אהבת ה'

אהבת ה' היא מצוות עשה מהתורה לאהוב את אלוהים. מצווה זו היא אחת משש מצוות תמידיות.

אהבת ה'
(מקורות עיקריים)

הציווי מתוך פסוקי קריאת שמע
מקרא	ספר דברים, פרק ו', פסוק ה'
משנה	מסכת ברכות, פרק ט'
ברייתא	ספרי, דברים ו', ה'
תלמוד בבלי	מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד ב'
משנה תורה	ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ב', הלכה ב'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ג' ספר החינוך, מצווה תי"ח

המקור בתורה ובהלכה

בתורה נאמר: ”וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאדֶךָ”, ועל סמך פסוק זה פוסק הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה:

האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו, שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך", ונאמר "את ה' אלהיך תירא"

— משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ב', הלכה ב'.

הדרך לאהבת ה'

במצוות אהבת ה' עולה תמיהה גדולה, כיצד ניתן לצוות אדם לאהוב, והרי אהבה היא עניין רגשי.

הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה, כתב שהדרך לאהבתו היא על ידי התבוננות בבריאה:

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלהים לאל חי"

— משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ב', הלכה ב'

ובספר המצוות כתב הרמב"ם, שהדרך לאהבתו היא על ידי התבוננות במצוות התורה:

שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולתיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג - וזוהי האהבה המצווה [עלינו]. ולשון ספרי: ו"לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' (דברים ו, ה) יודע אני כיצד אהב את המקום? תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על-לבבך' - שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם". הנה ביארנו לך, שבהשתכלות תבוא לידי השגה, וימצא לך תענוג ותבוא האהבה בהכרח.

— ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ג'

דיני המצווה

במסכת ברכות מבואר כי ”חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"”. בהמשך מפרטת המשנה כיצד יש לאהוב את השם:

"בְּכָל לְבָבְךָ" - בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ: בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" - אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ! "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" - בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר, "בְּכָל מְאֹדֶךָ" - בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד

— משנה, מסכת ברכות, פרק ט', משנה ה'

לדעת ספר החינוך, מצות אהבת השם היא אחת משש מצוות תמידיות, המתייחדות בכך שאפשר לקיימן באופן תמידי בכל רגע ורגע. והרמב"ם כתב שמצות אהבת השם הראויה היא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה עזה מאד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת השם, ונמצא שוגה בה תמיד.

ביאור אהבת ה' בהגות היהודית

ספרות ההגות היהודית – הפילוסופיה, הקבלה, החסידות והמוסר – עוסקת בהרחבה בביאור מצווה זו, ובספרים רבים הוקדשו לנושא זה פרקים ושערים שלמים, ואף חוברו עליו ספרים מיוחדים. בדברי חז"ל ובספרי הקדמונים כבר ניתן להבחין שהמושג אהבת ה' יש בו כמה וכמה פנים, לא הרי זה כהרי זה.

ניתן להבחין בשלוש גישות עיקריות בביאור מושג האהבה ביחס לאלוהים:

• תוצאת האהבה – הזדהות עם חובות הדת.
• רגש אהבה סביל המקנן באדם כסיבה להזדהות עם חובות הדת.
• רגש אהבה פעיל וער.

א. תוצאת האהבה – הזדהות עם חובות הדת

נאמנות לתורה ומצוות

במקורות רבים בחז"ל ובספרות ההלכה הבינו את המצווה כפשוטה, דהיינו להיות נאמן למצוות השם, מתוך משמעות מיוחדת להגדרה 'אהבה' שכן יש מחויבות ונאמנות לקיום המצוות גם מצד היראה, ואילו מצווה זו היא להיות נאמן ומחויב מצד האהבה. משמעות פשטנית זו עולה לכאורה מפסוקים רבים כמו 'ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי'. משמע ש'אוהבי' הוא דומה ל'שומרי מצוותי', והיא דרגה קרובה ודומה לה. וכך אמרו במדרש ההלכה ספרי על ספר דברים (מובא גם ברש"י על הפסוק)

