המקור הכהני

המקור הכהני (בקיצור: ס"כ; באנגלית: the Priestly source, או בקיצור P) לפי השערת התעודות, הוא אחד מארבעת מקורות התורה, ארבע תעודות ששילב עורך מאוחר כדי ליצור יחידה אחת. המקור הכהני מזוהה, בין השאר, באמצעות תיאור אהרן הכהן באור חיובי, ובאמצעות סגנון הכתיבה. על אף שהשערת התעודות שנויה כיום במחלוקת בחקר התורה, קיומו של המקור הכהני כתעודה מובחנת הוא אחת הנקודות הבודדות שיש על אודותיהן קונצנזוס מחקרי.

אנליזה של ארבעת ספרי התורה הראשונים לפי ארבעת המקורות

רקע

על פי השערת התעודות, חמשת חומשי התורה מורכבים מארבע תעודות, שאותן שילב עורך מאוחר כדי ליצור יחידה אחת. המקור הכהני הוא המפותח והארוך ביותר, והוא כולל את רוב ספר ויקרא ופרקים רבים בבראשית, שמות, ובמדבר. הוא מגלה עניין מיוחד בעבודת הקרבנות, בענייני טומאה וטהרה ובדקדוקי המצוות, ומתרחק מן התיאורים האנושיים של האל.

מקובל במחקר כי המקור הכהני נחלק לשני שכבות או רבדים: האחד נקרא בפשטות ס"כ, והשני "ספר הקדושה" או "תורת הקדושה" (סה"ק או תוה"ק, בלעז: H), על שום עיסוקו החוזר ונשנה בקדושת ישראל. חוקרי המקרא הראשונים סברו כי תורת הקדושה היא קובץ חוקים קדום שהסופרים הכהניים המאוחרים שיבצוהו בתוך ס"כ, אך החוקר הישראלי ישראל קנוהל ביסס את העמדה שלפיה ס"כ הוא הקדום ושתורת הקדושה מאוחרת לו. ראיותיו של קנוהל מקובלות כיום במחקר, והחוקרים משערים שתורת הקדושה נכתבה החל מתקופת חזקיהו ועד לתקופת עזרא הסופר.

מועד החיבור

קיימות סברות שונות באשר לזמנו ומוצאו של המקור הכהני.

גרסת ולהאוזן

להערכתו של אבי השערת התעודות יוליוס ולהאוזן, שהיא ההשערה הרווחת בקרב חוקרי התורה גם בימינו, מוצאו של המקור הכהני בתקופת גלות בבל או בימי בית שני, שכן הוא איננו מבטא את אופיה של דת ישראל בתקופת המקרא אלא את הפולחן הדתי שהנחילו הכהנים לעם ישראל לאחר הגלות.

לטענתו, את השלב הראשון בפולחן הישראלי מייצגים המקורות היהוויסטי והאלוהיסטי, שנכתבו לפני המאה ה-7 לפנה"ס. במקורות אלה נרמז על ריבוי מקורות פולחן: כך, למשל, לאחר סיפור חלום יעקב שבספר בראשית, פרק כ"ח יעקב מקדיש את בית אל: ”וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא "בֵּית אֵל"... וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר:"... וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּו לָךְ".” (פסוקים י"ט–כ"ב). כך גם בספר החוקים שמופיע בספר שמות, פרק כ', המכונה בשם "ספר הברית" ושייך למקור האלוהיסטי, מופיע ציווי לבנות מזבח לאלוהים ללא הגבלת מיקום, בכל מקום שבו אלוהים "יזכיר את שמו": ”מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי... בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.” (פסוק כ').

