ויקיפדיה

המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים

סוכנות ממשלתית אמריקנית

המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים (באנגלית: National Register of Historic Places, בראשי תיבות NRHP) הוא רשימה רשמית המנוהלת על ידי הממשלה הפדרלית של ארצות הברית של נפות היסטוריות, אתרים, בניינים, מבנים, ואובייקטים הנחשבים ראויים לשימור בשל חשיבותם ההיסטורית. נכסים הכלולים במרשם הלאומי, או השוכנים בתחומי נפה היסטורית הכלולה במרשם הלאומי, עשויים להיות זכאים להנחות במס הנגזרות מהערך הכולל של ההוצאות לשימור הנכס.

המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים
National Register of Historic Places
מידע כללי
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוכנות אם שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
תאריך הקמה 1966
חוק National Historic Preservation Act of 1966 עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהל ג'ולי ארנסטיין
תקציב 16.8 מיליון דולר (2018)
National Register of Historic Places
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מפעל הטקסטיל סלייטר ברוד איילנד היה הנכס הראשון שנרשם במרשם הלאומי ב-13 בנובמבר 1966[1]

הקמת המרשם הלאומי התאפשרה בעקבות חקיקת "החוק הלאומי לשימור ההיסטוריה" (National Historic Preservation Act) ב-1966. החוק שימש בסיס להקמת המרשם הלאומי והוא קבע את התהליך להוסיף אליו נכסים. מתוך יותר ממיליון נכסים במרשם הלאומי, 80,000 מתוארים פרטנית. השאר הם נכסים משתתפים בתחומי נפות היסטוריות.

במשך מרבית תקופת קיומו, נוהל המרשם הלאומי על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, סוכנות השייכת למחלקת הפנים של ארצות הברית. מטרותיו הן לסייע לבעלי נכסים ולקבוצות עניין, כגון הקרן הלאומית לשימור היסטורי (National Trust for Historic Preservation), לתאם, לזהות ולהגן על אתרים היסטוריים בארצות הברית. בעוד שהוספת נכסים למרשם הלאומי היא בעיקר פעולה סמלית, ההכרה בחשיבותם מהווה סוג של תמריץ כספי לבעלי נכסים רשומים. ההגנה על הנכס אינה מובטחת. במהלך תהליך המינוי, הנכס מוערך במונחים של ארבעה קריטריונים להכללה במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. היישום של אותם קריטריונים היה נושא לביקורת של אנשי אקדמיה בתחום היסטוריה ושימור, כמו גם של הציבור והפוליטיקאים.

מדי פעם מוסיפים למרשם אתרים היסטוריים השוכנים מחוץ למדינה, אך קשורים לארצות הברית (כגון שגרירות ארצות הברית בטנג'יר שבמרוקו). נכסים יכולים להיות מועמדים במגוון צורות, כולל נכסים בודדים, נפות היסטוריות, והצעות לנכסים מרובים (Multiple Property Submissions או MPS). המרשם מסווג את הרישומים הכלליים לאחד מחמישה סוגים של נכסים: נפה, אתר, מבנה, בניין או אובייקט. "המרשם הלאומי של נפות היסטוריות" הם אזורים גאוגרפיים מוגדרים המורכבים מנכסים משתתפים ושאינם משתתפים. נכסים מסוימים מתווספים באופן אוטומטי למרשם הלאומי כאשר הם מנוהלים על ידי שירות הפארקים הלאומיים. אלה כוללים אתר היסטורי לאומי (National Historic Landmark), פארק היסטורי לאומי (National Historical Park), פארק צבאי לאומי (National Military Park), אנדרטה לאומית (National Memorial) וחלק מהמונומנטים הלאומיים. נכסים פדרליים יכולים להיות מוכרזים כמונומנטים לאומיים על בסיס חוק העתיקות בשל החשיבות ההיסטורית או הסביבתית שלהם, הם מנוהלים על ידי כמה סוכנויות. רק מונומנטים היסטוריים באופיים המנוהלים על ידי שירות הפארקים הלאומיים רשומים מנהלית במרשם הלאומי.

