ספינה ויקינגית

ספינה ויקינגית (באנגלית: Viking ship) היא הכינוי שניתן לכלי שיט מסוגים שונים אך בעלי אותם מאפייני עיצוב ומבנה ייחודיים, בהם השתמשו הוויקינגים משלהי המאה השמינית עד כיבוש ממלכת אנגליה על ידי ויליאם הכובש ב-1061. היו אלו ספינות עץ פתוחות, צרות וארוכות, בעלות שדרית וליווח מרועף, כלומר גוף הספינה חופה בלוחות עץ במבנה מדורג כדוגמת רעפים על גבי שלד עץ, שחרטומן וירכתיהן זהים והונעו על ידי משוטים ומפרש רוחבי גם יחד. את קצות קני החרטום והירכתיים של אחדות מהן עיטר גליף עץ שבלולי או ראש דרקון.

בספינות אלו הפליגו הוויקינגים בים הבלטי, ואף יצאו למסעות הרחק מארצות מוצאם בסקנדינביה אל איסלנד, איי פארו, גרינלנד, ניופאונדלנד, הים התיכון, הים השחור וחופי אפריקה הצפונית.

רקע היסטורי

ספינת הוויקינגים הנודעת ספינת אוספברג

ספינות ככלל, מהוות אבן יסוד חשובה במיוחד בתרבות הסקנדינבית. בספינות נעשה שימוש הן למטרות מעשיות והן לשימושים של פולחן דתי.

בהשפעת המתאר הגאוגרפי של ארצות סקנדינביה המתאפיין בהרים גבוהים וקשי גישה בתוך הארץ, ביחד עם חופים מפורצים וקלים לגישה, הביא להתפתחות קשרי מסחר ותנועה באמצעות ספינות בדרך הים. הממלכות הוויקינגיות התפתחו ביישובים לאורך החופים כאשר הים הצפוני משמש אותן לצורכי הגנה והתפתחות. השליטה על החופים הייתה המפתח להישרדות הקהילות וחייבה התפתחות של מיומנות בניית כלי שיט.

החשיבות הרבה של כלי השיט המשולבים במרקם החיים והתרבות בסקנדינביה העניק להם גם מימד של חשיבות דתית וטקסית בהקשר הדתי. הספינות הפכו לסמלים המבטאים עוצמה ותעוזה. בתקופת האלף הראשון לספירה נהגו לקבור את הוויקינגים המכובדים והאצילים ביחד עם ספינתם בדרכם לעולם הבא. בשיאה של התקופה הוויקינגית הפך טקס הקבורה של המלכים לאירוע המוני רב רושם שבו הועמסה גופת המלך ביחד עם משרתיו הנבחרים, בעלי החיים האהובים עליו ורכוש רב על גבי ספינה שנשלחה לעומק הים והוצתה.

תבליטים של ספינות הוטבעו על גבי מטבעות והתנוססו על דגלים כהמחשה לחשיבותן ושילובם העמוק בעולמם וחייהם של הוויקינגים.

סוגים

קנור

דגם של קנור

קנור (knǫrr) או קנאר הוא השם שהעניקו עמי הצפון לספינות שנועדו להפלגות באוקיינוס האטלנטי. היו אלו ספינות משא, אורכן הממוצע כ-16 מ', רוחבן כ-4.6 מ' וקיבולת המטען שלהן עד 122 טונות. הדחקן עמד על 50 טון. הקנורים חצו מעשה שגרה את צפון האוקיינוס האטלנטי כבר לפני מאות שנים, כשהם מובילים חיות משק ואספקה אל גרינלנד. ספינות אלה היו מסוגלות לגמוא 75 מיילים (121 ק"מ) ביום, צוותן מנה 20–30 איש, והן שימשו בעיקר להפלגות ארוכות ומסוכנות. הן הונעו בכוח הרוח, כשהמשוטים משמשים להן לעזר כאשר השתרר דמך רוח. צורת המבנה של הקוגים, אותן ספינות מסחר כרסתניות בהן השתמשו ערי ברית הנזה בים הבלטי, הושפעה מקווי הגוף של הקנור.

קארבה

קארב או קארבה (Karve) הייתה ספינה קטנה, דומה בצורתה לקנאר, ששימשה להסעת אנשים ולהובלת חיות משק ומשאות לאורך החופים ובמים רדודים. רוחבה הגיע לכ-5 מ' ואורכה לכ-21 מ', והיא הונעה – בנוסף למפרש – על ידי 16 משוטים.

