ויקיפדיה

ננסי וילסון (מוזיקאית ג'אז)

שחקנית אמריקאית

ננסי סו וילסון (באנגלית: Nancy Sue Wilson; ‏20 בפברואר 1937 – ‏13 בדצמבר 2018) הייתה זמרת אמריקאית, בעלת קריירה שארכה יותר מחמישה עשורים, מאז אמצע שנות ה-50 ועד פרישתה בתחילת שנות ה-2010.

ננסי וילסון
Nancy Wilson
לידה 20 בפברואר 1937
צ'יליקותי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 בדצמבר 2018 (בגיל 81)
Pioneertown, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Nancy Sue Wilson עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1956 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים תיכון וסט עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה ג'אז, בלדה, רית'ם אנד בלוז, מוזיקת פופ עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים קפיטול רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Kenny Dennis (1960–1970) עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 3 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס גראמי
פרס אמי
היכל התהילה של נשות אוהיו
missnancywilson.com
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

וילסון הקליטה יותר מ-70 אלבומים, וזכתה בשלושה פרסי גראמי. במהלך הקריירה שלה, וילסון נחשבה לזמרת בלוז, ג'אז, R&B, פופ, נשמה, ל"שחקנית מושלמת", ובתור "הבדרנית האולטימטיבית". היא עצמה העדיפה את התואר "מעצבת שירה".[1] בין הכינויים בהם זכתה,"Sweet Nancy", "The Baby", "Fancy Miss Nancy" ו-"The Girl With the Honey-Coated Voice".[2]

תחילת דרכה

עריכה

וילסון נולדה ב-20 בפברואר 1937 בצ'יליקות, אוהיו,[3][4] הבוגרת מבין ששת הילדים של אולדן וילסון, עובד ביציקת ברזל, וליליאן ריאן, משרתת.[5] אולדן היה משמיע תקליטי מוזיקה בבית, וננסי זכתה מגיל ציע לשמוע הקלטות של בילי אקשטיין,, נט קינג קול, וג'ימי סקוט עם התזמורת של ליונל המפטון. בבר השכונתי במורד הרחוב הייתה מכונת תקליטים, ושם היא למדה להכיר את דיינה וושינגטון, רות בראון, לוורן בייקר, וליטל אסתר".[6] את כשרונה גילתה וילסון כשהשתתפה במקהלות בכנסייה, וכשהייתה מופיעה בפני המשפחה ומחקה את הזמרות הגדולות ששמעה. בגיל ארבע כבר החליטה להיות זמרת.[7]

בגיל 15, זכתה וילסון בתחרות כישרונות בחסות תחנת הטלוויזיה המקומית של רשת ABC,‏ WTVN. הפרס היה הופעה בתוכנית הטלוויזיה, Skyline Melodies, אשר לימים היה הייתה למארחתו.[8] היא גם עבדה במועדונים במזרח וצפון קולומבוס, אוהיו, עד שסיימה את לימודי התיכון בגיל 17. מכיוון שלא הייתה בטוחה בעתידה כזמרת, היא נרשמה ללימודי הוראה. אחרי שנה באוהיו סטייט קולג' היא נשרה מהלימודים כדי לפתח קריירת זמרה. היא נבחנה וזכתה במקום בתזמורתו של ראסטי בראיינט ב-1956. היא תיירה עם התזמורת ברחבי קנדה והמערב התיכון של ארצות הברית בין 1956 ל-1958.[9] במהלך תקופה זו, הקליטה את האלבום הראשון שלה עם חברת דוט רקורדס.[10]

קריירה

עריכה
 
עם לויד היינס ב הופעת אורח בתוכנית הטלוויזיה Room 222 ‏(1970)

