היסטוריה של תוניסיה

ההיסטוריה של תוניסיה היא היסטוריה עשירה ורבגונית של מדינה המצויה לחוף הים התיכון על אדמת צפון אפריקה.

תוניסיה הייתה במשך שנים מרכז תרבותי ומסחרי. אלפי שנים ישבו בה שבטים ברברים והיא הייתה מוקד להגירה מכיוונים שונים. הפיניקים הקימו בה את האימפריה האדירה קרתגו, ולאחריהם שלטה באזור האימפריה הרומית. במאה השביעית נכבשה תוניסיה בידי הערבים המוסלמים, ובמאה העשירית הייתה בסיסה של השושלת הפאטימית האסמאעילית. בתקופה הערבית שלטו שליטי תוניסיה בשטחים נרחבים בצפון אפריקה וכן בסיציליה והגיעו עד לקלבריה שבדרום איטליה. במאות שלאחר מכן הייתה תוניסיה בשלטונם של שליטים רבים. שודדי ים שלטו בה לתקופות קצרות ושודד ים בשם ח'יר א־דין (ברברוסה) אף ייסד בה מדינה בשנת 1534. הספרדים דיכאו את מדינת שודדי הים, ושלטו במדינה עד לשנת 1574, עת נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית. ב־1881 השתלטו הצרפתים על המדינה. במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה המדינה זירת קרבות, ולאחריה בשנת 1956 זכתה בעצמאותה, ונשיאה הראשון היה חביב בורגיבה. בשנת 1987 הודח בורגיבה על ידי זין אל־עאבדין בן עלי הנשיא השני שהודח בהפיכה עממית בינואר 2011.

היסטוריה קדומה

חורבות העיר הפיניקית אוטיקה

הברברים היו תושביה של תוניסיה במשך אלפי שנים, לאחר שיישבו את המרחב האדיר בצפון אפריקה שבין נהר הנילוס לאוקיינוס האטלנטי. כתובות החרוטות בסלעי הסהרה, כלים וצלמיות נמצאו במגרב כמו גם דולמנים, המזוהים עם הברברים הקדומים. מסלולי הנדידה העונתיים לאורך הסהרה רצופים בממצאים ארכאולוגיים המראים על נוכחות קדומה שלהם, כמו גם עדויות כתובות של שליטי מצרים העתיקה, וסוחרים שנדדו באזור הים התיכון.

במהלך האלף השני לפנה"ס היה אזור הים התיכון אזור פורח ועשיר, וערי המסחר שלחופיו סבלו מהתפוצצות אוכלוסין. ערי המדינה, שהחלו להתארגן, שלחו חבורות של צעירים ולוחמים לחפש קרקע נוחה להתיישבות, קרקע פורייה שהגישה אליה מן הים היא נוחה.

בסביבות 1100 לפנה"ס החלו הפיניקים להתיישב באזור. מקורם היה בחופו המזרחי של הים התיכון, והם השתייכו במקור לעמים הכנענים, שישבו בצור ובצידון. בנוסף לאזור החוף של תוניסיה של ימינו, הם התיישבו גם במקומות נוספים – איי הים התיכון, סרדיניה, ספרד, מרוקו ומקומות רבים נוספים.

בתקופה זו של סוף המאה ה־12 לפנה"ס ידוע על ערים פיניקיות שקמו לחופה של תוניסיה, ואזור צפון אפריקה, שהיו כפופות לשלטונה של צור. אוטיקה, תוניס לפטיס מגנה והיפו. המתיישבים הפיניקים התיישבו ברצועת חוף צרה, ובעומק המדבר המשיכו לשלוט הברברים.

קרתגו

חורבות קרתגו

ערך מורחב – אימפריית קרתגו

עלייתה של קרתגו

קרתגו, או קרת־חדשת, נוסדה במאה ה־9 לפנה"ס על ידי מתיישבים מהעיר צור. על־פי המסורת (אשר אין לה, כנראה, בסיס היסטורי) נוסדה העיר על ידי דידו, בת מלך צור, שנאלצה לברוח מעירה מחשש שתרצח על ידי אחיה, פיגמליון.