היסטוריה

עריכה
 
ג'ורג' ב. הרצוג (George B. Hartzog) מנהל שירות הפארקים מ-8 בינואר 1964 עד 31 בדצמבר 1972.[2]

ב-15 באוקטובר 1966 יצרה הצעת חוק שימור ההיסטוריה את המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים ואת הסוכנויות הממשלתיות לטיפול בהם המשרדים המדינתיים לשימור ההיסטוריה (State Historic Preservation Offices) בראשי תיבות SHPO.[3] בתחילה כלל המרשם הלאומי רק אתרים היסטוריים לאומיים (National Historic Landmarks) שהוכרו קודם להקמת המרשם על פי הצעת חוק בקונגרס מ-1935, כמו גם אתרים היסטוריים אחרים במערכת הפארקים הלאומיים.[4] אישור החוק, שעבר תיקונים ב-1980 וב-1992, ייצג את הפעם הראשונה שלארצות הברית הייתה מדיניות שימור היסטוריה.[3][5] הצעת החוק מ-1966 חייבה סוכנויות ממשלתיות אלו לשתף פעולה עם משרדי ה-SHPO ועם סוכנות פדרלית עצמאית, המועצה המייעצת על שימור ההיסטוריה (Advisory Council on Historic Preservation), בראשי תיבות ACHP, שנועדה להתעמת עם ההשפעות השליליות של פעילות ממשלתית על שימור ההיסטוריה.[6]

על מנת לנהל את המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים הקים שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית השייך למחלקת הפנים של ארצות הברית, שבראשו עמד ג'ורג' הרצוג (George B. Hartzog Jr.), אגף מנהלי הקרוי המשרד לארכאולוגיה ולשימור ההיסטוריה (Office of Archeology and Historic Preservation), בראשי תיבות OAHP.[6][7] הרצוג הטיל על ה-OAHP ליצור את תוכנית המרשם הלאומי על בסיס המנדט של הצעת החוק מ-1966. ארנסט קונלי (Ernest Connally) היה המנהל הראשון של המשרד. בתחומי ה-OAHP הוקמו מחלקות לטיפול במרשם הלאומי.[8] המחלקה ניהלה כמה תוכניות שכבר היו קיימות, כולל סקר אתרים היסטוריים וסקר בניינים אמריקנים היסטוריים (Historic American Buildings Survey), כמו גם המרשם הלאומי החדש וקרן שימור ההיסטוריה (Historic Preservation Fund).[6]

 
ססיל אנדרוס, מזכיר הפנים של ארצות הברית בשנים 1977–1981, העביר את המרשם הלאומי משירות הפארקים לסוכנות נפרדת ב-1978

המנהל הראשון, שתוארו היה "שומר המרשם" (Keeper of the Register), היה ויליאם ג'. מורטה (William J. Murtagh), היסטוריון של אדריכלות.[4] בשנים הראשונות של המרשם בשלהי שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 הייתה פעילות הארגון חלשה ומשרדי ה-SHPO היו קטנים, חסרו בהם עובדים והם לא קיבלו מימון מספק.[7] עם זאת, הקרן לשימור ההיסטוריה עדיין קיבלה כספים על מנת לתת מענקים לבעלי נכסים רשומים, תחילה לבתים שהפכו למוזיאונים ולמבנים מוסדיים, אבל אחר כך גם למבנים מסחריים.[6]

כמה שנים מאוחר יותר ב-1979 חולקו תוכניות שימור ההיסטוריה של שירות הפארקים שהיו קשורות הן לשירות הפארקים והן למרשם הלאומי לשתי "מחלקות עזר" (Assistant Directorates): "מחלקת העזר לארכאולוגיה ושימור ההיסטוריה" (Assistant Directorate for Archeology and Historic Preservation) ו"מחלקת העזר לשימור ההיסטוריה של הפארקים".[8] מ-1978 עד 1981 הועבר הטיפול במרשם הלאומי לסוכנות חדשה שהייתה קרויה: "שירות הנופש ושימור המורשת" (Heritage Conservation and Recreation Service) בתוך מחלקת הפנים של ארצות הברית.