ואהבת את ה' אלהיך. עשה מאהבה. הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה. מאהבה שכרו כפול ומכופל. לפי שהוא אומר את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, יש לך אדם כשהוא מתיירא מחברו כשהוא מטריחו מניחו והולך לו, אלא אתה עושה מאהבה. שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד'

למרות שהיראה מחייבת ומרתיעה, יש יתרון לאהבה גם מבחינה קיומית מעשית, כי אם האדם רק ירא, אזי כאשר יכול לפטור עצמו בנימוק מספיק שוב אינו מתאמץ יותר. ואילו האוהב מתאמץ מחמת רצונו העצמי. בספר "מסילת ישרים" כותב הרמח"ל (פרק טז ופרק יח) שהאוהב את ה' מהדר ושואף לדרגות רמות ונזהר אף בעניינים שאינם מפורשים. בספר החינוך - מצווה תיח נאמר: 'שורש מצווה זו ידוע, שלא יקיים האדם מצוות השם ברוך הוא יפה רק באהבתו אותו'. לפי דעתו הכוונה היא שמתוך כך העבודה באה מעצם נפשו ואישיותו של האדם ואינו פועל באופן שלבו רחוק מתוך כפייה חיצונית. כי אפילו לעומת יראת הרוממות יש ב'עושה מאהבה' יותר התחברות אישית לעשיית הדברים. כך גם מה שדרשו בספרי – 'ד"א ואהבת את ה' אלהיך - אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך', גם דרשא זו מפרשת אהבה במובן של נאמנות. ז. א. שמרוב נאמנות מפיץ את ידיעתו על כל הבריות. לפי ביאור זה הכוונה ב'ואהבת' אינה על עצם רגש האהבה אלא על הנהגה שבאה כתוצאה מאהבה. להתנהג בהנהגה של אוהבים, כלומר להיות נאמן ומסור. מקור לגישה זו במצוות אהבת ה' אנו מוצאים במשנה (ברכות פרק תשיעי, תלמוד בבלי דף נד, א)

ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך בכל ממונך, דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו.

דרשת חז"ל זו 'בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך', מוכיחה לכאורה שכל הפסוק מוסב על המחויבות לקיום המצוות, כשהכותרת לכל זה הוא 'ואהבת'. כך גם הביאור 'בכל לבבך' בשני יצריך, נובע אף הוא מהפירוש של אהבת ה' במובן של נאמנות, כלומר שיקיים המצוות על אף פיתויי היצר ויכבוש את יצרו הרע ויגביר את יצרו הטוב. וכמו כן 'בכל מאודך' שפירשו חז"ל 'בכל ממונך', כלומר שעבור האהבה יהיה האדם נכון להפסיד אפילו את כל ממונו.

שמחה ורצון בהנהגת האלוהים

פירוש נוסף שאנו מוצאים בחז"ל הוא שהאדם יהיה מרוצה מהנהגת האלוהים וישמח בה. כי מציאות השם בעצמה אינה נגלית לאדם, אבל הנהגתו בעולם היא שנראה בה פעולתו ונוכחותו, ועליה מתאים המושג אהבה, כלומר שמשלים ומסכים ומרוצה ומוצא חן בעיניו ושמח בהנהגת הא-ל יתברך. וכעין מאמר חז"ל 'גם זו לטובה', מידה זו בדרך כלל נחשבת בין חלקי הביטחון שסומך על ה' שיעשה את הטוב ביותר. דרך זו בפירוש מושג האהבה, אנו מוצאים בדרשת חז"ל המובאת ברש"י 'בכל לבבך שלא יהא לבך חלוק על המקום', לפי פירוש זה המשך הפסוק 'בכל נפשך' מתפרש במובן 'בכל רצונך', שלא זו בלבד שלא יהיה 'לבו' חלוק על המקום, כלומר מסוכסך בעצמו עם רגשות התמרמרות ופקפוקים כלשהם על הנהגת ה', אלא גם בכל 'רצונו' יהיה מרוצה עם הנהגת ה'.