בד בבד עם שקיעת התרבות הכנענית והפיניקית במזרח ועלייתן של אשור ובבל במהלך המאה השישית והמאה השביעית לפנה"ס, החלה קרתגו להתבלט בין יתר ערי המדינה. באמצע המאה השישית לפנה"ס תחת שלטון המצביא מאגו (במקור הפיניקי היה שמו "מגן") הייתה כבר לעיר מדינה עצמאית, רכשה לעצמה שותפי מסחר נומידים וברברים, והחלה להתפשט באזור הים התיכון, תוך שהיא הופכת למובילה בין ערי המדינה הפיניקיות בצפון אפריקה. הקימה תחנות מסחר בסרדיניה ובסיציליה, באיביזה שבאיים הלאריים ובמקומות נוספים בחצי האי האיברי, ואף הייתה לשותפת מסחר של האטרוסקים. התרחבות זו הובילה את קרתגו לעימות עם היוונים שרצו לשלוט בנתיבי הסחר בים התיכון. לקראת סוף המאה השישית לפנה"ס התרחש מאבק בין הפיניקים, היוונים, והברית האטרוסקית־פונית לה הייתה שייכת קרתגו. אחת מתוצאותיו של המאבק הייתה החלשתם של האטרוסקים עד כדי כך שהרומאים ניערו מעליהם את שליטיהם האטרוסקים. בשנת 509 לפנה"ס כרתה רומא הצעירה ברית עם קרתגו, והשתיים הגדירו את שטחי ההשפעה שלהן. קרתגו בצפון אפריקה, ואילו רומא באיטליה.

במהלך המאה החמישית לפנה"ס המשיכו הקרתגים בהשתלטות על אזור הים התיכון. ב־480 לפנה"ס, חמלקרת מגו נכדו של מאגו ניסה לכבוש את סיציליה מעיר המדינה היוונית סירקוסאי. הניסיון כשל לאחר תבוסה בקרב הימרה, אך הייתה זו אך תחילתו של מאבק ארוך בין קרתגו ואנשי סירקוסאי. אך היוונים היו עסוקים במאבקיהם עם האימפריה הפרסית במזרח, ועם הרומאים במערב. בתקופה זו עשו הספנים הקרתגים חיל. הם פיתחו את נתיבי הסחר בסהרה, הקימו תחנות מסחר לאור חופי צפון אפריקה ודרום איבריה, ובמהלך המאה החמישית לפנה"ס אף חצו את מיצרי גיברלטר והקימו תחנות מסחר לחופי אפריקה המערבית ובאיים הקנריים. השפעתה המסחרית של קרתגו הגיעה עד בריטניה בצפון ועד מרכז אפריקה בדרום. ידועים מסעות מחקר נרחבים של ספנים מקרת־חדשת, כגון מסעותיו של חנון שהקיפו את מרבית חופה המערבי של אפריקה, או של חימילקו, שהגיעה עד לחופיה הצפון־מערביים של אירופה.

הממשל והחברה בקרתגו

בתקופה זו פיתחו הקרתגנים תרבות עשירה ושיטת ממשל מפותחת. שיטת הממשל הקרתגנית הלכה בעקבות שיטת הממשל בצור, אך הערים הפיניקיות נשלטו על ידי מלכים, בעוד שהקרתגנים נשלטו על ידי "שופטים" (suffete)^[1] שייצגו את האריסטוקרטיה של בעלי הקרקעות. ה"שופטים" שנקראו במילה זו ממש גם בשפה הפיניקית, הקרובה לעברית, היה תערובת של רשות מבצעת ורשות שופטת. למשרה מונו האצילים ובעלי ההון, שנבחרו על ידי כלל האזרחים לתקופות בנות שנה אחת, שבהן כיהנו שני שופטים במקביל, בדומה למוסד הקונסול ברומא. השופטים לא היו בעלי כוח צבאי, והמשרות הצבאיות ניתנו לגנרלים שמונו לפי הצורך ונבחרו בנפרד. לצד השופטים נבחרה מועצת זקנים, בת מספר מאות חברים, בדומה לסנאט הרומי. בעיתים של מחלוקת או מצוקה, כונסה אף אספת עם גדולה, בה ניתן קול לאנשים נוספים מקרב אזרחי העיר. לא ידוע כיצד מונו החברים באספת עם גדולה זו.

אריסטו תיאר בספרו "פוליטיקה" את הממשל בקרתגו כ"מעורב", הסדר שכלל אלמנטים של מונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה.

המלחמות הפוניות וחורבן העיר

עלייתה של הרפובליקה הרומית ויומרתן של שתי המדינות לשלוט בנתיבי הסחר בים התיכון, הביאה את קרתגו לסדרה של מלחמות, המכונות המלחמות הפוניות, שהביאה בסופו של דבר לחורבנה.