בפברואר 1983 אוחדו שתי מחלקות העזר במטרה ליעל, ומתוך הכרה בתלות ההדדית שבין תוכניותיהן. ג'רי ל. רוג'רס (Jerry L. Rogers) נבחר לנהל את מחלקת העזר המאוחדת. הוא תואר כמנהלן מוכשר, שהיה ער לצורך של שירות הפארקים לעבוד תוך שיתוף פעולה עם משרדי ה-SHPO, האקדמיה והממשלות המקומיות.[8]

אף שלא תוארו בפרוטרוט בהצעת החוק של 1966 הפכו משרדי ה-SHPO לחלק אינטגרלי בתהליך של רישום נכסים במרשם הלאומי. התיקונים מ-1980 בהצעת החוק של 1966 הגדירו עוד יותר את אחריותם של משרדי ה-SHPO בהקשר של המרשם הלאומי. כמה מהתיקונים של 1992 של הצעת החוק מ-1966 הוסיפו קטגוריה למרשם הלאומי הידועה כ"נכסי תרבות מסורתיים", אותם נכסים הקשורים לילידי אמריקה או הוואי.

המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים גדל משמעותית מאז הוקם בהצעת החוק של 1966. ב-1986 בחרו אזרחים וקבוצות 3,623 נכסים נפרדים, אתרים ונפות להכללה במרשם הלאומי, ובסך הכול 75,000 נכסים נפרדים. מקרוב לשני מיליון נכסים במרשם הלאומי, 93,000 רשומים בנפרד. אחרים רשומים כנכסים משתתפים בתחומי נפות היסטוריות.[6][9]

תהליך הרישום

עריכה

"מוצהר בזאת כי מדיניותה של ממשלת ארצות הברית היא שמאמץ מיוחד חייב להיעשות לשמר את היופי הטבעי של אזורי הכפר, הפארקים הציבוריים ואזורי הנופש, חיות הבר ומפלטי עופות המים, ואתרים היסטוריים."

U.S. Code 303

כל אחד יכול להציע מועמד למרשם הלאומי, אם כי לעיתים קרובות מועסקים לשם כך היסטוריונים ויועצים לשימור היסטוריה. הצגת המועמדות נעשית בטופס סטנדרטי המכיל מידע בסיסי על המראה הפיזי של הנכס ועל סוג החשיבות הגלומה בבניין, במבנה, בעצם, באתר או בנפה.[10] המשרד המדינתי לשימור ההיסטוריה (SHPO) מקבל את טופסי המועמדויות ועונה לאדם או לגוף שהציג את המועמדות. לאחר בדיקה ראשונית, שולח ה-SHPO כל מועמד לוועדת הביקורת ההיסטורית של המדינה, אשר לאחר מכן ממליצה האם על מנהל המשרד לשימור ההיסטוריה (State Historic Preservation Officer) לשלוח את המועמדות לשומר המרשם הלאומי. רק מנהל המשרד לשימור ההיסטוריה רשאי להציע נכס שאינו בבעלות פדרלית כמועמד להכללה במרשם הלאומי. לאחר שה-SHPO ממליץ על הכללת המועמד במרשם הלאומי נשלחת ההמלצה לשירות הפארקים הלאומיים, המאשר או הדוחה את המועמדות. אם המועמד מאושר מוסיף שומר המרשם הלאומי רשמית את הנכס למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.[10] בעלי הנכס מקבלים הודעה על המועמדות במהלך הבחינה שמבצע ה-SHPO וועדת הביקורת ההיסטורית של המדינה. אם הבעלים של נכס פרטי מתנגד למועמדות, או במקרה של נפה היסטורית, אם מרבית הבעלים מתנגדים, אזי לא ניתן להכליל את הנכס במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.[10]

 
בית רובי (Robie House), תוכנן על ידי פרנק לויד רייט, הוא דוגמה של נכס שנרשם על בסיס קריטריון C.
 