את השלב השני בפולחן הישראלי מייצגת האסכולה הדויטרונומיסטית, שהייתה אחראית לכתיבת ספר דברים. אסכולה זו מביאה לידי ביטוי את הרפורמות הדתיות שהנהיג המלך יאשיהו בסביבות שנת 622 לפנה"ס, לאחר שהלה מצא ספר תורה בבית המקדש, שמורה על ריכוז הפולחן במקום אחד, הוא בית המקדש שבירושלים. בתנ"ך, הכינוי "ספר התורה" מתייחס כמעט תמיד לספר דברים. ספר התורה שמצא יאשיהו מזוהה עם ספר דברים, שאף בו ניכרת הדרישה לריכוז הפולחן: ”הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ, שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ.” (ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים י"ג–י"ד). לפיכך נהוג למקם את מועד כתיבת ספר דברים בימי יאשיהו.

את השלב השלישי בפולחן הישראלי מייצגת המציאות בימי בית שני. שבי ציון, ובהם כוהנים ולווים רבים, התרכזו באזור ירושלים, כמסופר בספרי עזרא ונחמיה. הדרישה לריכוז הפולחן הייתה אז מובנת מאליה. לכן, ולהאוזן ייחס את כתיבת המקור הכהני לכוהנים אלו. ראייה לכך היא בסיפור אוהל מועד, המוזכר, כמעט תמיד, במקור הכהני. מסיפורי נדודי בני ישראל במדבר נראה כי היה להם אך ורק מקום פולחן אחד, כנדרש בחוק ריכוז הפולחן, אך חוק זה אינו מוזכר בסיפורים אלה, כיוון שלעדת ולהאוזן הוא היה ידוע לכל בראשית ימי בית שני.

גרסת קויפמן

לעומתו, טען החוקר הישראלי רב ההשפעה יחזקאל קויפמן שיש להקדים את תארוך מקור זה לתקופת הבית הראשון. דעה זאת מגובה כיום בניתוח לשוני, והאוחזים בה מסבירים את אי התאמתם של חוקי המקור הכהני לידוע לנו על דת ישראל בתקופת הבית הראשון בכך שבעת כתיבתו של מקור זה הוא ייצג חוג מצומצם של כהנים. דעה זאת קנתה לה מהלכים במיוחד בקרב חוקרים מהאוניברסיטה העברית ותלמידיהם, והיא מקובלת כיום על כל החוקרים מאסכולת השערת התעודות המחודשת.

רקע היסטורי

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

הדת בממלכת יהודה שלפני גלות בבל הייתה מרוכזת סביב הקרבת קורבנות בבית המקדש בירושלים. לדעת חלק מהחוקרים, הפולחן נוהל בידי הכהנים בני צדוק שנעזרו בלויים. בני צדוק היו הכהנים בירושלים, אך במרכזי פולחן אחרים שלטו קבוצות אחרות. במקדש בית אל, שהיה מרכז פולחני של ממלכת ישראל, הייתה קבוצת כוהנים שעסקה בפולחן "עגל הזהב" שהיה נהוג בממלכת הצפון. עדות לפולחן העגלים בממלכת הצפון מצויה בנבואות הושע שנאבק בפולחן הסינקריטיסטי של יהוה שרווח בימיו. הוא מחה נגד עירוב פולחן הבעל עם הפולחן ליהוה ויצא נגד פולחן העגלים. הוא כינה את העיר בית אל בכינוי הלעגני "עֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן", המשקף את העמדה שלפיה פולחן העגלים עושה את בית אל לעיר של אָוֶן, מעשי תועבה ורשע.

חוקרים המאחרים את ס"כ לתקופה הבתר־גלותית משערים כי לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס בידי נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, אשר כבש את ירושלים, הוגלו רוב ההכהנים בני צדוק, והמקדש בבית אל הפך למרכז פולחן ליהודאים. קבוצת הכוהנים שהתגבשה אז ייחסה עצמה ל"בני אהרן". לאחר שהכהנים בני צדוק חזרו מגלות בבל סביב שנת 538 לפנה"ס הם ייסדו שוב את הפולחן בירושלים והחל מאבק בין שתי הקבוצות. לבסוף בני צדוק חזרו לשלוט בכהונה, אך אימצו את דמות אהרון כראשון הכוהנים, כפשרה וניסיון שילוב עם בני אהרן. סיפור קורח בספר בבמדבר, שחלק על דרך הנהגתם של משה ואהרן, ולבסוף נבלע באדמה, מסמל את העתיד לקרות למורד בכהונה לפי המקור הכהני.

