  67. ^ Edward K. Kaplan, Spiritual Radical: Abraham Joshua Heschel in America, 1940-1972, Yale University Press, 2007. עמ' 128-130.
  68. ^ 1 2 מינץ, גפן, Dilemmas and Opportunities. עמ' 17–18, 25-26.
  69. ^ Nacha Cattan, Conservative Head Calls Sabbath-Driving Rule a ‘Mistake, the Forward, 7 בנובמבר 2003.
  70. ^ Israel’s Conservative Movement Bans Driving to Shul on Shabbat, 14 באוקטובר 1992.
  71. ^ Saul Lieberman and the Orthodox.
  72. ^ Jeffrey S. Gurock, American Jewish Orthodoxy in Historical Perspective, KTAV Publishing House, 1996. עמ' 56-57.
  73. ^ ראו למשל: Donniel Hartman, The Boundaries of Judaism, A&C Black, 2007. עמ' 155. ראו את הפסק באגרות משה, יורה דעה, סימן קס.
  74. ^ כהן, עמ' 158.
  75. ^ Dana Evan Kaplan, Contemporary American Judaism: Transformation and Renewal, Columbia University Press, 2013. עמ' 24–25. להלן: קפלן; לגבי הכרעות בתי-המשפט: אגוס, עמ' 7-8.
  76. ^ דוד גולינקין, "Was Professor Saul Lieberman "Orthodox" or "Conservative? עמ' 17-18.
  77. ^ Marc Lee Raphael, Judaism in America, Columbia University Press, 2005. עמ' 64.‏ Jack Wertheimer, Recent Trends in American Judaism, American Jewish Committee (AJC), 1989. עמ' 64-68.
  78. ^ נאדל, עמ' 338.
  79. ^ Edward S. Shapiro, A Time for Healing: American Jewry Since World War II, JHU Press, 1995. עמ' 171–172 (כולל הציטוטים מסקלר).
  80. ^ נאדל, עמ' 15.
  81. ^ קפלן, Contemporary, עמ' 236–238. ראו גם: CONSERVATIVE GROUP VOTES TO ADMIT WOMEN AS RABBIS, הניו יורק טיימס, 25 באוקטובר 1983.
  82. ^ The Conservative Movement and Homosexuality: Settled Law in Unsettling Times
  83. ^ תשובת ועד ההלכה, 6 בדצמבר 2006. עמ' 19.
  84. ^ Conservative rabbinic group issues guidelines for same-sex wedding rituals. הסוכנות הטלגרפית היהודית, 4 ביוני 2012.
  85. ^ ג'ק ורטהיימר, The New American Judaism: How Jews Practice Their Religion Today, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, עמ' 128-134.
  86. ^ למקור נגיש:Conservative Judaism’s Rebranding Effort Could Signal a Sea Change, Algemeiner Journal, 15 בינואר 2016.
  87. ^ מועד: שנתון למדעי היהדות, גיליון י"ז, מכללת בית ברל, 2006. עמ' 108.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יהדות_קונסרבטיבית&oldid=40216184"