שלט טיפוסי המצוי על נכסים הרשומים במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים
 
הקבר של מרטין לותר קינג באטלנטה הוא אתר היסטורי לאומי ולכן נרשם אוטומטית במרשם הלאומי

קריטריונים

עריכה

על מנת שנכס יהיה זכאי להתווסף למרשם הלאומי הוא חייב לעמוד באחד מארבעת הקריטריונים העיקריים של המרשם הלאומי.[11] מידע על סגנונות בנייה, קשר עם היבטים שונים של היסטוריה חברתית ומסחר ובעלות הם כולם חלקים אינטגרליים במועמדות. כל מועמדות כוללת קטע סיפורי הכולל תיאור פיזי מפורט של הנכס וההצדקה מדוע הנכס משמעותי מבחינה היסטורית בהתייחס להיסטוריה המקומית, המדינתית או הלאומית. ארבעת הקריטריונים של המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים הם:

  • קריטריון A – אירוע. הנכס חייב לתרום לדפוס הראשי של ההיסטוריה של ארצות הברית.
  • קריטריון B – אישיות. הנכס קשור לדמויות חשובות בהיסטוריה האמריקנית.
  • קריטריון C – עיצוב/מבנה. קשור למאפיינים הייחודיים של הבניין בשל האדריכלות שלו והבנייה, כולל ערך אמנותי רב או עבודה של אומן.
  • קריטריון D – פוטנציאל למידע. הנכס היה מקור או עשוי להיות מקור למידע חשוב על ההיסטוריה או הפרהיסטוריה.[10]

הקריטריונים יושמו בצורה שונה לסוגים שונים של נכסים. לדוגמה, לנכסים ימיים יש הנחיות יישום שונות מאלו של בניינים.[11]

נכסים שנרשמו

עריכה

רישום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים הוא הכרה ממשלתית בנפה היסטורית, אתר, בניין או נכס. עם זאת, המרשם הוא בעיקר "מעמד מכובד שאליו נלווים כמה תמריצים כספיים פדרליים".[12] המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים כולל אוטומטית את כל האתרים ההיסטוריים הלאומיים כמו גם אזורים היסטוריים המנוהלים על ידי שירות הפארקים.[3] אתרים הנכללים בהגדרה כוללים פארק לאומי היסטורי (National Historical Park), פארק צבאי לאומי / שדות קרב (National Military Park/Battlefields), אנדרטאות לאומיות (National Memorials) וחלק מהמונומנטים לאומיים. מדי פעם מוסיפים למרשם אתרים היסטוריים השוכנים מחוץ למדינה, אך קשורים לארצות הברית (כגון שגרירות ארצות הברית בטנג'יר שבמרוקו).

הרישום במרשם הלאומי אינו מגביל בעלים של נכס פרטי מלהשתמש בנכס שלו.[13] עם זאת, בכמה מדינות ועיריות יש חוקי עזר לגבי נכסים הנרשמים במרשם הלאומי. אם מעורבים מימון פדרלי או תהליך אישור פדרלי מופעל פרק 106 של חוק שימור ההיסטוריה הלאומי מ-1966. פרק 106 מחייב את הסוכנות הפדרלית המעורבת בנושא להעריך את ההשפעות של פעולת הבעלים על המשאבים ההיסטוריים.[3] הגוף שאמור לפקח על כך על פי פרק 106 הוא סוכנות פדרלית עצמאית, המועצה המייעצת על שימור ההיסטוריה (Advisory Council on Historic Preservation), בראשי תיבות ACHP. הפרק דורש שמנהל של כל סוכנות פדרלית שיש לה סמכות ישירה או עקיפה על הפרויקט שעשוי להשפיע על הנכס הרשום או שהוחלט כי הוא זכאי להיות רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים חייב לדווח תחילה למועצה המייעצת. המנהל של הסוכנות האמורה נדרש "להביא בחשבון את ההשפעה של הפעילות" על הנכס של המרשם הלאומי, כמו גם לאפשר ל-ACHP הזדמנות נאותה להגיב.[14]