לפי אותם חוקרים, לאחר שיבת ציון, הכוהנים בני צדוק פעלו בחסות השלטון הפרסי בארץ ישראל והם אלו שעמדו בראש הקהילה היהודית במחוז יהוד מדינתא. כבעלי העניין של הדת הם הכניסו לתורה הן את החוקים והתקדימים ההיסטוריים שמטפחים את מעמדם, סמכותם ורווחתם והן את האמונה באל הטרנסצנדנטלי שמסוגל לברוא עולם שלם במאמר בלבד - אמונה לה נחשפו בגלות בבל, שם הם באו במגע עם הדת הזורואסטרית, לדברי אותם חוקרים, שלימדה אותם לא רק על קיומו של הממד הרוחני אלא גם על הריחוק והנשגבות של האל שלא נהג להתערב בענייני דיומא.

תוכן ומאפיינים

חלקי החוק

המקור הכהני הוא המפותח והארוך ביותר, והוא כולל את כל ספר ויקרא ופרקים רבים בבראשית, שמות, ובמדבר. הוא מגלה עניין מיוחד בעבודת הקרבנות, בענייני טומאה וטהרה ובדקדוקי המצוות, ומתרחק מן התיאורים האנושיים של האל. לפי ולהאוזן, מצוות השבת וברית המילה עוצבו בתקופת גלות בבל על ידי האסכולה הכהנית וכך הגיעו אל המקור הכהני שבתורה.

המקור הכהני עוסק בעבודות הכהונה כגון עבודת הקורבנות, שהיא התפקיד המרכזי של הכהנים: ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן כְּהֻנַּתְכֶם... וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת” (במדבר י"ח, א, ז)

בעבודה במקדש, הכהנים נדרשים ללבוש בגדי כהונה מיוחדים, ארבעה בגדים לכהן רגיל, הנקרא כהן הדיוט, ושמונה בגדים לכהן הגדול. העבודות של הכהנים במקדש כוללות בין השאר, זריקת דם הקרבנות על המזבח, העלאת בשר הקרבנות למזבח, הדלקת הנרות במנורה, תקיעה בחצוצרות, הקטרת קטורת ודישון המזבח.

הכהנים מתוארים כממונים על הוראת ההלכה:

”וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד-מֹשֶׁה.” (ויקרא י', ח'-י"א)

”וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.” (ספר במדבר, פרק ו', פסוקים כ"ב–כ"ז)

בנוסף, המקור הכהני מדבר על "אוהל מועד" כמשכן הממוקם במרכז המחנה, מקום פולחן אחד מוסדר כשבו ורק בו זובחים כולם. לעומת המקור האלוהיסטי שבו המשכן טרם הוקם, ובעקבות חטא העגל אוהל מועד הוקם בידי משה הרחק מן המחנה:

”וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה: וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה” (ספר שמות, פרק ל"ג, פסוקים ז'–ט')

לעומת המקור הכהני שעוסק בתקופה שלאחר הקמת המשכן ומשיחת אהרן ובניו לכהונה בידי משה (בפרשות צו ושמיני), ומורה בפרוש שרק הכהנים מנהלים את עבודת הפולחן והקורבנות: ”אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם” (ויקרא י"ז, ג-ה)

במקורות הדברימי והיהוויסטי, פסח, שבועות וסוכות נקראים "חגים", או גם "רגלים". כך ב: ”שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה” וכן ”שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת” (דברים טז, טז)

לעומת זאת במקור הכהני, רק פסח וסוכות מכונים 'חגים': ”וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה'” ”בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'” (ויקרא כג, לד)

