הפרהוד

פַרְהוּד (בערבית: الفرهود, בתרגום חופשי: "ביזה", "שוד"; משמעות המושג בפועל: הפחדה ברוטלית כלפי נשלטים) הוא כינוי לפוגרום שנעשה ביהודי בגדאד בחג השבועות, ו' בסיוון–ז' בסיוון תש"א, 1–2 ביוני 1941. במהלך הפרעות נרצחו, לפי הערכות שונות, בין 180 למעל ל-1,000 יהודים, לפחות 2,118 נפצעו, לפחות 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז.

הפרהוד

חלק מפוגרום
הגלעד שעמד על קבר האחים של הנרצחים. אזור כראג' אל-נהד'ה, בגדאד. הגלעד הוסר ובמקום עומד כיום מגדל משרדים.
הגלעד שעמד על קבר האחים של הנרצחים. אזור כראג' אל-נהד'ה, בגדאד. הגלעד הוסר ובמקום עומד כיום מגדל משרדים.
תאריך	1–2 ביוני 1941
תאריך עברי	ו' בסיוון–ז' בסיוון תש"א
מקום	בגדאד
סוג	פוגרום
הרוגים	+180-1,000 יהודים

חוזר מודיעין של הסתדרות הפועל המזרחי בא"י מ-17 ביולי 1941 העריך כי למעלה מ-1,000 יהודים נרצחו, ומציין כי 120 חולים יהודים נרצחו בזריקות רעל בבית החולים. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבית הקברות היהודי בבגדאד. חוזר המודיעין העריך כי הנזק ברכוש שנשדד עומד על לפחות מיליון לא"י (לירה ארץ-ישראלית – שוות ערך ללירה שטרלינג). מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000. במהלך ההתערבות המאוחרת של הצבא לעצירת הפרעות, נהרגו כמה עשרות, עד כמה מאות, מוסלמים ולא-יהודים אחרים.

האירועים שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה, עשור לאחר מכן.

רקע פוליטי

בשנת 1932 הסתיים המנדט הבריטי על עיראק, והמדינה זכתה לעצמאות. בשנת 1933 מת פייסל הראשון מלך עיראק, והומלך בנו ראזי תחתיו. ראזי נספה בשנת 1939 בתאונה מסתורית במכונית הספורט שנסע בה. יש המאמינים כי הוא נהרג בפקודתו של נורי א-סעיד, ובנו בן החמש פייסל השני הוכתר תחתיו כאשר העוצר עבד אל-אילה מחזיק בסמכויות המלך. התקופה מאז ועד שנת 1942 התאפיינה בחוסר יציבות שלטונית בעיראק, שמקורו במאבקים בין לאומנים פשיסטים שתמכו במדינות הציר לבין אישים שנטו לעמדה פרו-בריטית.

השפעה נאצית ופאשיסטית

בין השנים 1932–1941 עמד בראשות שגרירות גרמניה בבגדאד המזרחן ד"ר פריץ גרובה. השגרירות בראשותו פעלה על מנת לבסס קשרים עם האליטה ותמכה באופן נדיב בפעילות פאשיסטית ואנטישמית. אינטלקטואלים ואנשי צבא הוזמנו לביקור בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית. ניסיונות ההשפעה של גרמניה הנאצית התבטאו, מלבד השפעה על אישי ממשל שונים, בהחדרת חומרי תעמולה אנטישמיים לעיתונות. השגרירות הגרמנית רכשה את העיתון הנוצרי "אל-עאלַם אל-ערבי" (العالم العربي, "העולם הערבי") וחוץ מחומרי תעמולה, החל מאוקטובר 1933 פרסם בו עורכו, סלים חסון, מדי יום בהמשכים, את ספרו של אדולף היטלר, "מיין קמפף", בתרגום לערבית.