כאשר פגשה וילסון את קנונבול אדרלי, הוא הציע לה לעבור לניו יורק, כי האמין שהקריירה שלה תוכל לפרות בעיר הגדולה. ב-1959, היא עברה לניו יורק במטרה לגייס את ג'ון לוי, מנהלו של אדרלי, בתור מנהל שלה ולהשיג חוזה הקלטות עם קפיטול רקורדס.[7] בתוך ארבעה שבועות מהגעתה לעיר, הייתה לה את הפריצה הגדולה הראשונה שלה, כשהוזמנה להחליף את איירין ריד במועדון "בלו מרוקו". מנהל המועדון כל כך התרשם, ששכר את וילסון על בסיס קבוע; היא שרה שם ארבעה לילות בשבוע. ובימים עבדה בתור מזכירה במכון הטכנולוגי של ניו יורק. ג'ון לוי שלח דמואים של שני שירים שהקליטה לקפיטול רקורדס, וב-1960 חתמה עמם על חוזה הקלטות.

 
וילסון ודני קיי, 1965

סינגל הבכורה של וילסון, "Guess Who I Saw Today", זכה להצלחה כה גדולה, שבין אפריל 1960 ליולי 1962 קפיטול רקורדס הוציאו חמישה אלבומי ננסי וילסון. האלבום הראשון, Like in Love, הציג את הכישרון שלה בסגנון רית'ם אנד בלוז. על פי עצתו של אדרלי, וילסון שינתה כיוון מן הפופ ששרה במקור, ופנתה לכיוון ג'אז ובלדות.[7] ב-1962, הם שיתפו פעולה בהפקת האלבום Nancy Wilson and Cannonball Adderley, אשר הביא אותה לרמת פרסום לאומית עם להיט ה-R&B שלה, "Save Your Love For Me". וילסון מאוחר יותר הופיעה גם באלבום ההופעה של אדרלי In Person ‏(1968). בין מרץ 1964 ליוני 1965, ארבעה אלבומים של וילסון העפילו לטופ-10 של מצעד האלבומים של בילבורד. ב-1963, הסינגל "Tell Me The Truth" הפך ללהיט הענק הראשון שלה, מה שהוביל להזמנה להופעה במועדון "קוקונאט גרוב" בלוס אנג'לס ב-1964 – נקודת המפנה בקריירה שלה, משם המשיכה למסע הופעות עתיר שבחי הביקורת מחוף לחוף.[11] על פי מגזין טיים, "היא, בעת ובעונה אחת, גם מגניבה וגם מתוקה, גם זמרת וגם מספרת סיפורים."[12] ב-1964 וילסון הוציאה את מה שהפך ללהיטה המצליח ביותר בבילבורד הוט 100, "(You Don't Know) How Glad I Am", אשר הגיע לשיאו למקום 11. מ-1963 ל-1971 היו לווילסון אחד עשר שירים במצעד הוט 100, כולל שני סינגלים לחג המולד. עם זאת, השיר "Face It Girl, It's Over" היה היחיד מבין אלה שלא לכבוד חד המולד שפרצו מעבר למקום מספר 40 (#29, 1968).

 
וילסון במרץ 1968

לאחר מספר רב של הופעות אורח בטלוויזיה, וילסון בסופו של דבר קיבלה סדרה משלה ברשת NBC, The Nancy Wilson Show ‏(1967-1968), אשר זכה בפרס אמי.[7] במהלך השנים היא הופיעה בתוכניות רבות כשחקנית או מופיעת אורחת, ביניהם I Spy,[13] room 222, הוואי חמש-אפס, Police Story, The Jack Paar Program, The Sammy Davis Jr. Show (1966), The Danny Kaye Show, The Smothers Brothers Comedy Hour, Kraft Music Hall, The Sinbad Show, משפחת קוסבי, The Andy Williams Show, המופע של קרול ברנט, Soul Food,New York Undercover, Moesha,[11][14] המופע של אד סאליבן, ,The Merv Griffin Show The Tonight Show, "ארסניו הול" ועוד.[7] היא השתתפה בסרט משנת 1993 של רוברט טאונסנד, The Meteor Man ובסרט The Big Score. בסוף שנות ה-1970, בניסיון להרחיב את קהל המאזינים שלה, היא הוציאה את האלבום Life, Love and Harmony, אשר כלל שירי ריקודים בסגנון פאנק ונשמה, בכללם "Sunshine", אשר היה לאחת ההקלטות המבוקשות שלה בקרב אוהבי מוזיקת נשמה. ב-1977 היא הקליטה את שיר הנושא לסרט הטלוויזיה The Last Dinosaur, אשר יצא לאקרנים בבתי הקולנוע ביפן.