אף שפרק 106 אינו מחייב במפורש שמנהל הסוכנות הפדרלית יקבל את ההצעות של ה-AHCP, יש לעצות שלו השפעה מעשית, בייחוד החובות הסטטוטוריות של חוק המרשם המחייבים סוכנויות פדרליות "להביא בחשבון את ההשפעה של הפעילות".[3][14]

באותם מקרים בהם מחליט ה-ACHP שלפעילות הפדרלית תהיה "השפעה שלילית" על הנכסים ההיסטוריים מחפשים דרך למנוע זאת. בדרך כלל נוצר מזכר הבנות שבו הצדדים המעורבים מסכימים לתוכניות מסוימת. למדינות רבות יש חוקים הדומים לפרק 106.[15] בניגוד לתנאים הקשורים לנפה היסטורית המוגדרת פדרלית, חוקי העזר העירוניים הקובעים לגבי נפות היסטוריות מקומיות מגבילים לעיתים קרובות סוגים מסוימים של שינויים לנכסים. בכך הם עשויים להגן על הנכס יותר מאשר מאפשר הרישום במרשם הלאומי.[16]

השימוש בשפה הרחבה יותר אפשרה לנכסים רבים יותר ולפארקים ליהנות ממעמד של אזורים מוגנים באמצעות חקיקה זו, מדיניות שהתפתחה מוקדם בהיסטוריה של קיום החוק. בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע בפסק הדין במשפט "אזרחים לשימור פארק אוברטון נגד וולפה" (Citizens to Preserve Overton Park v. Volpe) מ-1971 שלפארקים יכול להיות אותו מעמד מוגן כמו ל"אתרים היסטוריים".[14]

הגשת הצעה לנכסים מרובים

עריכה
 
האכסניה והבקתות בפארק המדינתי וייט פיינס פורסט (White Pines Forest State Park) באילינוי הם חלק מהגשת הצעה לנכסים מרובים.

"הגשת הצעה לנכסים מרובים" (Multiple Property Submission), בראשי תיבות MPS היא הצעה לרישום במרשם הלאומי של "קבוצה נושאית" (thematic group), קבוצת נכסים קשורים שיש להם נושא משותף וניתן להציע אותם כקבוצה. הגשת הצעה למספר נכסים יחד חייבת לעמוד בקריטריונים בסיסיים מסוימים על מנת שקבוצת הנכסים תצורף למרשם הלאומי.

התהליך מתחיל במילוי "טופס תיעוד נכסים מרובים" (Multiple Property Documentation Form), שבניגוד לטופס המועמדות הרגיל למרשם הלאומי מתפקד כמסמך גג. תפקיד טופס התיעוד הוא לקבוע את הבסיס לזכאות של הנכסים הקשורים. המידע בטופס תיעוד נכסים מרובים יכול לשמש להציע מועמדות ולרשום נכסים היסטוריים קשורים יחד, או לקבוע קריטריונים לנכסים שעשויים להיות מוצעים בעתיד. לפיכך, תוספות ל-MPS יכולות להתרחש לאורך זמן.

המועמדות של נכסים פרטניים ב-MPS מושגת באותה דרך כשל מועמדויות אחרות. השם של "הקבוצה הנושאית" מציין את הנושא ההיסטורי של הנכסים. הוא נחשב "רישום של נכס מרובה". מהרגע שמועלית מועמדות של נכס פרטני או קבוצה של נכסים ומבוצע רישום במרשם הלאומי, טופס תיעוד נכסים מרובים, יחד עם טופסי המועמדות של המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים מהווים הגשת הצעה לנכסים מרובים.[17]

דוגמאות ל-MPS כוללות את "הצעת נכסים מרובים של מחוז לי" (Lee County Multiple Property Submission) בפלורידה, "המחסנים באומהה" באומהה בנברסקה, "אבני הגבול של מחוז קולומביה המקורי" (Boundary Markers of the Original District of Columbia) בין מרילנד לווירג'יניה ו"ספריות קרנגי באילינוי" (Illinois Carnegie Libraries). לפני שהומצא המונח "הגשת הצעה לנכסים מרובים" ב-1984 היו רישומים כאלו ידועים כ"משאבים נושאיים" (Thematic Resources), כדוגמת "המשאב הנושאי של התחנות הפעילות של רכבות הנוסעים" (Operating Passenger Railroad Stations Thematic Resource) בניו ג'רזי, או כ"אזורים של משאבים מרובים" (Multiple Resource Areas).

