יורש עצר
יורש עצר (מכונה לעיתים גם נסיך הכתר) במונרכיה הוא הנסיך או הנסיכה המיועדים להיות המלך או המלכה בבוא העת, בין אם בפטירת המלך המכהן ובין אם בפרישתו מסיבות של נבצרות. מבחינים בין יורש מוחלט (Heir apparent), שזכותו למלוכה אינה ניתנת לערעור, לבין יורש מותנה (Heir presumptive), שזכותו מתקיימת רק בהיעדר יורש בעל קרבה גבוהה יותר, והמעמד ניטל ממנו עם לידתו של זה.
בממלכות אירופאיות מסוימות (שוודיה, בלגיה, נורווגיה, הולנד והממלכה המאוחדת), יורש העצר הוא הבן הבכור או הבת הבכורה של המלך או המלכה.
ב-1979 אירע בשוודיה תקדים: הנסיכה ויקטוריה, בתו הבכורה של מלך שוודיה קרל השישה עשר גוסטב, הוכתרה עם לידתה בשנת 1977 כיורשת העצר של הממלכה. תואר זה נלקח ממנה עם לידתו של אחיה קרל פיליפ בשנת 1979. לאחר שבעה חודשים נוספים, שונה החוק השוודי, חוק המשכיות המלוכה, כך שקיים שוויון גמור בין נשים לגברים בירושת המלוכה, והתואר חזר אל הנסיכה. שוודיה היא המדינה הראשונה בעולם שיצרה שוויון כזה.
בארצות אחרות (ספרד, דנמרק) נבחר הבן הבכור של המלך או המלכה המכהנים. בספרד, למשל, בה המלוכה עוברת לבן, שימשה בתו הנסיכה של אלפונסו השנים עשר, מרסדס, נסיכת אסטוריאס בת החמש, כמלכה בפועל, משום שלאביה לא היו בנים במותו. אמה, שהייתה בהיריון, ילדה לאחר שישה חודשים בן, שהוכתר מיד עם לידתו כמלך אלפונסו השלושה עשר.
בארצות ערב, למשל, חוקי ההמשכיות שונים, והמלך יכול למנות יורש עצר שאיננו בנו. בסעודיה, למשל, נבחר המלך ח'אלד ליורש עצר עוד בשנת 1965, אף על פי שלא היה בנו של המלך פייצל, אלא אחיו למחצה. ח'אלד עלה לשלטון עם ההתנקשות בחייו של פייצל. הוא נבחר ליורש עצר אף על פי שלא היה האח המבוגר ביותר, ולפיכך לא אמור היה לקבל את הכתר; סירובו של אחיו הבכור מוחמד בן עבד אל-עזיז להיות למלך, הקנה לו את המלוכה. ח'אלד מצדו מינה כיורש עצר את אחיו הצעיר פהד.
בירדן היה הנסיך חסן, אחיו של המלך, יורש העצר במשך עשרות שנים. טרם מותו בשנת 1999 נטל ממנו המלך חוסיין את התואר, ומינה את בנו הנסיך עבדאללה, ליורשו. עבדאללה מצדו מינה את אחיו הנסיך חמזה ליורש העצר, נטל ממנו תואר זה ב-2004 ומינה במקומו בשנת 2009 את בנו הנסיך חוסיין ליורש העצר שלו.
ישנן מדינות בהן יורש העצר מקבל גם תואר אצולה. למשל הנסיך מוויילס (בריטניה) ונסיך אסטוריאס (ספרד).
