מבצע איגלו
מבצע איגלו (באנגלית: Operation Igloo) הוא שמו של מבצע הגירוש הראשון של מעפילים יהודים בלתי חוקיים לקפריסין על ידי שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל, באוגוסט 1946.
ארבע אוניות מעפילים ועליהן כ-2,700 אנשים נתפסו וגורשו במהלך המבצע - "יגור", "הנרייטה סולד", "כתריאל יפה" ו"כ"ג יורדי הסירה"; כאשר אוניית מעפילים אחת, "עמירם שוחט", שעליה כ-180 נוסעים, הצליחה לחמוק במהלך המבצע מהכוחות הבריטיים ולהוריד את נוסעיה בחוף קיסריה.
המבצע שהתרחש כחודש וחצי לאחר אירועי השבת השחורה ומעצרם של כ-2,700 איש, וכעשרה ימים לאחר "מבצע כריש" בו הוטל עוצר של שלושה ימים על העיר העברית תל אביב ונעצרו בה כ-750 איש נוספים, הנחית מכה נוספת ליישוב היהודי בארץ ישראל, והוא שימש כדגם למבצעי הגירוש הבאים של המעפילים לקפריסין שהתרחשו בשנים 1948-1946.
רקע
עריכהעד לשנת 1946 שוכנו העולים הבלתי חוקיים שהגיעו לחופי ארץ ישראל ונתפסו על ידי הבריטים במחנות מעצר בלטרון ובעתלית. התגברות מספר האוניות וזרם העולים הבלתי חוקיים מאירופה, הובילה לכך שהם עברו בכמותם את מכסת הסרטיפיקטים החודשית של 1,500 עולים שאושרה.
שלטונות המנדט הבריטי ניסו להתמודד עם הגדילה בכמות העולים. הגדלת מחנות המעצר בארץ ישראל הייתה כרוכה בבעיות מנהליות, לוותה בחשש מניסיונות כוחות המחתרות היהודיות לשחרר את העולים בכוח מן המחנות כפי שאירע באוקטובר 1945 במחנה עתלית, ובכלל, ההנחה הייתה שהכליאה בהם אינה אפקטיבית. בנוסף, המאמצים המדיניים של הבריטים לעצור את האוניות במדינות המוצא שלהן לא הצליחו, ובשל השלכות פרשת לה ספציה אף נאלצו הבריטים להתיר לאוניות "דב הוז" ו"אליהו גולומב" להגיע ארצה במאי 1946.
בפברואר 1946 התחילו ראשי הצבא הבריטי ללחוץ על החזרת המעפילים לארצם, וביולי 1946 הציע הנציב העליון הבריטי אלן קנינגהאם את גירוש האוניות והמעפילים לאי קפריסין בשל קרבתו לארץ ישראל, ומאחר שהיה אף הוא תחת שלטון בריטי. בתחילה התנגדה לכך הממשלה הבריטית, אך לחץ הצבא הבריטי גבר לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ"ל. ב-7 באוגוסט קיבלה הממשלה הבריטית ברשות קלמנט אטלי החלטה על גירוש המעפילים לקפריסין, בעוד 5 אוניות מעפילים כבר עשו את דרכן לעבר ארץ ישראל.[1]
פרסום הודעת הממשלה הבריטית נדחה עד ל-12 באוגוסט, ובה היא טענה כי ”[..] שום ארץ בעולם לא הייתה ואינה ידיד טוב יותר או תמידי יותר של העם היהודי מאשר בריטניה. בכל מקום באשר נרדפו יהודים הורם קולה של בריטניה כמחאה, ובכל מקום שהיה הדבר אפשרי נקטה בריטניה פעולה להקלת גורלם”, ופירטה את הנימוקים הבאים לצעדיה:[2]
- העלייה הבלתי החוקית היא ניסיון לכפות עובדות בשטח על הממשלה הבריטית וכנגד מדיניותה, והוא ניצול של "הרגש האנושי, הסובלנות והסלחנות" שהיא גילתה עד כה בכך שאפשרה לעולים לרדת אל החוף.
- מפעל ההעפלה נעשה על ידי אנשים "חסרי מצפון" המשכנעים את הפליטים היהודים באירופה שזוהי הדרך היחידה להצלתם, תוך שהם "מטעינים" אותם באוניות שאינן ראויות למסע, ללא מזון ובתנאים קשים.