 
צילום של וילסון מהארכיון הלאומי של ברזיל.

בשנת 1980, היא הקליטה חמישה אלבומים עבור לייבל יפני, משוש שהעדיפה הקלטה חיה, וחברות התקליטים האמריקאיות איפשרו זאת אך לעיתים רחוקות. היא צברה פופולריות כה גדולה ביפן, שהיא נבחרה כזוכת פסטיבל השירים השנתי של טוקיו.[7]

בשנות השמונים הקליטה והופיעה וילסון עם כמה מגדולי הג'אז, ביניהם האנק ג'ונס, צ'יק קוריאה וג'ו הנדרסון.[9] ב-1982 חתמה חוזה הקלטות עם CBS, והאלבומים שהקליטה עמם כוללים את The Two of Us ‏(1984), אלבום דואטים עם רמזי לואיס שהופק על ידי סטנלי קלארק; Forbidden Lover ‏(1987); A Lady with a Song ב-1989. ב-1989 הופעה חיה שלה, Nancy Wilson in Concert שודר בטלוויזיה בשידור מיוחד.[7] בתחילת שנות ה-1990, וילסון הקליטה אלבום מחווה לג'וני מרסר עם בארי מנילו כמפיק שותף, With My Lover Beside Me. בעשור זה היא הקליטה שני אלבומים נוספים, Love, Nancy ואלבומה השישים, If I Had it My Way. בסוף שנות ה-1990, היא שיתפה פעולה עם MCG Jazz, תוכנית למען חינוך בתחומי אמנות לבני נוער מקבוצות מיעוט בבפיטסבורג, פנסילבניה.[15]

ב-1995, וילסון הופיעה בפסטיבל הג'אז והמורשת בניו אורלינס, ובפסטיבל הג'אז של סן פרנסיסקו ב-1997.[9] בשנת 1999, היא אירחה ברשת A & E מופע לכבודה של אלה פיצג'רלד, Forever Ella.[7] כל ההכנסות מן האלבום משנת 2001 A Nancy Wilson Christmas הוקדשו לארגון MCG Jazz.[16] וילסון אירחה את התוכנית "פרופילי ג'אז" ב-NPR[17] מ-1996 עד 2005. וילסון והתוכנית זכו בפרס פיבודי בשנת 2001.[18] שני אלבומים נוספים שהוציאה וילסון עם MCG Jazz,‏ R.S.V.P. ‏(Rare Songs, Very Personal) (2005), ו - Turned to Blue ‏(2007), זכו שניהם בפרס גראמי לאלבום הג'אז הווקאלי הטוב ביותר. ב-10 בספטמבר 2011, היא הופיעה על הבמה הציבורית בפעם האחרונה, באוניברסיטת אוהיו. היא אמרה, "אני לא הולכת לעשות את זה יותר, ואיזה מקום טוב יותר לסיים את זה מאשר איפה שהתחלתי – באוהיו."[19]

פרסים והכרה

עריכה
 
וילסון בשנת 1997

ב-1964, וילסון זכתה בפרס גראמי הראשון שלה להקלטת רית'ם אנד בלוז הטובה ביותר, עבור האלבום שלה How Glad I Am. היא הופיעה במגזין הנשים השחורות Essence בכתבת שער, בתור "הדיווה של הג'אז" ב-1992.[20] באותה שנה, היא גם זכתה בפרס ויטני יאנג ג'וניור מטעם הליגה העירונית. בשנת 1998, היא זכתה בפרס הקוראים של פלייבוי לסולנית הג'אז הטובה ביותר.[7]

