יהודי החצר
יהודי החצר (בגרמנית: Hofjuden) היו יהודים ששימשו כחצרנים (אנ') וסוכנים של חצרות שליטי מדינות אירופאיות שונות, בעיקר גרמניה. אחדים מהם הגיעו לעשירות מופלגת ונעשו מלוויהם, יועציהם ועושי-דברם בענייני-כספים של נסיכים ומלכים, שקירבום לחצרותיהם והעסיקו אותם לפעמים גם בתפקידים מינהליים ודיפלומטיים, לא-רשמיים וסודיים.
רקע
עריכהמעמדם האזרחי הירוד של יהודים לפני עידן האמנציפציה, הביא לכך שהשלטונות בכל מקום בו היו יהודים, עשו שימוש בבא-כוח היהודים, ומכיוון שהייתה זו פחיתות כבוד מצד השלטון לבוא בדברים עם איש ירוד, הם העלו את בא-הכוח לדרגה אישית גבוהה. תופעה זו החלה כבר בתקופת גלות בבל, והתקיימה בקהילות יהודיות בפרס, והגיונה הפנימי של שיטה זו עמד ברקע הופעת 'יהודי החצר'.[1]
מראשית ימי הביניים שהחלו עם התפוררות האימפריה הרומית, מצאו עצמם יהודים משרתים שליטים שונים בזכות בקיאותם של יהודים בשפות ובמנהגים ובשיטות וכללי מסחר במקומות שונים ברחבי אירופה. זה היה הרקע להימצאותם של יהודים בחצרותיהם של מלכים אירופאיים רבים, כמו למשל בחצרו של קרל הגדול.[2]
עם התחזקות תהליך הריכוזיות באירופה מאז המאה ה-14 ואילך, התגבר רצון השליטים הריכוזיים לנצל את כל סוגי המשאבים שעמדו לרשותם, כולל אלו שהיו קשורים במיעוט היהודי.
אחרי מלחמת 30 השנים התחילו גם הישויות הפוליטיות השונות בגרמניה לעבור לצורת שלטון ריכוזית–אבסולוטית. לשם כך נזקקו השליטים הגרמנים לפקידים שיהיו נאמנים להם ולא למעמדות הקיימים.
ההנהגה העירונית הקיימת (הפטריציאט) שהייתה בעלת כוח פוליטי וכלכלי משל עצמה כחלק מהשיטה הפיאודלית, התנגדה להעברת סמכויות לידי הנסיכים ושאר שליטים ואף התנגדה לשיטות הכלכליות החדשות אותן ניסו הנסיכים להטמיע. כי כל סמכות שנטל לעצמו הנסיך נגרעה מהם.
שליטי הישויות בגרמניה מצאו ביהודים בני ברית שיהיו מוכנים לעשות כרצונם, כי ליהודים לא הייתה נאמנות למערכת הפיאודלית הקיימת שלא קלטה אותם לתוכה, וכן היו היהודים בעלי השכלה (לפחות ידיעת קרוא וכתוב), בעלי ניסיון מסחרי-כלכלי ובעלי קשרים עם קהילות אחרות, קשרים שעזרו להם לספק לנסיכים את צורכיהם הצבאיים.
יהודי החצר היו משרתיהם הנאמנים של המושלים במאבקם נגד מתנגדיהם הפנימיים והחיצוניים.
תפקידם בחצר
עריכהיהודי החצר תפקדו בתפקידים פיננסיים שונים, ובמלחמות שבמאות ה-17 וה-18 כאפסנאים וסיפקו צורכי מזון ומלאי צבאי, לבוש ואריגים, טבק ויי"ש לצבאותיהם ולחצרותיהם של שליטי אוסטריה, פרוסיה ושל מדינות גרמניה השונות.
מעמדם החוקי
עריכהלמעמדם של יהודי החצר לא היה בסיס חוקי והם היו תלויים בחסדי המושל ושנואים על האצולה ועל המוני העם כאחד.