- פעולות אלו מלוות בזיוף נרחב של תעודות זהות ותעודות מסע, תוך הפרת חוקים בינלאומיים וניצול ארגוני סיוע.
- בין המעפילים היהודים יש גורמים טרוריסטיים, והגעתם פוגעת באחריות של ממשלת המנדט לכלל יושבי ארץ ישראל - יהודים וערבים כאחד.
- זרם המעפילים הבלתי חוקיים פוגע "בכל הטעמים של הקדמה והצדק", ובעולים היהודים שיכולים היו להגיע באופן חוקי.
- בתקופת המנדט התיישבו בארץ ישראל באורח חוקי כחצי מיליון יהודים, ואף כעת, עם ההגבלות של הספר הלבן משנת 1939, מרשה הממשלה הבריטית לעלייה היהודית להמשיך בקצב של עד 1,500 יהודים בחודש.
על מנת לתת לפעולות הגירוש אחיזה משפטית, פרסם המושל הבריטי בקפריסין צ'ארלס קמפבל וולי (Charles Campbell Woolley) חוק שיאפשר את מעצרם של המעפילים. בחוק הוגדר "מהגר לא חוקי" כאדם שהגיע לארץ ישראל בניגוד לפקודת העלייה של שנת 1941. השלטונות הוסיפו בהודעה רשמית שנועדה להרגיע את האוכלוסייה היוונית באי כי לאף לא אחד מהמגורשים יותר להפוך לתושב.[3]
פעולות הבריטים
עריכהתחילה הביאו הבריטים לנמל חיפה שתי אוניות גדולות בנות 8,000 טון כל אחת - "אמפייר רייוול" (Empire Rival) ו"אמפייר הייווד" (Empire Heywood), שסיפונן הוקף בגדרות תיל והוסב למכלאה זמנית, במטרה לשמש כאוניות הגירוש. לאחר מכן פרש הצבא דיוויזיית חיל רגלים בנמל חיפה, ואל המשחתות הבריטיות בכוחות הצי המלכותי הבריטי הסדירים בחופי ארץ ישראל הצטרפו הסיירות "מאוריציוס" ו"אייג'קס" וסירות משטרה. השלטונות הבריטיים הזמינו את גורמי העיתונות הבינלאומית לחזות במבצע ולראות את התנהלותו.
בין ה-11 ל-15 באוגוסט נתפסו 4 ספינות מעפילים על ידי הבריטים. שתי ספינות המעפילים, "יגור" (שכונתה על שם אירועי השבת השחורה בהן נפגע קשות היישוב יגור) שיצאה מצרפת ועליה כ-750 מעפילים, ו"הנרייטה סולד" שיצאה מיוון עליה כ-530 מעפילים, היו הראשונות שנתפסו ונוסעיהן גורשו לקפריסין. ב-13 באוגוסט הוטל עוצר צבאי על חיפה, ובשעה 2 וחצי בליל אותו יום פשטו הכוחות הבריטיים על אוניות אלו. באונייה "יגור" גילו העולים התנגדות רפה בלבד, ואילו באונייה "הנרייטה סולד" הייתה ההתנגדות אלימה יותר, ורק כעבור 6 שעות הסתיים פינויה.
בסביבות השעה 8 וחצי בבוקר המחרת, יצאו אלפי יהודים לרחובות חיפה להפגנה, תוך שהם מפרים את העוצר ורצים לנמל. כוחות הצבא הבריטי ירו על המפגינים.[4] בהתקהלויות אלו נהרגה אחת מהמפגינות, ו-2 מפגינים נוספים מתו מאוחר יותר מפצעיהם. הפגנות נוספות נערכו ברחבי ירושלים ובתל אביב. ביום המחרת נערכה הלוויה המונית בהשתתפות עשרות אלפים בחיפה, ומפגינים שניסו לפרוץ לעבר הנמל פוזרו על ידי כוחות המשטרה והצבא הבריטי.[5]
בימים שלאחר מכן הובלו לאזור נמל חיפה האוניות "כתריאל יפה" ו"כ"ג יורדי הסירה", שיצאו מאיטליה ונשאו כ-1,400 עולים. גם בשתי אוניות אלו גילו המפגינים התנגדות רבה לפינוי, ורק לאחר שימוש בגז מדמיע הצליחו הבריטים לפנותם. המעפילים שנאספו מאוניות אלו הצליחו להבריח ולפוצץ כמות קטנה של חומרי נפץ באוניות הגירוש הבריטיות, דבר שגרם לדחייתו בכמה ימים.[6]
אוניית המעפילים הקטנה "עמירם שוחט", שעליה כ-180 נוסעים, הייתה תחת מעקב של מטוס סיור והוזנקה לעברה משחתת בריטית, אך היא הצליחה לעבור לידה מבלי לעורר תשומת לב ולעגון בחוף קיסריה ב-16 באוגוסט.