ב-1986, היא מונתה כבדרנית הגלובלית של השנה על ידי הכנס העולמי של ראשי ערים. היא זכתה בפרס מרטין לותר קינג מטעם המרכז לשינוי חברתי בלתי אלים בשנת 1993; ובפרס היכל התהילה של NAACP ב-1998, והוכנסה להיכל התהילה של הביג בנד ב-1999. היא זכתה בפרס החצוצרה מטעם קרן UNCF להישג יוצא דופן ב-1994, ושוב ב-2005.[20] וילסון קיבלה כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד ב-1990.[21] היא קיבלה תוארי דוקטור לשם כבוד מאת מכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון, ומאוהיו סטייט. לווילסון יש רחוב על שמה בעיר הולדתה, צ'יליקות, אוהיו. והיא ממייסדי קרן ננסי וילסון, אשר חושף ילדים משכונות עוני לטבע.[20] וילסון הייתה עמיתת מאסטר של הקרן הלאומית לאמנויות לשנת 2004, הכבוד הגבוה ביותר שממשלת ארצות הברית מעניקה למוזיקאי ג'אז.[22] בשנת 2005 היא קיבלה את פרס NAACP Image לאמן הקלטות הג'אז הטוב ביותר, ומאוחר יותר לפרס מפעל חיים מ-NAACP בשיקגו, ואת פרס "האגדות" של אופרה וינפרי.[23]

בספטמבר 2005, הוכנסה וילסון לדרך התהילה הבינלאומי לזכויות האזרח הליכה באתר מרטין לותר קינג ג'וניור ההיסטורי. וילסון הייתה דמות מרכזית בתנועה לזכויות האזרח, ואמרה "הפרס הזה חשוב לי יותר מכל דבר אחר שאי פעם קיבלתי." את יום הולדתה ה-70 חגגה בהוליווד בול, ב-29 באוגוסט 2007, באירוע שאירח ארסיניו הול, ובה נכחו והופיע מיטב האמנים מעולם הג'אז, רית'ם אנד בלוז, פופ ועוד.

חיים אישיים

עריכה

וילסון נישאה לבעלה הראשון, המתופף קני דניס, ב-1960. בשנת 1963 נולד בנם, קנת (קייסי) דניס ג'וניור, וב-1970, הם התגרשו. ב-22 במאי 1973, היא נישאה לאיש דת פרסביטריאני, ויילי ברטון. היא ילדה את סמנתה. ברטון ב-1975, והזוג אימץ את שריל ברטון ב-1976.[7]

באוגוסט 2006, אושפזה וילסון בבית חולים עם אנמיה ומחסור באשלגן. היא נאלצה לבטל מספר הופעות חשובות בזמן שעבר סדרת בדיקות.[24]

במרץ 2008, היא שוב אושפזה, הפעם מסיבוכים של דלקת ריאות. היא החלימה,[24] אך באותה שנה, בעלה, ויילי ברטון, נפטר מסרטן הכליות.[25]

ב-13 בדצמבר 2018, וילסון מתה בביתה בקליפורניה, לאחר מחלה ארוכה. היא הייתה בת 81.[26]

פרסי גראמי

עריכה
זכיות בפרס גראמי
שנה קטגוריה ז'אנר כותרת חב' תקליטים תוצאה
2007 אלבום הג'אז הווקאלי הטוב ביותר Jazz Turned to Blue MCG Jazz זכייה
2005 אלבום הג'אז הווקאלי הטוב ביותר Jazz R.S.V.P. (Rare Songs, Very Personal) MCG Jazz זכייה
1965 הקלטת הרית'ם אנד בלוז הטובה ביותר R&B "How Glad I Am" Capitol זכייה

דיסקוגרפיה נבחרת

עריכה
  • Like in Love ‏(‏1959)
  • Something Wonderful ‏(‏1960)
  • The Swingin's Mutual! (‏with George Shearing) ‏(‏1961)
  • Nancy Wilson/Cannonball Adderley ‏(‏1962)
  • Broadway – My Way (‏1963)
  • Hollywood – My Way (‏1963)
  • Yesterday's Love Songs/Today's Blues (‏1964)
  • Today, Tomorrow, Forever (‏1964)
  • The Nancy Wilson Show! (‏1965)
  • Tender Loving Care (‏1966)
  • Lush Life (‏1967)
  • Welcome to My Love (‏1967)
  • Hurt So Bad (‏1969)
  • But Beautiful (‏1969)
  • Life, Love and Harmony (‏Sunshine) (‏1978)
  • Love, Nancy (‏1994)
  • A Nancy Wilson Christmas (‏2001)
  • R.S.V.P. (‏Rare Songs, Very Personal) (‏2004)
  • Turned to Blue (‏2006)