הטבות לבעלי הנכסים

עריכה
 
שלט של המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים

הרישום במרשם הלאומי אינו מגן על הנכסים בכל צורה שהיא. מדינות, עיריות ומועצות אזוריות עשויות לבחור או שלא לבחור להגן על מקומות היסטוריים רשומים. הגנה עקיפה אפשרית באמצעות תקנות של גוף מוניציפלי או של המדינה בנוגע לפיתוח של נכסים רשומים, ובאמצעות הטבות מס.

עד 1976 לא ניתנו הטבות מס לבניינים רשומים. לפני 1976 העדיפו דיני המיסים הפדרליים בנייה חדשה על פני שימוש מחדש של מבנים קיימים, לעיתים היסטוריים.[6] ב-1976 שונו דיני המיסים כך שניתנו הטבות מס לקדם שימור של נכסים היסטוריים מניבי הכנסה. שירות הפארקים הלאומיים קיבל על עצמו את האחריות להבטיח שרק שיקום ששימר את אופיו ההיסטורי של בניין יהיה זכאי להטבות מס פדרליות. שיקום מאושר הוא כזה ששירות הפארקים הלאומיים סובר שהוא עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים לשיקום של מזכיר הפנים.[18] נכסים ואתרים רשומים במרשם, כמו גם אלו השוכנים בנפות היסטוריות הרשומות במרשם הלאומי ותורמים לתקופה שבגינה יש לנפה חשיבות, הפכו זכאים להטבות מס פדרליות.[6]

בעלים של נכסים מניבים הרשומים פרטנית במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים או של נכסים המוגדרים כמשאבים משתתפים בנפה היסטורית לאומית רשומה עשויים להיות זכאים לקבלת זיכוי ממס בגובה 20% בשיקום מבנה היסטורי. השיקום עשוי להיות מסחרי, תעשייתי, או למגורים להשכרה.[13] תוכנית הטבות המס מופעלת באמצעות תוכנית הטבות המס הפדרלית של שימור ההיסטוריה (Federal Historic Preservation Tax Incentives), המנוהלת במשותף על ידי שירות הפארקים הלאומיים, המשרדים המדינתיים לשימור ההיסטוריה ושירות הכנסות הפנים.[19] מלבד הזיכוי במס בן ה-20%, מציעה תוכנית ההטבות במס זיכוי מס בן 10% לשיקום לבעלים של בניינים שאין להם ערך היסטורי, שאינם מבני מגורים ושנבנו לפני 1936.

חלק מבעלי הנכסים עשויים להיות זכאים למענקים, כדוגמת התוכנית שפעלה בעבר "הצילו את אוצרות אמריקה" (Save America's Treasures) שחילקה מענקים ספציפית לנכסים שנרשמו במרשם הלאומי שיש להם חשיבות לאומית או שהוגדרו כאתרים היסטוריים לאומיים.[20]

חוק השימור לא מבדיל בין נכסים הרשומים במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים ואלו המוגדרים כאתרים היסטוריים לאומיים בהקשר לזכאות להטבות מס או מענקים. זה נעשה במכוון, שכן כותבי הצעת החוק למדו מניסיונם שהבדלה בין קטגוריות של חשיבות עבור תמריצים כאלו גרמה לקטגוריה הנחותה להתכלות.[4] בעיקרו של דבר, הפכה החלטה זו את האתרים ההיסטוריים הלאומיים לסוג של הנכסים המשמעותיים ביותר של המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.[4]

אתרים "צעירים"

עריכה
 
השלט ב"ארמון השעשועים" בפארק אסבורי (Asbury Park) בניו ג'רזי (נהרס ב-2004)