באותה תקופה ננקטו בעיראק צעדים להצרת צעדיהם של היהודים, שהיו בעלי השפעה פוליטית ונהנו משגשוג כלכלי. בשנת 1934 פוטרו עשרות פקידי ממשל יהודים ממשרדי הכלכלה והתחבורה, החל משנת 1935 החלו להגביל באופן לא רשמי את מספר התלמידים היהודים בבתי הספר הממשלתיים, ובשנת 1936 פוטרו 300 פקידי ממשל יהודים, בהם בכירים רבים.

התעמולה האנטישמית הובלה על ידי תנועות פשיסטיות בראשות בכירים עיראקים. בשנת 1935 נוסד בבגדאד "מועדון אל-מות'אנא" (نادي المثنى – נאדי אלמֻתַ'נא), אגודה ערבית־נאצית שבראשה עמד מנהל בית החולים הממשלתי בבגדאד, ד"ר סאיב שַוְוכַּת. המועדון נקרא על שם אל-מות'אנא אבן חארת'ה, מצביא ערבי מוסלמי שהנהיג כוחות שעזרו להביס את הפרסים של האימפריה הסאסאנית בקרב אל-קאדסיה. המועדון, שהושפע מן הפאשיזם האירופי ונשלט על ידי ערבים לאומנים קיצוניים, היה ידוע מאוחר יותר כ"מפלגה הלאומית הדמוקרטית" ונשאר פעיל עד כישלון ההפיכה של רשיד עאלי אל-כילאני הפרו-נאצי במאי 1941.

תחת השפעתו של השגריר הגרמני פריץ גרובה, פיתח מועדון "אל-מות'אנא" ארגון נוער צבאי למחצה בשם "אל-פֻתֻוַה" (الفُتُوَّة, "עלומים", "בחרות" או "גבורה"; במקור שם למסדר אבירים מוסלמים), שעוצב על פי דגם הפאשיזם האירופי והנוער ההיטלראי. הארגון נוסד באוקטובר 1935 על ידי הפעיל הפאן-ערבי ואחד ממייסדי מועדון אל-מות'אנא, סאמי שַוְוכַּת, שהיה אז המנהל הכללי של משרד החינוך העיראקי (בשנים 1933 ו-1939, וב-1940 היה שר החינוך).

ב-1 במאי 1938 השתתפה משלחת של הארגון בוועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, ומנהיג הנוער ההיטלראי, באלדור פון שיראך, הגיע לביקור בבגדאד. במאי 1939 חויבו כל תלמידי בתי הספר העל-יסודיים ומוריהם, ואף הסטודנטים ותלמידי הסמינר למורים, להצטרף לארגון ולעבור אימונים צבאיים על פי תוכנית של משרד ההגנה. בסוף שנות ה-30 מנה הארגון כ-63,000 חברים. סאמי שַוְוכַּת ביטא את דעתו האנטי-יהודית בגלוי וב-1939 הכריז: "היהודי מאוהב בזהב ואין לו קיום בלעדיו".

לאומנות ערבית ואנטי-ציונות

עם תחילת המרד הערבי (1936–1939) בארץ ישראל חלה הסלמה בחומרת האירועים נגד היהודים בעיראק. בערב ראש השנה תרצ"ז, 16 בספטמבר 1936, נרצחו שלושה יהודים. בתוך חודש וחצי (מאמצע ספטמבר ועד סוף אוקטובר 1936) נרצחו 5 יהודים בבגדאד. ביום הכיפורים באותה שנה הושלכה פצצה לעבר בית כנסת בבגדאד, אך לא היו נפגעים. ביוני 1938 הושלך רימון יד למועדון היהודי "לורה ח'דורי" וצעיר יהודי נהרג. במועדון היהודי "אלרשיד" נמצאה למחרת פצצה שלא התפוצצה. בשנת 1938 נסגר עיתון "אל-חצאד" שהיה בבעלות יהודית. החל משנת 1939 הוטלו הגבלות על החינוך היהודי בעיראק, בפרט, צמצום הלימודים היהודיים.