המלחמה הפונית הראשונה בין 264 לפנה"ס ל־241 לפנה"ס החלה בסיציליה והתפתחה למלחמה ימית שבה למדו הרומים את אמנות הלחימה הימית, והצליחו לשלוט בה ולנצח. קרתגו איבדה את סרדיניה ואת שליטתה במערב סיציליה.

המלחמה הפונית השנייה בין 218 לפנה"ס ל־201 לפנה"ס החלה בעיר סגונטו בספרד של ימינו. חניבעל, מנהיג הקרתגנים כבש את העיר, שהייתה בעלת ברית חשובה של רומא. הפעולה הביאה לסכסוך ולהכרזת מלחמה. מסגונטו החל חניבעל להתקדם אל איטליה כשהוא מוביל את צבאותיו המצוידים בפילים אל מעבר להרי האלפים. בתחילה זכה לניצחונות, אך לאחר שכל בעלות בריתה של רומא נותרו נאמנות לה, נכשל בניסיונו לכבוש את העיר. המערכה באיטליה נמשכה במשך שנים רבות. לבסוף פלשו חיילי רומא בהנהגת סקיפיו אפריקנוס למושבות קרתגו בספרד, ולאחר מכן נחתו באפריקה, ליד העיר קרתגו, והכריחו את חניבעל לשוב אל העיר. לאחר תבוסת הקרתגנים בקרב זאמה בשנת 202 לפנה"ס איבדה קרתגו את מושבותיה בחצי האי האיברי, ובמערב הים התיכון, כמו גם את השפעתה על המלכים הנומידים ששלטו מסביבה. בתקופה זו שלטה קרתגו בסביבה הקרובה לעיר קרתגו בלבד, הוטלו עליה פיצויי מלחמה בסכום גבוה, ועצמאותה אבדה.

במהלך התקופה שלאחר מכן בנו הקרתגנים את האימפריה שלהם מהיסוד, ובמהלך שנים ספורות התאוששו ושבו להיות מרכז מסחרי משגשג במערב הים התיכון, אם כי לא חזרו לגדולתם הקודמת. רומא הביטה בהתפתחויות אלו בדאגה, ולבסוף, לאחר הכרזת מלחמה של קרתגו על המלך הנומידי מסיניסה, הכריזה רומא מלחמה על קרתגו בטענה כי בניגוד לתנאי כניעתה הכריזה מלחמה שלא ברשותה של רומא. המלחמה הפונית השלישית שהתרחשה בין 149 לפנה"ס ל־146 לפנה"ס הביאה לאובדנה המוחלט של קרתגו. העיר נהרסה, ותושביה נמכרו לעבדים.

הפרובינקיה הרומית אפריקה

חורבות "מקדש השמים" בעיר הרומית הגדולה דוגה, בתוניסיה

לאחר חורבן קרתגו הפך שטחה של העיר לחלק מהפרובינקיה הרומית אפריקה. הפרובינקיה, ששטחה חפף לערך את שטחה של תוניסיה המודרנית הייתה פרובינקיה מרכזית ועשירה, ורבים מן האירועים המרכזיים בתולדות רומא העתיקה התרחשו בה. תושבי הפרובינקיה שמרו במידת מה על ייחודם האתני, והשפה הכנענית בה דברו תושבי קרתגו נותרה שפת הדיבור במשך מאות שנים לאחר חורבן העיר עצמה.

גאיוס מריוס, דמות מפתח בתולדות רומא, זכה לניצחון חשוב במלחמת יוגורתה שנערכה על אדמת הפרובינקיה אפריקה, בשנת 109 לפנה"ס. בשנת 47 לפנה"ס נחת יוליוס קיסר על אדמת הפרובינקיה אפריקה, במהלך המרדף אחר גנאיוס פומפיוס מגנוס, שותפו לטריומווירט הראשון, ויריבו. בשנת 46 לפנה"ס ניצח קיסר בקרב תאפסוס, היה שלב חשוב בדרכו של קיסר אל השלטון האבסולוטי, ובסיום מלחמת האזרחים. קיסר סיפח את נומידיה וקרא לה "הפרובינקיה אפריקה נובה", והקים עיר חדשה על חרבות קרתגו בשם "קולוניה יוליה קרתגו".