במשנה הנ"ל במסכת ברכות לאחר שפירשו בכל מאודך בכל ממונך, נוסף ביאור אחר - 'דבר אחר בכל מאודך בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו [במאד מאד]'. כנראה שדרשא זו של 'דבר אחר' נובעת ממהלך זה שלפיו אהבת ה' מתפרשת במובן של שמחה והסכמה עם הנהגת ה'. בכל לבבך שלא יהא לבך חלוק על המקום, בכל נפשך הסכמת הרצון, ועתה הדרגה השלישית לא רק הסכמה בכל לב ורצון בכל נפש אלא גם שמחה והודאה בכל מידה ומידה שהוא מודד לך. לפי פירוש זה באהבת ה' מובן היטב מדוע היא נמנית כמצווה מיוחדת במניין המצוות, והוא מצווה של השקפה והכרה, אם כי הוא סעיף מחלקי האמונה.

ב. רגש אהבה סביל המקנן באדם כסיבה להזדהות עם חובות הדת

שורשי המחויבות וההזדהות עם חובות הדת

הפירושים הנוספים באהבת ה' הם אהבה כמשמעה, למצוא בנפשו רגש של אהבה אל ה'. אחד הביאורים היותר מקובלים במשמעות האהבה הוא במובן של הערצה והתפעלות מגדלו וטובו וקדושתו. כאשר מתבונן כי הוא רב ושליט והכל ממנו והוא אחד המחויב המציאות הרי הוא מלא התפעלות והערצה על גודל עצמתו ורוב קדושתו, ונפשו מתפעמת מגודל המחזה שיש מצוי אחד ויחיד כביר כזה. וכפי שמשמע מהפסוק ש'ואהבת' הוא המשך ל'שמע ישראל ה' א' ה' אחד'. פירוש זה מופיע רבות בספרי החסידות תניא ולקוטי תורה. [לפי פירוש א', המצווה מדברת על הנאמנות בפועל, ואילו לפי הפירוש הנוכחי המצווה מדברת על עצם רגש האהבה וההתפעלות.]

האדם חייב ליצור בנפשו רגשות עמוקים של הזדהות עם האלוהים. מתוך הכרה בעוצמתו, או במוחלטות נוכחותו הממלאת את כל המציאות, או בהיותו שורש וסיבה לכל המציאות. התבוננות בכך אמורה להוביל את האדם להזדהות חיובית עמוקה עם האלוהים ותשוקה וחפץ לב למלא את רצונו ולהעניק לו את כל מה שביכולתו.

גישה נוספת מבססת את האהבה לאלוהים על רגשי הכרת הטוב ותודה וחיבה אל ה' מצד חסדיו וטובתו בעולם. כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שעליו נאמר 'אברהם אוהבי'. כי מתוך ההתבוננות בחסדי ה' מגיעים לאהבתו. וכל הבריאה היא כולה חסד כפי שכתוב במקרא "עולם חסד יבנה", וכן "חסד ה' מלאה הארץ". ואין הקב"ה מייחד שמו על הרעה, כי חפץ חסד הוא.

ישנה גישה לפיה אהבת ה' מבוססת על הקשר המיוחד שיצר האלוהים עם העם היהודי. יש לשים לב שהפסוק מדבר על 'ואהבת את ה' אלוהיך' האהבה לה' באה כהמשך להכרזה שהוא אלוהינו, כלומר אלוהי ישראל, לפי זה האהבה מתפרשת באופן יותר קרוב למושג הרגיל, דהיינו רגשות עונג ואושר על הקרבה המיוחדת שהוא מתייחס בה אלינו. כך גם יש להוכיח מהפסוק 'הישכם אוהבים את ה' אלוהיכם' ( דברים יג) ובהמשך כתוב הטעם שעבורו יש לאהוב את ה' – כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּך. אף שהפרשה שם עוסקת באהבה במשמעות המעשית של נאמנות לה', אבל מבואר ששורש הרגש המחייב אותה הוא משום יציאת מצרים.