בשנת 1939 הגיע לבגדאד המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני ונעשה שותף פעיל בהסתה כנגד היהודים בעיראק. גולים סורים היו אף הם פעילים בתנועות אלו. בהפגנות, בכרוזים ובעיתונות פורסמה הסתה גלויה כנגד היהודים. שבועון הנוער העיראקי "אל־הדאיה אל־אסלאמיה" הקדיש את מאמריו, בנוסף לתעמולה אנטי־ציונית, גם להתקפות אנטי־יהודיות. החוגים הלאומנים הפעילו לחצים על ראשי הקהילה היהודית לפרסם הצהרות התנגדות לציונות ותמיכה במאבקם של ערביי ארץ ישראל. ראש הקהילה, הרב ("חכם") ששון ח'דורי (الحاخام ساسون خضوري), נענה ללחצים ופרסם יחד עם 33 מנכבדי היהודים הצהרה מעין זו, שכמוה פרסמו גם משכילים יהודים. היהודים עשו ככל יכולתם כדי להראות את נאמנותם לעיראק ותרמו עשרות אלפי לירות למטרות לאומיות שונות. הממשלה ניצלה את מצבם כדי לסחוט מהם כספים נוספים וגם אל־חוסייני וכמה מעוזריו הפלסטינים (כמו אכרם זְעייתֶר ודרוויש אל־מקדאדי), שארגנו את התעמולה האנטי יהודית, סחטו באיומי רצח כספים מיהודי עיראק למען קרן המנהיגים שניהלו את הפרעות בארץ ישראל.

מרד רשיד עאלי

ב-1 באפריל 1941 פרץ בעיראק מרד רשיד עאלי, שבמהלכו נתפס השלטון על ידי קבוצת קציני צבא פרו-נאצים בראשות רשיד עאלי אל-כילאני. במהלך חודש המלחמה האנגלו–עיראקית התגברו ההתנכלויות כלפי יהודים, בעיקר מחוץ לבגדאד, וההסתה כנגד היהודים החמירה. נערכו הפגנות בערים הגדולות שלא פעם הסתיימו בפגיעה ביהודים. חברי תנועת "אל-פותווה" אורגנו בכנופיות חמושות שנקראו "כתאיב א־שבאב" (كتائب الشباب, "גדודי הנוער") וקיבלו סמכויות שיטור שנוצלו לרדיפת היהודים. נאסרו ועונו יהודים שהואשמו בריגול ואיתות למטוסים הבריטים. כסף רב נסחט מהקהילה לצורכי המלחמה בבריטים. רכוש רב, בין השאר שני בתי ספר בבגדאד, הופקע.

הסופר סמי מיכאל, שהיה עד לפּרעות, סיפר כי תעמולה נגד היהודים התנהלה ברדיו המקומי וברדיו ברלין בערבית. על האווירה ששררה ברחוב אמר:

ראיתי את הססמאות המשורטטות על הקירות בדרך לבית הספר, שהיטלר מחסל את החיידקים. על חנויות של המוסלמים מצוין השם مسلم (בערבית: מוסלמי)... שבמקרה של פּרעות לא יפגעו בחנות

ב-16 במאי 1941 כבשו הבריטים את בצרה, אך העדיפו להתמקם מחוץ לעיר. ב-19 במאי נבזזו והושחתו בתי מסחר וחנויות של יהודים בעיר.

שלום דרויש, שהיה מזכיר העדה בבגדאד, העיד כי מספר ימים לפני הטבח סומנו בתי היהודים בטביעת כף יד (חמסה) בצבע אדום, על ידי חניכי תנועת "אל-פותווה".