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ננסי וילסון בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "Nancy Wilson, NPR Biography". NPR.org. אורכב מ-המקור ב-20 בינואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Nancy Wilson (Center Stage) (Biography)". Ebony Magazine at highbeam.com. 1 במרץ 2007. אורכב מ-המקור ב-2014-06-11. נבדק ב-2018-12-15. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Nancy Wilson - NEA Jazz Master (2004)
  4. ^ The Oxford Desk Dictionary of People and Places (edited by Frank R. Abate) - Wilson
  5. ^ "Nancy Wilson". NNDB.com. ארכיון מ-24 בספטמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "NEA Jazz Masters: Nancy Wilson – Bio and Interview". National Endowment for the Arts. ארכיון מ-23 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 "Nancy Wilson Biography". musicianguide.com. ארכיון מ-23 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "Nancy Wilson 1937-" (PDF). ohioana.org. אורכב מ-המקור (PDF) ב-7 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 3 "Wilson, Nancy (Sue)". Oxford University Press.
  10. ^ "Nancy Wilson Biography". musicianguide.com. ארכיון מ-23 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ 1 2 "Miss Nancy Wilson Biography". Missnancywilson.com. 25 באוגוסט 2004. אורכב מ-המקור ב-8 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "Singers: The Greatest Pretender". Time Magazine. 17 ביולי 1964. אורכב מ-המקור ב-22 באוקטובר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "The F.B.I., Season 9, Episode 2, The Confession". tv.com. 30 בספטמבר 1973. ארכיון מ-12 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ "Nancy Wilson (II)". IMDb.com. ארכיון מ-23 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ "Manchester Craftsmen's Guild". manchesterguild.org. אורכב מ-המקור ב-17 בינואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "CD Title: A Nancy Wilson Christmas". JazzReview.com. אורכב מ-המקור ב-22 בדצמבר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ "NPR Music - Jazz Profiles". NPR.org. ארכיון מ-1 בינואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "NPR Collects Two Peabody Awards For September 11 Coverage and Jazz Profiles". NPR.org. 27 במרץ 2002. ארכיון מ-19 במאי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ "Legendary Jazz Singer Nancy Wilson, To Perform Last Show in Athens". jazzcolumbus.com. ארכיון מ-26 בדצמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ 1 2 3 "Wilson, Nancy - 1937". encyclopedia.com. ארכיון מ-2 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ "Hollywood Walk of Fame – Nancy Wilson". walkoffame.com. 1 באוקטובר 1990. ארכיון מ-18 בפברואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ "2004 Jazz Master Fellowship Recipients". The National Endowment for the Arts. אורכב מ-המקור ב-12 בפברואר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "International Civil Rights Walk of Fame: Nancy Wilson". National Park Service, nps.gov. ארכיון מ-4 בפברואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ 1 2 "Jazz singer Nancy Wilson treated for a collapsed lung". Old School Music Lover. 17 באפריל 2008. ארכיון מ-23 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ "Nancy Wilson's husband dies". JET at highbeam.com. 25 באוגוסט 2008. אורכב מ-המקור ב-2014-06-11. נבדק ב-2018-12-15. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ "Nancy Wilson, Grammy winning jazz singer, dies at 81". Fox News. 13 בדצמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ "'Music Preview: Another side of Nancy Wilson". post-gazette.com. 1 במרץ 2007. ארכיון מ-16 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "Nancy Wilson, Artist". Recording Academy Grammy Awards.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ננסי_וילסון_(מוזיקאית_ג%27אז)&oldid=37830218"