למרות הכנות לקויות של מחנות המעצר בקפריסין, הצליח הצבא הבריטי לשכן את כלל העצורים במחנה קראולוס (Karaolos), סמוך לפמגוסטה. למחנות אלו, שתחילה נבנו כמחנות ארעיים שתוכננו לכמה חודשים בלבד, התווספו בהמשך מחנות קבע של צריפים לחורף.
תגובת היישוב
עריכהלא היה בימים אלו גורם בכיר חופשי ביישוב שהיה יכול להורות על תגובה צבאית חריפה: ההנהגה המדינית של היישוב באותם ימים ובה דוד בן-גוריון, הייתה בפריז, עסוקה בגיבוש אסטרטגיה נוכח פרסום תוכנית מוריסון גריידי. אליה נלווה שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', שריכז את ההעפלה הבלתי חוקית. ראש המטה הארצי (הרמ"א) של ארגון ההגנה, משה סנה, התפטר והוברח ממנה לאחר אירועי השבת השחורה. אישים בכירים אחרים בסוכנות היהודית, ובארגוני המחתרות (ההגנה והלח"י) היו עצורים מאז אירועי השבת השחורה ו"מבצע כריש".[7] בהתאם לכך, התגובה הייתה רפה יחסית, אף שהבריטים ציפו לתגובה משמעותית יותר, ובדיעבד את מרבית ההתנגדות למבצע גילו המעפילים בלבד.[8]
מבחינה מדינית, החליטה הנהגת היישוב לאחר מכן על המשך מדיניות ההעפלה, אף שלא מצאה מענה להסגר שהטילו כוחות הצבא הבריטיים על חופי ארץ ישראל, וכמעט כל אוניות המעפילים שיצאו מאירופה נתפסו בזו אחר זו. גירוש המעפילים לקפריסין ואיום הכליאה לא הרתיע את זרם העולים, והוא רק הוסיף וגדל בחודשים שלאחר מכן, תוך שהוא מושך תשומת לב בינלאומית רבה. סך הכול גורשו למחנות המעצר בקפריסין כ-52,000 מעפילים, שהפליגו ב-39 אוניות.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- יהודה סלוצקי (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרך ג: ממאבק למלחמה, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1972, עמ' 1140-1135.
- נחום בוגנר, ספינות המרי: ההעפלה 1948-1945, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993, עמ' 69-48.
קישורים חיצוניים
עריכה- Ninian Stewart, The Royal Navy and the Palestine Patrol, 'Introduction of Shipment to Cyprus', Routledge, London, United Kingdom, 2002, Pg. 57-65
- Civil war threatens in Palestined as british start "Operation Igloo", Life Magazine, 21 (10), 2 September 1946, Pg. 34-35
הערות שוליים
עריכה- ^ נחום בוגנר, גירוש קפריסין, 1948-1946; בתוך מרדכי נאור (עורך), עלייה ב', 1948-1934: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 1988, עמ' 143-142.
- ^ הודעה רשמית מלונדון: מעפילים יישלחו לקפריסין או למקומות אחרים, דבר, 13 באוגוסט 1946
- ^ Fritz Libreich, Britain's Naval and Political Reaction to the Illegal Immigration of Jews to Palestine, 1945-1948, Routledge, London, United Kingdom, 2005, pg. 138
- ^ הצבא ירה לתוך המון המפגינים בחיפה, דבר, 14 באוגוסט 1946
- ^ רבבות ליוו את חללי המאבק על העליה, דבר, 15 באוגוסט 1946
- ^ יהודה בן-צור,
הפיגוע באונית הגירוש Empire Heywood, באתר הפלי"ם
- ^ נחום בוגנר, ספינות המרי: ההעפלה 1948-1945, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993, עמ' 56.
- ^ נחום בוגנר, גירוש קפריסין, 1948-1946; בתוך מרדכי נאור (עורך), עלייה ב', 1948-1934: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 1988, עמ' 145.