שיטת המהר"ל - תחושת אחדות וההתכללות

המהר"ל נוקט שהאהבה בכלל וכך גם אהבת השם, יסודה בקשר ואחדות בין האוהב והנאהב. אך גם כאשר אין שוויון ביניהם יכולה להיות אחדות כאשר אחד מהם משלים את רעהו. כך הוא כותב בספר נתיבות עולם חלק ב (נתיב אהבת השם) "כי עיקר האהבה הוא לריע שלו מפני שהם שוים ודומים ולכך שייך בהם אהבה. ובכל מקום שהדבר מתאוה אל דבר שהוא הפכו הדבר הזה מפני שיושלם באותו דבר ומכיוון שיושלם בו נעשה עמו דבר אחד ומצד הזה האהבה. - - כי אף שהוא ית' בשמים ואתה על הארץ ואי אפשר לומר בפה הרחוק שבין השם ית' ובין האדם, אבל פירוש הדבר כמו שאמרנו, כי השם ית' הוא קיום האדם ואי אפשר זולתו ולפיכך שייך אהבה אליו, כי כל דבר הוא אוהב דבר אשר הוא השלמתו והוא יתברך השלמת האדם".

בהמשך הוא מציין פן נוסף - המציאות האינסופית והכוללת הכל של האלוהים מקיפה את האדם בתחושת התאחדות, וזוהי האהבה.

אמנם אשר נראה מדברי חכמים, כי האהבה שיש לאדם אל השם ית' במה שהאדם מצד עצמו אינו דבר רק מן השם ית' בא האדם ואליו האדם שב, כי הכל שב אליו ית' ואין דבר זולתו רק השם ית' והוא אחד ואין זולתו, כי מה שהוא יתברך אחד הנשמה אליו יתברך תשוב, ומזה הצד נמצא האהבה, ולפיכך אמר ה' אלהינו ה' אחד ואהבת את ה' אלהיך וגו', כי מצד שהוא ית' אחד אין לשום נמצא בעולם הנפרד מאתו, כי הכל תלוים ודבקים בו יתברך כי הוא ית' עיקר הכל.

השגת וידיעת ה'

פירוש נוסף, הוא האהבה במובן של השגה מסוימת בידיעתו יתברך. וכך גם משמע מלשון הברכה בסוף אהבה רבה "וליחדך באהבה". וייתכן שפירוש זה מסתעף מהפירוש הקודם, כלומר שזה אחד המשמעויות שה' הוא אלוהינו המיוחד לנו בזה שהוא מעניק לנו את הזכות והאפשרות לדעת את שמו ולהשיג את ידיעתו בדרגה נעלית ביותר, והוא משפיע עלינו השגות וחושים נבואיים שנוכל להרגיש את מציאותו וקדושתו. והמצווה היא לפי זה לעסוק בעניינים המביאים לידי מעלה זו, דהיינו להזהר בכל המצוות ולהוסיף עוד מידות נקיות וקדושה וטהרה המועילות להתקרבות אל האלוהים ולהשגת ידיעתו. ובמיוחד מועיל לזה לימוד התורה, משמעות כזו מצויה במדרש ההלכה "ספרי" (פרשת ואתחנן פיסקא ח) - והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. למה נאמר לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה ת"ל והיו דברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך והיו הדברים האלה על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו. משמע מלשון הספרי שהכרת הקב"ה היא בעצמה האהבה.

הרמב"ם כותב בספר מורה נבוכים: אבל אמרו "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך"… הכוונה שתשים תכלית כל מעשיך השגתו (מו"נ חלק א', פרק ל"ט).