ואילו שבועות אינו מכונה בתואר זה: ”עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' [...] וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.” (ויקרא כג, טז'-כא')

כריתת בריתות

בחלקים סיפוריים בתנ"ך המיוחסים למקור הכהני ניתן לראות שימוש בביטויי לשון דומים. כך, למשל, שורר דמיון רב בין התגלות ה' לנח בברית הקשת שבספר בראשית, פרק ט', לבין התגלותו לאברהם באירוע ברית המילה שבספר בראשית, פרק י"ז, התגלותו ליעקב בקיום הנדר בבית אל שבספר בראשית, פרק ל"ה והתגלותו למשה בשמו שבספר שמות, פרק ו':

• פתיחה חגיגית – אלוהים מתגלה לאברהם, ליעקב ולמשה בשמו: ”וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי".” (פסוק א'), ”וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי".” (פסוק י"א), ”וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "אֲנִי ה'".” (פסוק ב').
• אלוהים מתגלה לאברהם רק בשם "אל שדי" או "אלוהים". להבדיל, משה הוא הראשון שאליו מתגלה אלוהים בשמו המפורש "יהוה": ”וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם, אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּ"אֵל שַׁדָּי", וּשְׁמִי "ה'" לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.” (פסוק ב').
• בהתגלויות אלה נעשה שימוש בביטוי "הקימותי את בריתי" – בפעם הראשונה אלוהים כורת ברית עם נח, שלא יהיה עוד מבול: ”וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל.” (פסוק י"א) בפעם השנייה אלוהים כורת ברית עם אברהם: ”וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ.” (פסוק ז'). בפעם השלישית אלוהים כורת ברית עם עם ישראל, בעוד משה מנהיג אותם: ”וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם.” (פסוק ד').
• מתן הארץ – בהתגלותו לאברהם אלוהים מבטיח לתת לצאצאי אברהם ולזרעו אחריו ארץ כנען: ”וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן.” (פסוק ח'). הכתוב מספר כמעט אותו דבר באשר ליעקב, תוך שהוא מזכיר את שם הוריו: ”וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק - לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ.” (פסוק י"ב) כך מסופר גם בהתגלות של אלוהים למשה, במילים דומות, אך בעוד הכוונה היא לכלל בני ישראל: ”לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.” (פסוקים ד'–ח').
• אמונה באלוהים – בהתגלותו לאברהם אלוהים דורש כי אברהם יאמין בו, תמורת ההבטחה לירושת הארץ: ”לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים.” (פסוק ז'). כך מסופר גם בהתגלות של אלוהים למשה, במילים דומות, אך בעוד הכוונה היא לכלל בני ישראל: ”וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים.” (פסוק ד').
• החלפת שם – בהתגלותו לאברהם אלוהים מחליף לו את שמו: ”וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ "אַבְרָם", וְהָיָה שִׁמְךָ "אַבְרָהָם".” (פסוק ה'). מאוחר יותר, אלוהים מחליף את שמו של יעקב במילים דומות: ”לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד "יַעֲקֹב", כִּי אִם "יִשְׂרָאֵל" יִהְיֶה שְׁמֶךָ.” (פסוק ט').
• פרייה ורבייה – בהתגלותו לנח מצווה אלוהים על בני דור המבול לפרות, להתרבות ולשרוץ בארץ: ”וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, וַיֹּאמֶר לָהֶם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ".” (פסוק א') אלוהים מצווה זאת במילים דומות גם על אברהם, אך הפעם באופן אישי, בתוספת הבטחה כי מלכים יקימו מצאצאיו של אברהם: ”וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם, וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ.” (פסוק ו'). אלוהים אומר דברים דומים מאוד גם ליעקב: ”פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ, וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.” (פסוק י"א). ניתן לראות כאן אף דמיון למצוות הפריה והרבייה שנצטווה בה האדם שבסיפור הבריאה הראשון: ”וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ".” (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ח).
• סיום חגיגי – אלוהים נפרד לשלום מאברהם אבינו בדרך חגיגית, בעודו "עולה" מעליו: ”וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם.” (פסוק כ"ב). באופן דומה הוא נפרד גם מיעקב: ”וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ.” (פסוק י"ג).