בשימור ההיסטוריה של ארצות הברית "כלל חמישים השנים" הוא האמונה המקובלת שנכס לא יכול להירשם במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים אם הוא לא בן חמישים שנים לפחות.[21] למעשה כלל זה אינו כלל מחייב. הוא חריג בקריטריונים של הערכת הזכאות להתווסף למרשם הלאומי. כי שציין ג'ון ספרינקל, סגן המנהל של מכון השימור הפדרלי: "'כלל' זה הוא רק חריגה מהקריטריונים המעצבים את הרישומים בתוך המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים". מתוך שמונה החריגים (או שיקולי קריטריונים), שיקול G, לנכסים שקיבלו חשיבות בתוך חמישים השנים האחרונות, הוא כנראה עיקרון השימור הידוע ביותר, ועם זאת גם אינו מובן נכונה.[22]

עם כל שנה חולפת חוצה קבוצה חדשה של משאבים את סף החמישים שנים, שקודם לכן נחשבו "מוקדם מדי" מכדי להירשם במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים (אלא אם היו חשובים באופן יוצא דופן). השימור של משאבים "קטינים" זוכה לעניין גובר במאה ה-21.

רישומים שבוטלו

עריכה

נכון ל-1999 בוטלו 982 נכסים מהמרשם, לרוב משום שנהרסו. בין הנכסים שנהרסו לאחר שנרשמו היו "הנפה ההיסטורית ג'וברס קניון" (Jobbers Canyon Historic District) באומהה (נרשמה ב-1979, נהרסה ב-1989), "ארמון השעשועים" (Palace Amusements) באסברי פארק בניו ג'רזי (נרשם ב-2000, נהרס ב-2004),[23] ושבעה מתשעת הבניינים שנכללו ב"נפה ההיסטורית של אוניברסיטת קונטיקט" (University of Connecticut Historic District) בקונטיקט (נרשמו ב-1989, נהרסו ב-2017).[24]

גלריה

עריכה
  •  
    "מפעל אבק השריפה אלותריאן" (Eleutherian Mills) מ-1803 בווילימינגטון בדלאוור, נוסף למרשם ב-1966[25]
  •  
    "הבית המתומן של לורן אנדרוס" (Loren Andrus Octagon House) מ-1860, וושינגטון במישיגן, נוסף למרשם ב-1971.
  •  
    "היכל המילטון" (Hamilton Hall), נבנה ב-1805 על ידי סמואל מקינטייר בסיילם במסצ'וסטס. נוסף למרשם ב-1972.
  •  
    "בית הפגישות צ'יצסטר של הידידים" (Chichester Friends Meetinghouse). הכנסייה של הקווייקרים בצ'יציסטר בפנסילבניה. נבנה בשנים 1688 ו-1769, נוסף למרשם ב-1973.
  •  
    "המוזיאון ההיסטורי של לקסינגטון" (Lexington Historical Museum) בלקסינגטון במיזורי נבנה ב-1846, נוסף למרשם ב-1978.
  •  
    המלון "בית ההרים אגם מוהונק" (Lake Mohonk Mountain House) ברכס שאוואנגנק (Shawangunk Ridge) במדינת ניו יורק. נבנה בשנים 1869–1910, נוסף למרשם ב-1973.
  •  
    "הכנסייה האורתודוקסית התחייה הקדושה" (Holy Resurrection Orthodox Church) בברלין בניו המפשייר. נבנתה ב-1915, נוספה למרשם ב-1979.
  •  
    "הכנסייה הבפטיסטית ברחוב 16" (16th Street Baptist Church) בברמינגהאם באלבמה. נבנתה ב-1911, נוספה למרשם ב-1980.
  •  
    "תיאטרון פארגו" (Fargo Theatre) בפארגו בדקוטה הצפונית. נבנה ב-1926, נוסף למרשם ב-1982.
  •  
    "בית סטיבן פיליפס" (Stephen Phillips House) נבנה ב-1800 על ידי סמואל מקינטייר בסיילם במסצ'וסטס. נוסף למרשם ב-1983.
  •  
    בית גזעי עצים (סביב 1795) בתחומי הנפה ההיסטורית גרין ואלי (Green Valley Historic District) בפנסילבניה. נוסף למרשם ב-1985.