באופן קרוב לזה, ישנו פירוש המזהה את האהבה עם העונג והאושר בהשגות אלו, ובמיוחד כאשר הם נתפסים בהרגשות חושיות, ומרגיש קרוב אל ה' שאז הרי אין שיעור לעונג שיש לו בזה. על רגש אהבה זה מדובר רבות בספרי תנועת החסידות, שכאשר זוכים לכך ניתן לאדם רגשות נבואיים וחושים אלוהיים להרגיש קרבת ה', והקרבה הזאת מנעימה לאדם ומציפה אותו רגשות עזים כשכור מתרונן מיין, סימוכין לגישה זו ניתן לראות בדמיון שניתן בספרות היהודית לדורותיה לאהבת הדוד ורעייתו כמו בשיר השירים למשל. וכן הרבה מפסוקי תהילים כגון 'ואני קרבת אלוהים לי טוב'.

ספר המצוות לרמב"ם - מצווה ג -

היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח

הסרת כל אהבת דבר אחר בעולם מן הלב

גישה נוספת ישנה בספרי המוסר שלא יהיה לאדם רצון אחר בעולם מלבד ענייני השי"ת. הכרה כי הקב"ה הוא הדבר היחיד שהוא בעל ערך שראוי להתייחס אליו ולהיות מחויב אליו ולרצות אותו. וזה נובע משלימות ההכרה בפסוק הקודם 'ה' אלוהינו ה' אחד'. והיינו שהוא האחד שהוא באמת בעל מציאות, וכל שאר המציאות הוא רק דבר המשתלשל בסיבות ומסובב ששורשו רק במציאות ה' יתברך. וממילא מגיעים להכרה שכל מאוויינו ומחשבותינו ורגשותינו מופנים לאמיתו של דבר רק אליו, כיוון שכל דבר אחר הוא חסר קיום עצמאי; לפיכך, האהבה היא הפניית כל רגשותינו ומאוויינו ומחשבותינו רק אליו. כי כל דבר אחר אין שום ערך לרצותו לעומת גודל קדושתו ועוצם אמיתת הימצאותו. (לפי גישה זו אין זו רק מחויבות הבאה כתולדה מהשגת נשגבותו, וגם אין המצווה ההתפעלות עצמה, אלא הכרה והשקפה שרק מציאותו וענייניו יתברך ראויים לתשומת לב. גם אין זה גדר הדביקות שנזכר לעיל, ששם דבקות במחשבה זו באה מצד סערת הנפש שאופפת אותו, אבל גדר זה הוא דביקות הכרתית והגיונית, שאין ראוי לעסוק בדבר זולתו).

המקור לגישה זו הוא בספר החינוך - מצווה תיח אהבת השם: (והעתיקו ב'ביאור הלכה' סימן א' בשש מצוות תמידיות) – ותחילה מעתיק דברי הרמב"ם בספר המצוות הנ"ל. ואחר כך מוסיף - דיני המצווה, שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא, וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו, סוף דבר יעשה כל יכולתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו עד שלא יהי רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. והעניין על דרך משל שיהא נזכר באהבת השם תמיד כזיכרון החושק תכלית החשק בחשוקתו היום שישיג להביאה אל ביתו. הנה כלל בדבריו כמה חלקים שכבר נזכרו בדברינו, גם ההשגה וגם העונג וגם ההתבוננות בתורה ובמעשיו, והדביקות התמידית וההשתוקקות. אולם יש כאן תוספת שהיא הגדר המחודש שנאמר כאן – 'שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא'. וב"חיי אדם" כלל א' מונה מצוות התמידיות ובמצוות אהבה העתיק חלק זה מדברי ספר החינוך - לאהוב המקום ב"ה, שנאמר ואהבת את ה' כו'. ועניין אהבה זו, שישים האדם כל מחשבתו וכל מגמתו לאהבת הש"י, ויעריך בלבו כי כל התענוגים שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין אפס ותוהו נגד אהבתו יתברך. וכיצד יגיע האדם לאהבה זו, הוא על ידי התורה, כמו שכתוב ואהבת כו' ואחר זה אמר והיו הדברים האלה כו', שע"י התבוננות בתורה תתיישב האהבה בלבו. ובחיי אדם מוציא מזה גם מסקנה מעשית במצוות אהבת ה' - והקובע מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג ולהשיג כבוד, ביטל עשה זו, וענשו גדול (ודבריו מובאים בביאור הלכה סימן א').