ספינה ארוכה

הספינות הארוכות (Langskip) היו כלי השיט המלחמתיים של הוויקינגים מסקנדינביה ואיסלנד ושימשו למסחר, תגליות גאוגרפיות ולוחמה במהלך התקופה הוויקינגית. את ראשית התפתחותן קובעים החוקרים עוד בתקופת האבן, עם המצאת האומיאק (umiak) - סירה אינואיטית פתוחה העשויה מעורות בעלי חיים שנמתחו על גבי שלד עץ. המשכה במאה ה-9 בדמותן של ספינות שהתגלו בנידם ובקוולסונד. הספינה הארוכה הגיעה לשיא התפתחותה בין המאה ה-9 למאה ה-13. מאפייני המבנה והצורה של אוניות אלו נשתמרו במסורת בניית הסירות הסקנדינבית עד לימינו אנו. מהירותן הממוצעת של הספינות הוויקינגיות הייתה 5–10 קשרים, ומהירותה המרבית של ספינה ארוכה בתנאים אופטימליים הגיעה ל-15 קשרים בקירוב. הספינות הארוכות יכלו לשאת על סיפונן עד כ-100 בני אדם.

המאפיין המשותף לכל דגמי הספינות הארוכות הוא גוף צר וארוך ובעל קווים נאים. השוקע הנמוך של הספינה איפשר להשיט אותה במים רדודים שעומקם מטר אחד בלבד ולהעלותה אל החוף. משקלה הנמוך איפשר את גרירתה ביבשה והורדתה למים מחדש בנקודה אחרת. חרטומה וירכתיה של הספינה הארוכה היו זהים, ולכן יכלה להפוך מיד את כיוון השיט מבלי להסתובב. תכונות אלה היו לתועלת רבה במימי הצפון, שם נשקפת לספינות סכנה מקרחונים וקרח צף. ספסלי החתירה בספינות הארוכות תפסו כמעט את מלוא אורכו של הגוף. הדגמים המאוחרים נשאו מפרש רוחבי על תורן יחיד, אשר החליף את החותרים או סייע להם בחתירתם, במיוחד בהפלגות ארוכות.

את הספינות הארוכות ניתן לסווג על פי גודלן, מאפייני המבנה שלהן או השימוש לו נועדו. השיטה המקובלת ביותר לסיווג היא על פי מספר ספסלי החתירה, מה-Karvi בעלת 13 הספסלים ועד ל-Busse, שבה היו על פי ממצאים ארכאולוגיים כ-34 ספסלים.

הספינות הארוכות היו עיקר כוחם של הוויקינגים בים. הן היו על פי רוב רכושם של בעלי אדמות שחיו בקרבת החוף, וגויסו בעיתות מלחמה לשירותו של המלך כאשר הוא נזקק לכוח ימי. הספינות הארוכות שימשו אומנם את עמי הצפון לצורכי לחימה, אך הן היו מובלות חיילים להנחתת הלוחמים בחוף ולא ספינות מלחמה לעריכת קרבות ימיים. במאה ה-10 נהגו לעיתים לקשור כמה ספינות יחד, כדי ליצור משטח יציב ללחימה פנים אל פנים כביבשה. ספינות אלה כונו על ידי אויביהם של הוויקינגים בשם "אוניות דרקון" על שום ראש הדרקון שהתנוסס במרומי קנה החרטום.^[1]

מבנה

שרטוטי המבנה של ספינה ויקינגית

הספינות הוויקינגיות על דגמיהן השונים, נבדלות מספינות אחרות מאותה תקופה בעיקר בכושר השיט שלהן וקלות משקלן. תכונות אלה הושגו בעיקר בשל הליווח המרועף (כדוגמת רעפים) של גוף הספינה. הלוחות, לרוב מעץ אלון, היו דקים יחסית, בעובי של כ-2 ס"מ. הלוחות המרועפים הותקנו החל מן השדרית שבתחתית הספינה ובמעלה הגוף. הם חוברו במסמרים העשויים ברזל דל פחמן אשר מנע את תהליך הקורוזיה שלהם כתוצאה מן המגע עם מי הים. המרווחים בין הלוחות נאטמו בנעורת פשתן.

ניווט

יכולות השיט של הספינה הוויקינגית איפשר ביצוע מסעות הפלגה ארוכים ורחוקים ברחבי האוקיינוס האטלנטי ולא רק לאורך החופים של ארצות הצפון. הדבר דרש שיפור תואם גם ביכולת הניווט אשר לא התבסס רק על ידע אישי ומסורות של מידע בעל-פה. ממצאים ארכאולוגיים שנויים במחלוקת מעלים את האפשרות כי הוויקינגים עשו שימוש במצפן המתבסס על תנועת השמש ועל "אבן שמש" המייצרת קיטוב של האור העובר דרכה ומאפשר לקבוע את הכיוון גם כאשר השמש מוסתרת על ידי העננים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ספינה ויקינגית בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Ervan G. Garrison: . A history of engineering and technology: artful methods. p. 111.

[1] Ervan G. Garrison: . A history of engineering and technology: artful methods. p. 111.

[1]