ב-29 במאי, לאחר הגעת הבריטים לפאתי בגדאד, ברחו רשיד עאלי ואמין אל-חוסייני מעיראק. למחרת, ביום שישי ה-30 במאי, יונס א-סַבְּעאווי (يونس السبعاوي), פעיל פרו-נאצי במועדון אל-מות'אנא ובהנהגת "אל-פותווה", שכיהן כשר הכלכלה בממשלת המרד של רשיד עאלי (ותרגם את "מיין קמפף" לערבית), הכריז על עצמו כמושל הצבאי של בגדאד. הוא זימן אליו את ראש הקהילה, הרב ששון ח'דורי, והציע לו להורות לבני הקהילה לאגור מזון ולהסתגר בבתים במשך שלושת הימים הבאים: שבת, ראשון ושני (שני ימי חג השבועות), שכן ברחובות יש סכנה שיותקפו. באותו בוקר קרא א-סבעאווי דרך שירות השידור, לערוך טבח ביהודים.

מאוחר יותר קבעה ועדת החקירה הממשלתית, כי הייתה לסבעאווי כוונה להשמיד את היהודים. עם זאת, שלטונו ארך רק שעות בודדות, והוא גורש מעיראק על ידי "הוועדה לביטחון הציבור". ב-31 במאי נחתם הסכם שביתת נשק בין הממשלה העיראקית לבין הבריטים, אך כוחות הצבא הבריטים נשארו לחנות במבואות בגדאד. הטבח התרחש ביומיים שבין החתימה על הסכם הפסקת האש לבין כניסת הצבא הבריטי לעיר ב-2 ביוני.

הפרעות

פסל התפילה ברמת גן לזכר הרוגי ה"פרהוד" ולזכר 13 עולי הגרדום בעיראק ב-1969

הקדשה בפסל התפילה ברמת גן

אירועי הפרהוד החלו בבוקר 1 ביוני (ו' בסיון תש"א), כאשר באל-כרח' (الكرخ, אזור מערב בגדאד דאז), בסביבות גשר אל-ח'ר, הותקפה קבוצת יהודים לאחר ששבה משלחת יהודים נכבדים מקבלת הפנים שנערכה לכבוד שובו של העוצר, עבד אל-אילה בארמון הפרחים (قصر الزهور, מאוחר יותר נבנה עליו ארמון "א-סלאם" של סדאם חוסיין).

ד"ר יהודה צבי הביא במאמרו את עדותו של יעקב פרץ (מתוך הארכיון הציוני המרכזי):^{[דרוש מקור]}

ביום ראשון, 1 ביוני 1941, כאשר ההמון עזב את מסגד ג'אמי אל-גילאני, בערך בשעה 10.30 בבוקר, הייתה הסתה נגד היהודים בקרב העוזבים. בשעה 5.30 בצהריים המון התכנס שוב באותו מסגד. נשאו נאומים נגד היהודים. ובשעה 6 אחר הצהריים ההמון עזב את המסגד והחלה השתוללות.

מהומות פרצו אחר הצהריים ברחוב ע'אזי (شارع غازي, נקרא היום רחוב כפאח شارع الكفاح) שבשכונה המוסלמית באב א-שייח' (باب السيخ) והתפשטו במהרה לרובע היהודי העתיק ולשכונות היהודיות הסמוכות בא-רסאפה (الرصافة) (כמו אבו סיפין, ابو سيفين – לא קיימת עוד בשם זה). האספסוף המוסלמי הצטרף לחיילים ולשוטרים האזרחים והתנפל על היהודים ברחובות הראשיים. יהודים הוצאו בכוח ממכוניות ואוטובוסים, הוכו מכות רצח ונשחטו בחרבות ופגיונות לעיני־כול, כשנהגי האוטובוסים דורסים את הגופות. אל האספסוף הצטרפו עתה גם פקידי ממשלה ותלמידי בית ספר. הפורעים התחלקו לקבוצות והתבצעה חלוקת תפקידים ביניהן. ניסיונות של היהודים לשחד שוטרים על מנת שיגנו עליהם כשלו. המהומות החמירו ביום השני, אז ניתנה פקודה לפורעים ללכת למרכז המשטרה ולקחת משם נשק. לפי מספר עדויות של יהודים, שכנים לא-יהודים נטלו חלק והצטרפו לפרעות ולביזה.