ג. רגש אהבה פעיל וער

רגש של אהבה והשתוקקות אל ה'

גישה המוצאת את מקומה ברבים מן הספרים במיוחד ספרי תנועת החסידות רואה באהבה רגש עצמאי פעיל, כשהמצווה היא להתסיס ולהתפעל מתוך התבוננות בעוצמתו ובנשגבותו של האלוהים. ויש לכך גם ביטוי ומשמעות מעשיים, היינו במצוות הקשורות לעבודת ה' יתברך. ובעיקר התפילה על כל חלקיה, השבח וההודאה, הבקשה והשירה. כאשר רגשות ההערצה סוערים נעשית התפילה והעבודה בתוספת איכות ועומק, מתוך רגש מלא ונכון ונפשו נלהבת בעבודת המצוות.

הקושי בפירוש זה הוא שהמושג אהבה אינו מתפרש כל כך בפשטות על רגשות הערצה. אולם ניתן לומר שבהתפעלות עצמה יש שני חלקים, יש התפעלות עם גוון של הערצה שזו נוטה יותר לעניין של יראה, ויש התפעלות עם גוון של חיבה ונחת רוח לאדם שיש כזה אלוהים כביר לעולם, וחלק זה הוא הנקרא אהבה.

בדעת הרמב"ם אנו מוצאים שהוא מתייחס לכך בשני מקומות באופן שונה. באופן הראשון הוא מפרש שהאהבה היא ההשתוקקות והצמאון לדעת את ה', כך הוא כותב בספרו "משנה תורה" 'והיאך היא הדרך לאהבתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלוהים לא-ל חי. (הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ב)

הוא מבאר איפוא שהאהבה היא התשוקה והצמאון שהוא אחד מחלקי האהבה, כנראה כוונתו שלמרות שלעולם לא תגיע לידי הרוויית צמאון זה, הרי זו עצמה המצווה להיות מלא השתוקקות לדעת את מציאותו, והביאור בזה משום שגודל הדבר מעמיד תמיד את האדם מול החידה והוא מתעלף לפענח אותה וזה עצמו התכלית. ואכן ספר תהילים מלא בביטויים אלו, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו' כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך. ובישעיה (כו, ט) - 'נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך'. וגם בשיר השירים מופיעים ביטויי תשוקה וצמאון בין כנסת ישראל לקוב"ה. גם פיוטים רבים כמו השיר 'ידיד נפש' עוסק ברגשות אלו.

הסוג השני הנזכר ברמב"ם הוא בהלכות תשובה –

'וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותו אשה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה'

.(פרק י הלכה ג)

סוג זה של אהבה קרוי בספרים המאוחרים יותר - 'דביקות', ונחשב כדרגה רמה במעלות הצדיקים, ובפרט בעולם החסידות של הבעש"ט ותלמידיו שנושא אהבת ה' היה אחד העיקרים הגדולים שהם הדגישו במשנתם, הם דרשו סערת נפש מתמדת מתוך תחושת מציאות השם. עד שלא מצאו מקום לכל דבר אחר בעולמם.