בספר במדבר, פרק כ"ה, לאחר שפינחס הורג את זמרי בן סלוא עקב חטא בעל פעור, אלוהים מבטיח את הכהונה הגדולה לפינחס ול"זרעו אחריו", בדומה להבטחה שניתנה לאברהם, ליעקב ולמשה באשר למתן הארץ: ”וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם.” (פסוק י"ג). קשר זה מבסס את ההנחה שלפיה כהנים היו אחראיים לכתיבת מקור זה, ומכאן שמו.

סיפורים נוספים

בהתבסס על ביטויים חוזרים אלה, ניתן להגדיר סיפורים נוספים בתורה המשויכים אף הם למקור הכהני.

סיפור הבריאה הראשון

סיפור הבריאה הראשון שבספר בראשית, פרק א', חולק את המאפיינים של המקור הכהני, כגון מצוות הפריה והרבייה וכן השימוש ב"אלוהים" כשם האל. נוסף על כך, ישנן מספר נקודות דמיון בין סיפור זה לבין סיפור הברית בין אלוהים לנח, שהוגדר כבר כחלק מהמקור הכהני:

• אוכל – אלוהים אומר לבני האדם מה יתאפשר להם לאכול. בסיפור הבריאה הראשון מדובר אך ורק במזון מן הצומח: ”וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה".” (פסוק כ"ט). לעומת זאת, בברית בין אלוהים לנח מותר לבני האדם לאכול מן החי, אך ציווי זה נכתב במילים דומות: ”כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי - לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.” (פסוק ג').
• הביטוי "בצלם אלוהים" – ביטוי זה מוזכר לראשונה בסיפור הבריאה הראשון: ”וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ.” (פסוק כ"ז). הוא מוזכר פעם נוספת בברית בין נח לאלוהים: ”שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם - דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.” (פסוק ו').
• שליטה על החיות – בבוראו את האדם מצווה עליו אלוהים לשלוט בחיות: ”וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.” (פסוק כ"ח). אלוהים מצווה זאת גם על נח וצאצאיו, בהזכירו את אותן החיות: ”וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם.” (פסוק ב').

סיפור זה אף קשור קשר הדוק לחוקי התורה הכהניים שבאים בהמשך התורה. תכליתו של סיפור בריאה זה היא מתן הסבר למנוחה ביום השבת. החלקים החוקתיים בתורה העוסקים ביום השבת כתובים במילים דומות מאוד לאלה שבסיפור הבריאה הראשון, ושניהם כוללים ביטויים חוזרים, כגון "לקדש", "לעשות מלאכה" ו"לשבות ביום השביעי". כך כתוב בסיפור הבריאה הראשון: ”וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.” (ספר בראשית, פרק ב', פסוקים ב'–ג'). כך כתוב בחלקים העוסקים במצוות השבת: ”וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם... כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לה', כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.” (ספר שמות, פרק ל"א, פסוקים י"ד–י"ז).

רשימות גנאלוגיות

הרשימה הגנאלוגית שבספר בראשית, פרק ה' פותחת במילים ”זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.” (ספר בראשית, פרק ה', פסוק א'). אף סיפור הבריאה הראשון מסתיים במילה "תולדות": ”אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם.” (ספר בראשית, פרק ב', פסוק ד'). נוסף על כך, גם סיפור הבריאה הראשון כולל את המילים "בצלם" או "בדמות אלוהים". לפיכך, נוטים לייחס את הרשימות הגנאלוגיות מאדם לנח שבפרק ה' ומשם בן נח לאברהם שבספר בראשית, פרק י"א למקור הכהני גם כן. שתי הרשימות הללו פועלות בתבנית קבועה: ”וַיְחִי X (מספר שנים) וַיּוֹלֶד אֶת Y. וַיְחִי X אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת Y (מספר שנים) וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי X (מספר שנים) וַיָּמֹת.”.