בזמן המהומות נבזזו ונשרפו חנויות היהודים, שסומנו עוד קודם לכן בסימן אדום, וקציני משטרה גבוהים העמיסו על משאיות את הרכוש ששדדו מהן ומבתי היהודים. בכמה מקרים פתחו השודדים את הברזים ומילאו את הבתים מים. גם בתי כנסת ניזוקו וחוללו ספרי תורה. הפורעים ביצעו מעשי אונס וריטוש איברים של תינוקות, נשים וזקנים. במקומות קרובים לנהר ובבתים שבהם היו בארות, השליכו את הילדים למים לעיני ההורים. יהודים עלו על גגות הבתים וברחו מגג לגג. עֵד לפּרעות בשם יוסף נמרודי סיפר:

מבעד לחלון ראינו עשרות אנשים חמושים בסכינים, גרזנים וכלי ירי, חלקם סחב חפצים ורהיטים שבזז מבתי היהודים, ראיתי אישה הנושאת בידה רגל של תינוק עם החג'ל (צמיד לרגל עשוי זהב)..

כל אותה העת חנו כוחות הבריטים מחוץ לעיר על גדת החידקל. השגריר הבריטי בעיראק, סר קינאהאן קורנווליס, סירב להפצרות קציני הצבא הבריטי לאשר להם להיכנס לעיר ולהפסיק את הטבח המתחולל.

בבוקר היום השני, בזמן המהומות, עסק העוצר בהרכבת הממשלה החדשה. בשעה 10:45 שודרה ברדיו פקודת עוצר-בית וסמוך לצהריים נכנס לעיר צבא עיראקי חדש מן הצפון, שנשבע אמונים לעוצר והיה מורכב ברובו מכורדים. הצבא קיבל פקודה לפזר את הפורעים, שאכן התפזרו לאחר התערבות הצבא, והטבח ביהודים פסק. קיימות הערכות שונות באשר למספר הפורעים שנהרגו על ידי כוחותיו של העוצר במהלך ההתערבות, והן נעות ממספר עשרות עד כ-300–400 פורעים מוסלמים ולא-יהודים אחרים. הכוחות הבריטיים נכנסו לעיר רק לאחר הפסקת ההתפרעויות על ידי כוחות עיראקיים הנאמנים ליורש העצר. בשעות אחר הצהריים הטילו הבריטים עוצר על העיר וירו על הפורעים שנותרו.

היו גם מקרים שבהם בני עדות דתיות אחרות סיכנו את חייהם כדי להציל את שכניהם היהודים. ישנה סברה שהוועד לביטחון, העוצר והצבא הבריטי המנצח לא מנעו את הטבח מתוך מחשבה שזעם העם ימצא פורקן בפרעות נגד היהודים, כדי שכאשר יופיעו הכוחות המנצחים לא יצאו נגדם, אלא יסתתרו בבתיהם עם שללם. קיימת גם סברה שההשתלטות על הפורעים נעשתה, לפחות בין היתר, מתוך חשש שמא הפרעות יתפשטו גם נגד לא יהודים.

ועדת חקירה

ב-7 ביוני 1941 הוקמה בבגדאד ועדת חקירה ממשלתית לבדיקת הפרעות נגד היהודים. ב-8 ביולי הוגש דו"ח המסקנות שלה, שפורסם במלואו רק בשנת 1958. חלקו הראשון מתאר את מהלך ההתפרעות באזורים שונים של העיר, חלקו השני מצביע על האחראים ומאשים את קציני הצבא, המשטרה ובעלי תפקידים רשמיים אחרים, וחלקו השלישי מפרט את הגורמים: פעילותו של פריץ גרובה בעיראק והשפעת התעמולה הנאצית דרך תחנת הרדיו הגרמנית בשפה הערבית, וכן הפצת התעמולה הנאצית על ידי אמין אל-חוסייני, שעליה הוציא את כספי הסיוע שנאספו למען הנפגעים הפלסטינים במרד נגד הבריטים, והשפעתו על אנשי הממשל והצבא. מסקנותיה של ועדת החקירה שנויות במחלוקת, כיוון שקבעה שהפרעות התרחשו על רקע דתי. שמונה פורעים, כשביניהם קציני משטרה וצבא, הוצאו להורג.

תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל

לוח הנצחה לקדושי הפרהוד ברחוב קדושי הפרהוד בפתח תקווה

ב-3 ביולי 1941 פנה נשיא הוועד הלאומי יצחק בן-צבי לנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, הרולד מקמייקל, במכתב שבו הגיש את המידע שהגיע לידו לגבי "הזוועה הנוראית נגד היהודים", שנאסף "מעדי ראייה שהיו במקום בעת שהזוועה בוצעה ושהגיעו כעת לפלשתינה". בן-צבי דרש במכתבו ש"הממשלה העיראקית תטיל על הפושעים את העונשים הקשים ביותר ותבטיח הגנה מלאה ליהודי בגדאד". לכך הוסיף בקשה להנפיק אשרות הגירה ליהודי בגדאד הרוצים "לעזוב תופת זו של רצח" ולהגר לארץ ישראל. אף על פי שהמכתב נשלח מירושלים לכתובת בירושלים, העביר אותו הנציב העליון ללונדון רק ב-2 באוגוסט, ובשל האיטיות של התקשורת בתקופת המלחמה, הגיע השק הדיפלומטי ליעדו רק ב-17 בספטמבר.

ב-19 ביולי התקבלה במשרד החוץ הבריטי בלונדון הודעה מהסוכנות היהודית בירושלים, הכוללת דיווחים על הפרעות, וכן בקשת עזרה לקהילה היהודית בבגדאד ובקשה למתן אשרות הגירה לארץ ישראל.

נפגעי הפרהוד

ב-30 במאי 2014 פרסם עופר אדרת בעיתון "הארץ" את המאמר "ליל הבדולח של יהודי עיראק". המאמר עסק בדחיית תביעה של קורבנות הפרהוד שהוגשה לרשות לזכויות ניצולי השואה להכיר בהם כנפגעי הנאצים. לאחר הדחייה התובעים ערערו בפני ועדות ערר בבאר שבע ובחיפה.

במהלך הדיונים בוועדות הערר, ב-3 בדצמבר 2015, קבע שר האוצר במסגרת החלטה מנהלית שנפגעי הפרהוד בין במעשה בין כתוצאה מראיית האירועים, זכאים לתרופות חינם ולמענק שנתי דרך הרשות לזכויות ניצולי השואה. משרד האוצר פרסם תנאים אלו בהרחבה בעיתונות הכתובה והמשודרת, אך התנה את מתן הזכויות באי תביעה להכרה כנפגעי הנאצים. בעיתון כלכליסט פורסם שכל מהלך האישור נועד למנוע מהניצולים סכומי כסף גדולים בהרבה שיגיעו להם אם תתקבל תביעתם.

לאחר דיון ממושך דחו שתי ועדות הערר את תביעות יוצאי עיראק וקבעו שלא הוכח קשר בין התעמולה הנאצית ובין אירועי הפרהוד באופן המזכה את יוצאי עיראק בתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

חלק מהעוררים ערערו לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור וקבע כי לא נמצא קשר סיבתי בין הנאציזם לפרהוד, ואין לפסוק פיצויים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים:

"מעבר למניעות הדיונית להתערב בממצאים שבעובדה, אציע לחברי לקבוע כי לא ניתן ללמוד מהראיות, כפי שהובאו בפני הוועדה וכפי שנבחנו על ידנו במסגרת הערעורים, כי גלי האנטישמיות שבבסיס אירועי הפרהוד היו פועל יוצא של הכוונה נאצית-גרמנית באופן המבסס קשר סיבתי, כנדרש. הראיות, כפי שהובאו בפני הוועדות בחיפה ובבאר שבע, מלמדות על שורה של מניעים, חלקם פנים עיראקיים וחלקם על רקע תהליכים בעולם הערבי דאז, שהובילו לאירועי הפרהוד והפגיעה ביהודי עיראק. גם אם נניח שלמציאות העולמית ששררה במלחמת העולם השנייה ולאידאולוגיה הנאצית הייתה ההשפעה על גורמים אלו ואחרים בקרב אוכלוסיית עיראק, אין בכל אלו כדי לבסס את הקשר הסיבתי לקבלת זכאות לפיצויים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. מכאן שדין טענות המערערים להידחות."

המערערים יוצאי עיראק ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון, אשר דחה את עתירתם ב-10 במרץ 2019.

הנצחה

ב-6 בנובמבר 2002 התקיים ביער בארי טקס הסרת הלוט מעל האנדרטה לזכר הרוגי הפרהוד בעיראק. בטקס, שאורגן על ידי זבולון הראלי, יו"ר ארגון יוצאי תנועת המחתרת "החלוץ" בעיראק, השתתפו אנשי ציבור ומאות מחברי התנועה. מוסדות התנועה החליטו לחייב את החברים לשלם מס חודשי לקק"ל, והוחלט להודיע לקק"ל שכל ההכנסות יהיו קודש לנטיעת חורשה לזכר הרוגי הפרהוד. כאשר סכום הגבייה הגיע ל-4,000 לירות א"י, אישרה קק"ל נטיעת חורשה בנחאביר (בארי הישנה). במהלך קרבות תש"ח נהרסה נאחביר ועימה החורשה. במהלך השנים עו"ד מרדכי ביבי שב ודרש שביער בארי תוצב אנדרטה לזכרם של הרוגי הפרעות.

בעיראק הוקמה אנדרטה לזכר הנרצחים. במרכז מורשת יהדות בבל שבאור יהודה הוקם קיר זיכרון להנצחת הנרצחים.

ב-24 בפברואר 2010 הוצב במתחם הבורסה ברמת גן הפסל "התפילה" לזכר הרוגי ה"פרהוד" ולזכר 13 היהודים שנתלו בבגדאד בשנת 1969. הפסל הוא יצירתו של הפסל יאשה שפירא, עשוי מארד וגובהו כ-5 מטרים.

מליאת הכנסת ציינה לראשונה בחודש יוני 2020 את הפרהוד, ביוזמתו של חבר הכנסת אופיר כץ, שסבתו הייתה מניצולי הפרהוד.

יהודים יוצאי עיראק המוכיחים כי סבלו מפרעות הפרהוד זוכים לפיצוי כספי שנתי, בדומה להטבות ולזכויות ניצולי שואה.

ראו גם

• שפיק עדס
• הפליטים היהודים ממדינות ערב

לקריאה נוספת

מחקרים

• שמואל מורה, צבי יהודה (עורכים), שנאת יהודים ופרעות בעיראק: קובץ מחקרים ותעודות, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, 1992.
• Edwin Black, The Farhud: The Arab-Nazi Alliance in the Holocaust. Washington, DC: Dialog Press, 2010
• אברהם בן־יעקב, יהודי בבל מסוף תקופת הגאונים עד ימינו, הוצאת קרית־ספר, ירושלים תשכ"ה; מהדורה שנייה 1979; פרק שביעי, 5. פרעות חג השבועות תש"א (2-1 ביוני 1941), עמ' רנ-רנד.
• קהילות ישראל במזרח במאות התשע־עשרה והעשרים: עיראק, עורך: חיים סעדון, התשס"ב; נסים קזז, היהודים בסביבתם, עמ' 22–24.
• טוני רוקה, מאחורי הקלעים של הפרהוד, בתוך: מסע בבגדד היהודית, חלק שני, עמ' 187–237.
• משה ש. שבת, ישיבות בגדאד, ירושלים תשע"ט, כרך ב, עמ' 610-617; הנ"ל, ישיבות בגדאד, נספחים ומקורות, עמ' 485–487.

ספרות יפה

• סמי מיכאל, סופה בין הדקלים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1975.
• אלי עמיר, מפריח היונים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1992.
• ויולט שאמאש, מסע בבגדד היהודית (2008), הוצאת גוונים, תרגום ועיבוד: משה שמש, 2014; חלק ראשון: מהפכה; עוצר; פרהוד (עמ' 147–177).
• סמיר נקאש, "שלמה הכורדי ואני והזמן". עמ' 57–71
• Beyond the rivers of Babylon My Journey of Optimism and Resilience in a Turbulent Century by Joseph Samuels

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפרהוד בוויקישיתוף

• הפרהוד - אתר לשימור הזיכרון, אתר חדש שנבנה במטרה לשמר את זיכרון הפרהוד.
• הרצל ובלפור חקק, שואת יהודי עיראק בשירתנו (ה"פרהוד"), אתר אימגו
• עזרא מורד, פוגרום הפרהוד בעיראק, באתר פרשן, 9 ביולי 2011
• סיפור ה"פרהוד" בחג השבועות בעיראק, באתר "המסורת של יהודי עיראק"
• אסתר גליצנשטיין מאיר, ‏הפרעות ביהודי בגדאד – חג השבועות תש"א (2-1 ביוני 1941), פעמים 8, 1981, עמ' 37-21
• יהודה תגר, ‏ה'פרהוד' בכתבים בערבית מאת מדינאים ומחברים עיראקיים, פעמים 8, 1981, עמ' 45-38
• נסים קזז, ‏דו"ח ועדת-החקירה מטעם ממשלת עיראק על מאורעות 1–2 ביוני 1941, פעמים 8, 1981, עמ' 59-46
• נסים קזז, שמונים שנים לפרהוד: אני הייתי שם כשהכול קרה..., "צוות שלנו" (ביטאון ״צוות״), גיליון מספר 131, ספטמבר 2021, עמודים 26–27
• אסתר גליצנשטיין מאיר, ‏תעודות על הפרעות בבגדאד ועל תגובת הישוב בארץ-ישראל, פעמים 8, 1981, עמ' 91-60
• שמואל מורה, הסיפור שמאחורי פרעות "הפרהוד", באתר News1 מחלקה ראשונה, 5 ביוני 2007
• עופר אדרת, ליל הבדולח של יהודי עיראק, באתר הארץ, 30 במאי 2014
• שמעון כהן, סיפורו של הפרהוד הושכח ונשכח, ריאיון עם איתמר צור, באתר ערוץ 7, 6 ביוני 2016
• איתמר צור, הפוגרום שלא סופר, באתר ערוץ 20, 30 באפריל 2016
• לילך דניאל, הכרעה עקרונית: יהודי עיראק לא זכאים לפיצוי בגין טבח שבוצע ביהודי בגדד ב-1941, באתר "תקדין", 19 ביוני 2017
• דור סער-מן, הקשר של גרמניה הנאצית ל-"פרהוד" – הפוגרום הראשון אי פעם ביהודי עיראק, באתר בית התפוצות, ינואר 2018
• משה בן עטר, הפרהוד – חג שבועות השחור של יהודי עיראק, באתר הארץ, 16 במאי 2018
• עופר אדרת, בית המשפט העליון: ניצולי הפרהוד לא יוכרו כקורבנות הנאצים, באתר הארץ, 10 במרץ 2019
• אסף גבור, ‏היסטוריון עיראקי: "יש קשר ישיר בין ההשפעות הנאציות לפשעי הפרהוד", בעיתון מקור ראשון, 2 במאי 2019
• יוסף עוזר, פַרְהוּד, פואמה, באתר הארץ, 27 במאי 2019
• חן מלול, הגיבורה שהצילה את הנערות היהודיות מלבנון ומסוריה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 7 ינואר 2020