מעמדם של יהודי החצר היה רב-סכנות לעצמם ולכל העדה היהודית, מאחר שהיו תלויים בשרירות לבם של השליטים האבסולוטיים ובחילופי רצונם/כעסם, ונפילתם של היהודים המקורבים למלכוּת גררה אחריה לעיתים פורענויות לשאר אחיהם. הגילויים השונים והמנוגדים שבתופעה ההיסטורית של "יהודי החצר" בגרמניה של המאות ה-17 וה-18 והשניות - ולפעמים אף הטרגיות - שבמעמדם באו לידי ביטוי בדמויותיהם ובגורלם של אישים כגון שמואל אופנהיימר, שמשון ורטהיימר, יוסף זיס אופנהיימר, מנדל רוזנבאום.
מעמדם בקהילה היהודית
עריכהבין יהודי-החצר, היו בודדים שהתרחקו ממורשתם היהודית ומעמם היהודי, וניסו להידמות בכל לחברת החצרנים הנוצרים. אך רובם נותרו יהודים נאמנים, שעושרם וגדלותם שימשו להם רק חיפוי כלפי חוץ להווייתם ולפעילותם הפנימית במסגרת החיים היהודיים המסָרתיים. בין יהודי-החצר היו רבים שהיו פרנסים בקהילותיהם, והשתמשו בקרבתם למלכוּת כדי להיות שתדלנים ליהודי המדינות. יש מהם שהצליחו להעביר גזירות, כגון למנוע הדפסת כתבי-פלסתר ודברי-ניאוץ נגד היהודים, לבטל פעולות של גירוש יהודים וכדומה; הם גם הקימו בכספם בתי-כנסת, הדפיסו ספרי-תלמוד, ייסדו בתי-דפוס, בתי-מדרש וישיבות; בעקבות פעולותיהם, שוקמו/חודשו כמה קהילות שנתבטלו בימי הרפורמציה, כגון בדרזדן, בלייפציג, בקאסל, בבראונשוייג ובהאלֶה.
חלק ממערכת הקשרים של יהודי החצר נבעה מקשרי החיתון ביניהם. כך למשל דודתו של יוסט ליבמן, שהיה אחד מיהודי החצר בברלין, הייתה אמו של ליפמאן ברנס שהיה יהודי חצר בהנובר. ברנס עצמו חיתן את בנו האחד עם בתו של שמשון ורטהיימר, את בנו השני חיתן עם בתו של אליהו גומפרץ ואת בתו עם הרב דוד אופנהיים מפראג. אחד מנכדיו של ברנס נישא לאחת מבנותיו של ברנד להמן.
יהודי החצר היו היהודים הראשונים להיחשף באופן משמעותי לתרבות האירופאית הסובבת ולנסות להטמיעה בחייהם. ההכרח שלהם להקנות לילדיהם חינוך כללי יצר את הגישושים הראשונים שהתעצבו בסופו של דבר לתנועת ההשכלה. מהיותם בכירי מעמד הפרנסים, יהודי החצר גם הטו את הכף בעד השכלה, רפורמה דתית ואקולטורציה ונגד הרבנות המסורתית בקהילות רבות במרכז אירופה בסוף המאה ה-18.
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ מתתיהו מיזיש, העמים העתיקים וישראל: המצרים, הפרסים, היונים, הרומים, הנוצרים הקדמונים, הערבים והתייחסותם לישראל - ניסיון לבאר את התהוות האנטישמיות הקדמונית, פאדגורזע, דפוס ש.ל. דייטשער, תרס"ט (1909), עמ' 17.
- ^ ד"ר א. בונה, "מתולדות הבנקאות", בתוך: הבנקאות להלכה ולמעשה - ספר לאיש-המקצוע ולמעיין, תל אביב, ההסתדרות והוצאת ראובן מס, 1940, עמ' 11