נדודי יעקב לפדן ארם

בתנ"ך יש כפילות בסיבה שבגינה עזב לחרן בספר בראשית, פרק כ"ז ובפרק כ"ח. במקור היהוויסטי, רבקה מצווה על בנה יעקב לעזוב לחרן פן יהרגו עשו אחיו, עקב כעסו הרב על שאחיו גנב ממנו את ברכותיו של אביו: ”וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: "הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי, וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי, חָרָנָה".” (פרק כ"ז, פסוקים מ"ב–מ"ג). לעומת זאת, במקור הכהני דווקא יצחק הוא זה המצווה על בנו יעקב ללכת לחרן, פן יעקב ינהג כאחיו עשו וייקח לו אישה מבנות הכנעני: ”וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ, וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ".” (פרק כ"ח, פסוקים א'–ב'). הכפילות בסיבה זו מעוררת תמיהה, שכן זה עתה יעקב "גנב" מאביו יצחק את הברכות שהלה ייעד לעשו, ולא ניכר כי יצחק כועס על יעקב עקב גניבת הברכות.

נוסף על כך, בסיפור מופיעים מספר ביטויים, הזהים לביטויים שהוזכרו בקטעים השייכים למקור הכהני. בסיפור נעשה שימוש בשם "אל שדי" לתיאור האל, ויעקב מצווה לפרות ולרבות: ”וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ.” (פסוק ג'). בסיפור מוזכרת ההבטחה כי יעקב וזרעו אחריו יירשו את הארץ: ”וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ, לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.” (פסוק ד'). חרן אף מקבלת את השם החלופי פדן ארם: ”קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ.” (פסוק ב'). כך גם בהתגלותו של אלוהים ליעקב שבאה מאוחר יותר: ”וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם.” (פרק ל"ה, פסוק ט').

רכישת מערת המכפלה

סיפור רכישת מערת המכפלה שבספר בראשית, פרק כ"ג קשור אף הוא למקור הכהני, כיוון שנעשה בו שימוש בביטויים הנמצאים בקטעים אחרים בתורה, המיוחסים אף הם למקור הכהני. כך, למשל, הביטויים ”אֲחֻזַּת עוֹלָם” ו”מִקְנַת כֶּסֶף”, הנזכרים בפרק י"ז, מופיעים שוב במילים דומות כ”אֲחֻזַּת קֶבֶר” וכ”מִקְנָה”. גילה של שרה במותה מופיע במדויק: ”וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.” (פרק כ"ג, פסוק א'). זאת, בדומה לכתוב ברשימות הגנאלוגיות. נוסף על כך, תושבי הארץ שמהם קונה אברהם את מערת המכפלה הם חתים, לרבות עפרון החתי. גם בסיפור נדודי יעקב לפדן ארם מוזכרים תושבי הארץ כחתים: ”וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק: "קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת. אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים?"” (פרק כ"ז, פסוק מ"ו).