עונג ונועם בתחושת הקרבה לה'

עוד אנו מוצאים שיש מפרשים - בעיקר בספרות החסידות - שהאהבה היא רגשות עונג ואושר בעצם מציאותו של השם יתברך, שכאשר מתבונן בזה שמלוא כל הארץ כבודו, והוא נוכח ונמצא עמנו בכל מקום, הרי מרגיש נועם וטוב לבב שיש לנו בעולם כזה דבר נפלא, והוא קרוב לכל אחד שהרי הוא נוכח בכל מקום ובכל דבר, ואין אלו רק רגשי התפעלות אלא רגשי אושר ועונג ועריבות שאוהב את ההתייחסות שיש לעולם אל הבורא הגדול והעצום הזה. כי מה שגדלות מביאה רק התפעלות ולא אהבה הוא רק כאשר אין קרבה אל הנאהב, משל למה הדבר דומה לרעיה ודוד, אשר ככל שהיא מכרת בגדלותו ובעצמתו הרי היא מוסיפה אהבה על אהבתו, אבל אם תשמע על מלך אחד גדול רחוק ממנה, שהוא גדול ועצום, אכן תעריץ אותו אבל אין שייך כאן רגש אהבה. ועיין בספר התניא פרק ל"ג:

עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב אזי יעמיק מחשבתו ויצייר בשכלו ובינתו ענין יחודו ית' האמיתי איך הוא ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים ואפי' מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו ית' וכו' וככה ממש דרך משל הוא ביטול העולם ומלואו במציאות לגבי מקורו שהוא אור א"ס ב"ה וכמש"ש באריכו'. והנה כשיעמיק בזה הרבה ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש ומאד באמונה זו כי רבה היא כי היא קרבת אלהים ממש וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאות כל העולמות עליונים ותחתוני' להיות לו דירה זו בתחתוני' כמ"ש לקמן באריכות. והנה כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו וק"ו לאין קץ לקרבת ודירת ממ"ה הקב"ה וכדכתיב כי מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אלי נאם ה'.

מחבר ספר התניא האדמו"ר הזקן מחב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, עוסק רבות בביאור מושגי אהבת ה', בספר התניא ובספריו ל"תורה אור" ו"לקוטי תורה". הוא מבחין בין אהבה פעילה הנקראת "אהבת עולם" המגיעה מתוך הסתכלות באור אין סוף שנמצא בעולם, לאהבה סבילה הקיימת במעמקי הלב הנקראת "אהבה רבה" ומביאה את היהודי לקיום תורה ומצוות. "אהבה רבה היא אהבה בתענוגי' והיא שלהבת העולה מאליה ובאה מלמעלה בבחי' מתנה... אך אהבת עולם היא הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה' א"ס ב"ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא ממש חשיב" (תניא ליקוטי אמרים פרק מג)

ראו גם

• אהבת ישראל
• יראת השם
• ייחוד השם
• שש מצוות תמידיות
• שלילת הגשמות

לקריאה נוספת

• שטיינהויז דוד, שערי אהבה, שערים לאהבת ה', ירושלים תשע"ח.
• דניאל לסקר, אהבת ה’ וקידוש השם לפי ר’ יהודה הלוי ולפי הרמב"ם, על פי הבאר, תשס"ח-2008, 293-302.
• חיים קרייסל, אהבת ה’ ויראתו במשנתו של הרמב"ם, דעת, 37, תשנ"ו, עמ' 127-151.
• אליעזר בן-פורת, אהבת ה’ לאורו של מהר"ל מפראג, ישורון, ח, תשס"א-2001, עמ' תקנג-תקע.
• יצחק רוזנברגר, יצחק, "ואהבת לרעך כמוך אני ה’ - זה כלל גדול בתורה" : על אהבת הזולת ואהבת ה’ באגדות על ר’ עקיבא דרך אגדה, ג, תש"ס-2000, עמ' 75-91.

קישורים חיצוניים

• אהבת ה', ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• אהבת ה', אתר מרכז ישיבות בני עקיבא
• יצחק שילת, נושאים בכוזרי וברמב"ם – גדרי מצוות אהבת ה', באתר ישיבת ההסדר ברכת משה
• ציטוטים בנושא אהבת ה', אתר חב"ד
• הערך "אהבת ה'", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה