יהדות קובה
יהדות קובה היא אחת מהקהילות היהודיות שבאיים הקריביים ומרכז אמריקה המתגוררת במדינת קובה.
היסטוריה
עריכההיהודי הראשון שביקר בקובה היה לואיס דה טורס, יהודי ספרדי שהגיע לאי יחד עם כריסטופר קולומבוס ב-2 בנובמבר 1492. אחר כך המשיך עם קולומבוס לאי היספניולה שם היה חלק מקבוצה של 39 איש שנשארו מאחור ביישוב חדש בשם "לה נבידד" (La Navidad, בספרדית: חג המולד), אך מרגע זה אבדו הפרטים על חייו של דה-טורס[1].
מחשש מאינקוויזיציה לא התיישבו באי יהודים בזמן שהיה תחת שלטון ספרד. רק במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו יהודים בודדים להגר לקובה. ולאחר שזו זכתה לעצמאות, הוקמה בה לראשונה קהילה ספרדית, של יהודים מטורקיה, וחבל הבלקן, בעיקר מקהילות איזמיר, איסטנבול ואדירנה. ליהודים אלה היה היתרון של ידיעת שפת הלאדינו הקרובה לשפה הספרדית, הם עסקו בעיקר במסחר עם אירופה וארצות הברית[2]. זרם המהגרים היהודים גבר בעקבות מלחמת ארצות הברית–ספרד והכיבוש האמריקאי, לקהילה הספרדית נוספו יהודים שהיגרו מצפון אפריקה. בית כנסת ספרדי נוסד בשנת 1914[3]. בשנת 1917 כבר חיו בקובה כ-2,000 יהודים, רובם בהוואנה[דרוש מקור].
לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות סגירת שערי ההגירה לארצות הברית, גדל מאוד ההגירה ממזרח אירופה לקובה והוקמה קהילה אשכנזית נפרדת. אך רבים ממהגרים עבור מקובה לארצות הברית לאחר שהות של מספר שנים באי[3][4]. ב-1925 עלה מספר היהודים לכ-8,000 (כ-2,800 ספרדים וכ-5,200 אשכנזים, בעיקר פולנים[5]). בשנת 1932 נעשה ניסיון לייסד הסתדרות ארצית של יהודי קובה, משותפת לאשכנזים וספרדים[6]. במהומות שנלוו להפיכה בשנת 1933 נפגעו גם היהודים[7][8][9], דבר שהביא להתעוררות בזהות היהודית ובפעילות היהודית המשותפת[10][11]. באותה תקופה התפתחה קהילה שלישית של יהודים בעלי אמצעים, יוצאי ארצות הברית, שבאו לאי כאנשי עסקים ותעשיינים[3].
ב-27 במאי 1939, הגיעה לקובה האוניה סנט לואיס, שהפליגה מאירופה ועליה יהודים רבים שנמלטו מפני גרמניה הנאצית. לנוסעים באונייה היו רישיונות כניסה לקובה. את הרישיונות הסדיר המנהל הכללי להגירה בקובה מנואל בניטס גונסלס, במקום אשרות ההגירה הרגילות. על-פי החוק הקובני לא היו הרישיונות הללו כרוכים בתשלום כלשהו, ואולם, גונסלס מכר אותם, לשם רווח אישי, ב-160 דולר לרישיון. קנאתם של פקידים קובנים ברווח הבלתי-חוקי של גונסלס, רגשות בקרב התושבים נגד בואם של פליטים יהודים ונטייתה הפרו-פשיסטית של הממשלה, חברו יחד וב-15 במאי 1939 ביטלה הממשלה את תוקף רישיונות הכניסה וקיצצה בסמכותו של המנהל הכללי. הממשלה החליטה שרישיונות הכניסה יכובדו רק עד 6 במאי. נראה שחברת הספנות המבורג-אמריקה והנוסעים עצמם ידעו על ההחלטה, אך סברו שהרישיונות שנרכשו זמן רב לפני קבלת ההחלטה יכובדו. רק 22 מהפליטים היהודים מילאו אחר הדרישות החדשות של קובה באשר לאשרות כניסה והשאר גורשו.
בשנות ה-40, היו בין חברי הקהילה פעילים ציונים, ואף החלו מגעים דיפלומטיים רשמיים בין התנועה הציונית לממשלת קובה. במאי 1944 ערך נתן אגמון (אז נתן ביסטריצקי) ביקור רשמי בקובה כשליח הקרן הקיימת לישראל. במהלך הביקור פגש את ראש הממשלה ומספר שרים, ערך אספה ציונית בה השתתפו כ-1,600 איש. הממשלה הקובנית גם ערכה כינוס תמיכה בציונות[12]. עם זאת ב-29 בנובמבר 1947, קובה הצביעה נגד תוכנית החלוקה של האו"ם. השגריר הקובני, ארנאסטו דיהינו, הסביר כי: "קובה מתייחסת באהדה רבה ליהודים, ואף קלטה יהודים במספר ניכר, אבל חלוקתה של ארץ ישראל מנוגדת לצדק ולמשפט. בהכרזה בלפור נתנה בריטניה ליהודים דבר שאינו מגיע להם, מפני שאינם בני ארץ ישראל. עם כל הכבוד להשקפות היהודים, הרי הם זרים בארץ ישראל ושמענו בוויכוח זה שרוב אבותיהם מעולם לא ישבו בארץ; אולם אפילו סברה זו אינה נכונה, מכל מקום עזבו היהודים את הארץ בתקופה כה קדומה, עד שקיפחו כל זכות עליה, כשם שהאמריקאים קיפחו כל זכות לארצות מוצאם של אבותיהם האירופים". בנוסף אמר כי החלוקה היא פגיעה בעיקר ההגדרה העצמית, לאור העובדה שלא נערך משאל עם בארץ-ישראל על התוכנית. אך הוסיף, לעומת זאת קובה מתייחסת באהדה לשאיפת היהודים לעלות לארץ־ישראל מתוך טעמים דתיים, אולם דבר זה אינו מקנה להם את הזכות ליטול לעצמם את קנין זולתם[13].
קובה הכירה בישראל דה-פקטו ב-14 בינואר 1949[14], ובמרץ 1949 הצביעה בעד קבלת ישראל לארגון האומות המאוחדות כמדינה חברה. ב-20 במרץ 1949 הכירה קובה בישראל דה-יורה[15]. במאי 1949 שלחה קובה נציג מסחרי לישראל, רפאל זילבר יהודי תושב קובה, שהיה יושב ראש ההסתדרות הציונית בקובה[16]. ב-30 ביוני התקבל רפאל זילבר על ידי נשיא המדינה[17]. בתחילת שנות ה-50 מינתה מדינת ישראל את סנדר קפלן, יהודי קובני, פעיל ציוני שערך עיתון מקומי ביידיש לקונסול כבוד בקובה[18]. בישראל מינתה קובה את דוד פרדמן כקונסול כבוד. בפברואר 1955 נטעה הקרן הקיימת בשיתוף יהדות קובה, יער בפרוזדור ירושלים על שם חוסה מארטי, הגיבור הלאומי של קובה[19].
בשנות ה-50, חיו בקובה כ-10,000 יהודים[20]. ב-1953 נחנך "הפטרונטו", בניין מרכז הקהילה היהודית המפואר, הכולל בית כנסת אשכנזי, מרכז קהילתי, ספרייה ומסעדה כשרה[3]. בשנים שלאחר המהפכה בהנהגתו של פידל קסטרו ב-1959 ובשל הלאמת רוב הכלכלה הקובנית, עזבו כ-90 אחוזים מן היהודים את האי[21], רובם לארצות הברית, חלקם למקסיקו וחלקם לישראל[22]. רבים מבני הקהילה התיישבו בעיר מיאמי, יחד עם תושבים אחרים שעזבו את קובה[18]. עם זאת ממשלת קובה העניקה חופש דת ליהודים[23], וקסטרו אף הכריז בפומבי כי "לא נסבול הפליה נגד יהודי קובה"[24]. קסטרו גם המשיך בקשרים עם ישראל, בעיקר בשל האהדה שהייתה לו ליהודים כקורבנות של הפאשיזם, והזדהותו עם מדינת ישראל כמדינה סוציאליסטית. כתוצאה מכך, מדיניות החוץ של קובה הייתה חיובית כלפי ישראל. דמות מפתח בקשרים בין שתי המדינות היה הציר הקובני בישראל, ריקרדו וולף, יהודי יליד גרמניה. וולף תרם בנדיבות למאבק של קסטרו בקודמו פולחנסיו בטיסטה, וזכה כתגמול להתמנות לציר קובה בישראל. הוא מימן משלוח מומחים חקלאיים — חברי קיבוצים של השומר הצעיר. כדי לא לפגוע ביחסים עם ארצות הברית, ישראל הסוותה את מעורבותה בסיוע החקלאי לקובה, והציגה אותה כפעילות פרטית של האגודה לקשרי ישראל־קובה, אם כי משרד החוץ הישראלי היה מעורב בכל המגעים[25]. בינואר 1965 הגיעה משלחת של יהדות קובה לירושלים, כצירים לקונגרס הציוני העולמי[26].
בשנת 1969 דווח כי בקובה חיים כ-1,500 יהודים, רובם בהוואנה וחלקם בעיר סנטיאגו דה קובה. בעיר הוואנה היו חמש בתי כנסת פעילים (שתיים של הקהילה הספרדית ואחד רפורמי)[27].
בשנות ה-90, בעקבות התפרקות ברית המועצות נגרם משבר כלכלי חמור בקובה, שהייתה תלויה כלכלית בברית המועצות, בעקבות האמבגו של ארצות הברית עליה. קובה החלה לגלות גמישות ופתיחות מסוימת כדי לשרוד כלכלית[28]. במסגרת זו התפתחו יחסים בלתי פורמליים בין ישראל לקובה. אלה כוללים תיירות, עסקים בתחום הנדל"ן, החקלאות והתעשייה. בנוסף סיום המלחמה הקרה החליש את ההתנגדות האמריקאית לקיום קשרים רשמיים עם קובה[29]. בינואר 1990 דווח לראשונה על מגעים עם קובה על חידוש היחסים הדיפלומטיים[30]. ובמהלך 1991 העבירה קובה מסרים לישראל כי היא מעוניינת בשיחות מקדימות לקראת חידוש היחסים בין שתי המדינות. בנוסף הותר לאנשי עסקים ישראלים לבקר במדינה. קובה גם העבירה בקשה לישראל לשלוח מומחים לחקלאות, טכנולוגיה ומחשבים[31]. ביוני 1990 דיווח כתב העיתון "מעריב" כי הקהילה היהודית בקובה מונה כ-1,200 איש, אך הקשר בין היהודים ליהדות מזערי[32].
בין אנשי העסקים הישראלים שפעלו בקובה החל משנות ה-90 בלט איש המוסד לשעבר רפי איתן. פעילותו של איתן התבצעה באמצעות חברה מקומית "GBM - GRUPO BM", שעסקה בתחומים מגוונים, כולל: נדל"ן, חקלאות, תעשייה, מסחר והיי-טק. GBM רכשה שטחים לגידול קני סוכר בקובה, אחר כך גם שטחי פרדסים, והסתייע בחברת אגרקסקו הישראלית כדי לשווק את הפרי לאירופה ולשבור את האמברגו האמריקאי על האי[33]. בשנת 2000 החלה GMB להקים בשותפות עם הממשלה הקובנית ואיש העסקים הרצל חבס[34], את ה"מירמאר טרייד סנטר" - המרכז העסקי והמסחרי הגדול בהוואנה, הכולל 18 בניינים, בהשקעה של כ-200 מיליון דולר[35]. בפברואר 2019, חשף אנריקה רוטנברג, שניהל את עסקיו של איתן בקובה, כי הם נפגשו עם קסטרו פעמים רבות, ולמעשה כל משא ומתן על עסקים במדינה התנהל איתו ישירות[33]. במהלך שנות ה-90 התחזקה הפעילות בקהילה היהודית, בסיוע של ארגונים יהודים מקנדה וארצות הברית, נשלחו רבנים לאי ונפתח בית ספר יהודי לצעירי הקהילה בימי ראשון. בשנת 1998 אף הוזמן קסטרו להשתתף בחגיגת חנוכה ב"פטרונטו", בניין מרכז הקהילה היהודית[36].
ב-3 בדצמבר 2009 נעצר אלן גרוס, יהודי אמריקני בנמל התעופה של הוואנה. גרוס הביא עמו מחשבים נישאים, מכשירי טלפון ניידים וכן טלפון לווייני עבור הקהילה היהודית, הורשע ב"פעולות נגד העצמאות והשלמות הטריטוריאלית של המדינה" ונידון ל-15 שנות מאסר[37]. ב-17 בדצמבר 2014, עם הפשרת היחסים בין ארצות הברית לקובה, שוחרר גרוס[38], ואחר כך עלה לישראל[39].
בספטמבר 2010, הכריז פידל קסטרו, במסר לאיראן דרך ג'פרי גולדברג, כתב יהודי אמריקאי של המגזין "אטלנטיק" שריאיין אותו, "כי על איראן להפסיק להכחיש את השואה"[40].
נכון לשנת 2010 גרים בקובה כ-1,500 יהודים, רובם בבירה הוואנה[36].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- אליהו בירנבוים, מקור ראשון, בזכות חלוקת המצות, ג' בסיון ה'תשס"ח
- מרגלית בז'רנו, על הקהילה הספרדית של יוצאי קובה במיאמי, פעמים 97, סתיו תשס"ד
- היהודים האחרונים בקובה - גלריית תמונות, אוקטובר 2015, באתר המגזין The Atlantic
- הצצה ליהדות קובה שלפני פידל קאסטרו, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, ספטמבר 2019
הערות שוליים
עריכה- ^ בית התפוצות, אינקוויזיציה טורס: המתורגמן היהודי של קולומבוס, באתר הארץ, 12 במרץ 2018
- ^ ג'ופרי ויגדור, יהדות קובה דועכת, דבר, 1 באוקטובר 1973
- ^ 1 2 3 4 יהודי קובה שומרים על ייחודם, הצופה, 13 בנובמבר 1959
- ^ א. אהרוני, יהודים בארץ קובה, הצופה, 1 בדצמבר 1943
- ^ יהודי קובה מבקשים הגנה מן הציר הפולני בוושינגטון, דואר היום, 4 בינואר 1934
- ^ הסתדרות יהודי קובה, דבר, 12 באוקטובר 1932
- ^ יהודי קובה מבקשים עזרה, דבר, 21 באוגוסט 1933
- ^ פרעות בהואנה, דבר, 21 בינואר 1934
- ^ אין אנו צריכים ליהודים, דבר, 1 בפברואר 1934
- ^ משלחת יהודית משוחחת עם נשיא קובה בדבר התעמולה האנטישמית, דואר היום, 29 באוקטובר 1933
- ^ קהלת קובה מתנערת, דואר היום, 16 באפריל 1934
- ^ "עם קובה בהערצה לארץ ישראל - בעלת הברית במלחמה בנאציזם", משמר, 24 במאי 1944
קובה בעד "ארץ־ישראל יהודית חפשית - מנהיג הקומוניסטים מצטרף לעמדת הממשלה, הַבֹּקֶר, 24 במאי 1944 - ^ הישיבה הדרמטית של אסיפת או"מ בליל שבת - מפני מה תצביע קובה נגד חלוקה?, הארץ, 30 בנובמבר 1947
- ^ קובה הכירה בישראל, קול העם, 16 בינואר 1949
- ^ קובה הכירה בישראל דה־יורה, קול העם, 22 במרץ 1949
- ^ נציג מסחרי של קובה בישראל, על המשמר, 12 במאי 1949
בציונות, העולם, 10 בינואר 1946 - ^ הכלל והפרט, הארץ, 1 ביולי 1949