ראו גם

• השערת התעודות
• המקור היהוויסטי
• המקור האלוהיסטי
• המקור הדויטרונומיסטי
• תיארוך ספרי התנ"ך

לקריאה נוספת

• משה ויינפלד, זרמים תאולוגיים בספרות התורה, בית מקרא טז, א [מד] (תשל"א), עמ' 10–2
• ברוך אברהם לוין, לחקר המקור הכהני: הבחינה הלשונית, בתוך ארץ-ישראל; מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה 16 1982 (תשמ"ב)
• ברוך יעקב שורץ, תורת הקדושה: עיונים בחוקה הכוהנית שבתורה, ירושלים: הוצאת מאגנס, ספטמבר 1999
• אבי הורביץ, מבראשית לדברי הימים: פרקים בהיסטוריה הלשונית של העברית המקראית - אסופת מחקרים בלשון המקרא, מוסד ביאליק, אסופות טו, ירושלים תשע״ח 2017
• אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים: הוצאת כרמל, 2006

• Albertz, Rainer (2003). Israel in exile: the history and literature of the sixth century B.C.E. Society of Biblical Literature.
• Albertz, Rainer (1994). History of Israelite Religion, Volume 1: From the beginnings to the end of the monarchy. Westminster John Knox Press.
• Albertz, Rainer (1994). History of Israelite Religion, Volume 2: From the Exile to the Maccabees. Westminster John Knox Press.
• Baden, Joel S (2009). J, E, and the redaction of the Pentateuch. Mohr Siebeck.
• Bandstra, Barry L (2009). Reading the Old Testament: an introduction to the Hebrew Bible. Wadsworth.
• Blum, Erhard (1998). "Issues and Problems in the Contemporary Debate Regarding the Priestly Writings". In Sarah Shectman, Joel S. Baden (ed.). The strata of the priestly writings: contemporary debate and future directions. Theologischer Verlag.
• Boadt, Lawrence (1984). Reading the Old Testament: An Introduction. Paulist Press.
• Brueggemann, Walter (2002). Reverberations of faith: a theological handbook of Old Testament themes. Westminster John Knox.
• Campbell, Antony F; O'Brien, Mark A (1993). Sources of the Pentateuch: texts, introductions, annotations. Fortress Press.
• Gilbert, Christopher (2009). A Complete Introduction to the Bible. Paulist Press.
• Gooder, Paula (2000). A Complete Introduction to the Bible. T&T Clark.
• Kugler, Robert; Hartin, Patrick (2009). An Introduction to the Bible. Eerdmans.
• Lipschits, Oded (2005). The Fall and Rise of Jerusalem. Eisenbrauns.
• McKenzie, Steven L (2000). Covenant. Chalice Press.
• Min, Kyung-Jin (2004). The Levitical authorship of Ezra-Nehemiah. T&T Clarke.
• Nicholson, Ernest (1998). The Pentateuch in the Twentieth Century: The Legacy of Julius Wellhausen. Oxford University Press.
• Rabin, Elliott (2006). Understanding the Hebrew Bible: a reader's guide. KTAV Publishijg House.
• Ska, Jean-Louis (2006). Introduction to reading the Pentateuch. Eisenbrauns.
• Van Seters, John (2004). The Pentateuch: a social-science commentary. Continuum International Publishing Group.
• Van Seters, John (1998). "The Pentateuch". In Steven L. McKenzie, Matt Patrick Graham (ed.). The Hebrew Bible today: an introduction to critical issues. Westminster John Knox Press.
• Stackert, Jeffrey (2009). Rewriting the Torah: literary revision in Deuteronomy and the holiness code. Mohr Siebeck.
• Viviano, Pauline A (1999). Stephen R. Haynes, Steven L. McKenzie (ed.). Form criticism [To each its own meaning: an introduction to biblical criticisms and their application]. Westminster John Knox Press.
• Guy Darshan, The Calendrical Framework of the Priestly Flood Story in Light of a New Akkadian Text from Ugarit (RS 94.2953), Journal of the American Oriental Society 136, 2016, עמ' 507–514 doi: 10.7817/jameroriesoci.136.3.0507

קישורים חיצוניים

• גליה סמו, עגל הזהב ופולחן העגלים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• פרופ' רחל אליאור: לעם היהודי יש שני זיכרונות חלופיים - הזיכרון הכוהני והזיכרון החכמי, הרצאה באתר יוטיוב
• תעודת P (ביקורת המקרא), דף שער בספרייה הלאומית