לקריאה נוספת

עריכה
  • Wiley, John. "National Register of Historic Places," National Park Service, (1994), ISBN 0-471-14403-7
  • Sprinkle, John H, Jr. Crafting Preservation Criteria: The National Register of Historic Places and American Historic Preservation. New York: Routledge, 2014.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Old Slater Mill Nomination Form
  2. ^ "Past Directors of the National Park Service
  3. ^ 1 2 3 4 5 National Historic Preservation Act of 1966, Public Law 102–575, National Register of Historic Places, Official site.
  4. ^ 1 2 3 4 Mackintosh, Barry. "The Historic Sites Survey and National Historic Landmarks Program: A History," (PDF), National Historic Landmarks Program, Official site.
  5. ^ Rebecca Tsosie, Indigenous Rights and Archaeology
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Fisher, Charles E. (1998). "Promoting the Preservation of Historic Buildings: Historic Preservation Policy in the United States". APT Bulletin. 29 (3/4): 7–11. JSTOR 1504604.
  7. ^ 1 2 Scarpino, Philip V. "Planning for Preservation: A Look at the Federal-State Historic Preservation Program, 1966–1986 (in The Intergovernmental Politics of Preservation)," (JSTOR) The Public Historian, Vol. 14, No. 2. (Spring, 1992), pp. 49–66.
  8. ^ 1 2 3 Bearss, Edwin C. "The National Park Service and Its History Program: 1864–1986: An Overview (in The National Park Service and Historic Preservation)," (JSTOR), The Public Historian, Vol. 9, No. 2, The National Park Service and Historic Preservation. (Spring, 1987), pp. 10–18.
  9. ^ What is the National Register of Historic Places?
  10. ^ 1 2 3 4 Criteria Bulletin," National Register of Historic Places, Official site
  11. ^ 1 2 "How to Apply the National Register Criteria for Evaluation," (PDF), National Register Bulletins, National Park Service.
  12. ^ ""Strengths of Local Listing". Working on the Past:In Local Historic Districts. National Park Service. אורכב מ-המקור ב-12 במאי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ 1 2 "What are the results of a listing?". National Register of Historic Places. National Park Service. אורכב מ-המקור ב-15 בפברואר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ 1 2 3 Gray, Oscar S. "The Response of Federal Legislation to Historic Preservation," (JSTOR), Law and Contemporary Problems, Vol. 36, No. 3, Historic Preservation. (Summer, 1971), pp. 314–328.
  15. ^ Frequently Asked Questions about Section 106 of the National Historic Preservation Act
  16. ^ "Federal, State and Local Historic Districts, National Park Service.
  17. ^ Lee, Antoinette J. and McClelland Linda F. "How to Complete the National Register Multiple Property Documentation Form, (PDF), National Register Bulletin, National Park Service.
  18. ^ "Rehabiliation Standards and Guidelines—Technical Preservation Services, National Park Service". NPS.gov Homepage (U.S. National Park Service).
  19. ^ "Historic Preservation Tax Incentives," Technical Preservation Services, National Park Service, Official site.
  20. ^ Save America's Treasures
  21. ^ https://www.nps.gov/nr/publications/guidance/50_year_rule_history.pdf Of Exceptional Importance: The Origins of the Fifty-Year-Rule in Historic Preservation.
  22. ^ Sprinkle, John H., Jr (Spring 2007). ""Of Exceptional Importance": The Origins of the "Fifty-Year Rule" in Historic Preservation". The Public Historian. 29 (2): 81–103. doi:10.1525/tph.2007.29.2.81.
  23. ^ Mikle, Jean. "Asbury Park's Tillie is still safe". Springfield News-Leader.
  24. ^ BLAIR, RUSSELL. "UConn to Demolish Seven of Nine 'Faculty Row' Houses". courant.com.
  25. ^ Richard Greenwood (1979) "National Register of Historic Places Inventory-Nomination: Eleutherian Mills".
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המרשם_הלאומי_של_מקומות_היסטוריים&oldid=37207415"