- ^ 1 2 גדעון ספירו, אצל פליטי "קובה" היהודים במיאמי, על המשמר, 3 במרץ 1968
- ^ יהדות קובה נוטעת יער ע"ש חוזה מרטי, על המשמר, 15 בספטמבר 1953
ניטעו עצים ביער חוזה מרטי, הארץ, 4 בפברואר 1955
נטיעת עצים ב"יער חוזה מרטי", הארץ, 16 בנובמבר 1955 - ^ לבטיה של יהדות קובה, הַבֹּקֶר, 28 ביוני 1957
- ^ מרבית יהודי קובה עזבו את האי, למרחב, 22 בינואר 1961
- ^ רוב יהודי קובה היגרו לארה״ב, הארץ, 26 באוקטובר 1962
- ^ יהודי קובה נהנים מחופש־פעולה מלא, על המשמר, 14 באוגוסט 1964
חופש מלא לקהילה היהודית בקובה, למרחב, 14 באוגוסט 1964 - ^ קאסטרו: לא נסבול הפלייה נגד יהודי קובה, קול העם, 3 בספטמבר 1959
- ^
מרגלית בז'רנו, יחסי קובה-ישראל: התחברו בגלל החלוציות, התנתקו בגלל הציונות, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2014
- ^ יורם גבע, משלחת ציונית מארץ קומוניסטית, מעריב, 1 בינואר 1965
צבי לוריא נפגש עם יהדות קובה, על המשמר, 10 בדצמבר 1961 - ^ קאסטרו מגלה התחשבות בדרישות יהודי קובה, הצופה, 10 בספטמבר 1969
- ^ שלמה סלוצקי, קצת קוסמטיקה, לא יותר, חדשות, 19 בפברואר 1990
חנה קים, מחכים לגריוגוס, חדשות, 7 ביוני 1991 - ^ עופר אדרת, יחסי ישראל-קובה בעידן קסטרו: בין שיתוף פעולה לקרירות, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2016
- ^ יעקב אילון, "ט״ם": קובה מנסה להחקרב לישראל, חדשות, 1 בינואר 1990
- ^ קובה ואנחנו, חדשות, 7 ביוני 1991
- ^ אריה בנדר, קובה. 1200 יהודים ו-4 קהילות, מעריב, 1 ביוני 1990
- ^ 1 2 ארי ליבסקר, לוכד החלומות, באתר כלכליסט, 22 בפברואר 2019
- ^ אלעזר לוין, "זו לא עיסקה מהותית", באתר גלובס, 17 בספטמבר 2000
- ^ איתי רום, המיליונרים מגבעת הלאום, באתר גלובס, 6 במאי 2008
- ^ 1 2 קארן אוסטן גרסברג, הניו יורק טיימס, הקהילה היהודית בקובה מחכה לכם, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2010
- ^ שלמה פפירבלט, תרם מחשבים ניידים ליהודי קובה וצפוי ל-20 שנות מאסר על ריגול, באתר הארץ, 14 בפברואר 2011
- ^ ג'י-טי-איי, הפשרת היחסים עם קובה צפויה לשפר את מצב הקהילות היהודיות באמריקה הלטינית, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2014
- ^ אמיר תיבון, "לא ריגלתי". האמריקאי שנכלא בקובה ושוחרר בידי אובמה, חי בישראל, באתר הארץ, 4 בינואר 2018
- ^ נטשה מוזגוביה, נשיא קובה לשעבר, פידל קסטרו, במסר לאיראן דרך כתב יהודי אמריקאי: "תפסיק להכחיש שואה", באתר הארץ, 8 בספטמבר 2010