הקיסר אוגוסטוס, יורשו של קיסר, החל בשיקום העיר קרתגו במהלך המאה ה־1 והמאה ה־2 לספירה. בשנת 14 לספירה החליפה קרתגו את אוטיקה כבירת הפרובינקיה אפריקה. במקום שוכנו חיילים ותיקים, והשפע החקלאי במקום הביא לשגשוג ופריחה. גרעין של דוברי לטינית התיישב בלב דוברי הפונית והשפות הברבריות. הפרובינקיה הפכה לחלק בלתי נפרד מהאימפריה.

ספטימיוס סברוס נולד על אדמת הפרובינקיה אפריקה, והיה במוצאו פוני, צאצא לבני לפטיס מגנה. את השפה הלטינית דיבר במבטא צפון אפריקני. למרות זאת נחשב כבן לאליטה הרומאית הקוסמופוליטית. בשנת 193 היה לקיסר רומא. שלטונו בן 18 השנים היה רווי במלחמות גבול, ובהדיפת הפולשים לתחומי האימפריה הרומית. בנו קרקלה היה לקיסר בשנת 211, ולאחריו משלו אחייניו אלאגבאלוס ואלכסנדר סברוס. שלטונה של השושלת הסברית נמשך עד לשנת 235.

בשנת 238 חוללו אנשי הפרובינקיה מרד. בעלי קרקע עשירים חימשו את אריסיהם, והכריזו על מושל הפרובינקיה הקשיש גורדיאנוס הראשון, ועל בנו גורדיאנוס השני כקיסרים במשותף. גורדיאנוס הראשון היה איש ממשל ותיק, ושירת ברומא כקונסול. כל זאת אירע בעוד שהקיסר הנוכחי, מקסימינוס לחם באזור הדנובה. ברומא הכריז הסנאט על תמיכתו במורדים. כאשר דוכא המרד באמצעות כוחות מקומיים שנותרו נאמנים לקיסר, הצליח לבסוף נכדו של גורדיאנוס הראשון, גורדיאנוס השלישי להתמנות לקיסר, לאחר שמקסימינוס נרצח על ידי חייליו. שלטונו נמשך עד לשנת 244.

בשלב זה הגיעה הנצרות לאפריקה, והתפשטה בה במהירות. התאולוג החשוב אוגוסטינוס נולד על אדמת הפרובינקיה אפריקה, ופעל בה במהלך המאה ה־4 והמאה ה־5.

המינות הדונאטיסטית שהולדתה על אדמת קרתגו, היוותה מכשול להתפתחות הנצרות באזור. המינות נוצרה לאחר רדיפת הנוצרים על אדמת אפריקה בידי הקיסר דיוקלטיאנוס בסוף המאה ה־3 ותחילת המאה ה־4. רדיפה זו גרמה לפיצול בשורות הנוצרים. נוצרה מחלוקת בשאלה האם לקבל לשורות הכנסייה נוצרים שהמירו את דתם בלחץ הרדיפות. מחלוקת נוספת הייתה האם יכול כומר, שאינו ראוי מבחינה אישית, להעניק את הסקרמנט. בשנת 315 אירע הפיצול, כאשר בראש הכופרים עמד הבישוף של קרתגו, דונאטוס. לכפירה בממסד הצטרפה גם תסיסה עממית נגד האימפריה הרומית ונגד המיסים הכבדים. בתחילת המאה החמישית לספירה, גרש הקיסר הרומי הונוריוס את הדונאטיסטיים מכנסיותיהם. גם אוגוסטינוס נלחם בדונאטיסטים. הם חברו למהפכנים עממיים ונקראו משוטטים (circumcelliones). הדונאטיסטים גינו את העוני והעבדות, וקראו לשחרור עבדים ושמיטת חובות. הם שדדו והרגו עשירים, ואף ביקשו למות בעצמם: הם קפצו לאש או מעל סלעים תלולים.

בשלב זה הייתה האימפריה הרומית מצויה בדעיכה. בשנת 439 כבשו הוונדלים בהנהגת מלכם גנזריך את הפרובינקיה אפריקה, והפכו את קרתגו לבירתם. הוונדאלים, שבט ממוצא גרמני, שהאמינו בנצרות האריאנית, שלטו באפריקה תקופה קצרה. בשנת 553 כבש בליסאריוס, שר הצבא הביזנטי את קרתגו, והפך אותה לחלק מהאימפריה. שלטונם של הוונדלים כמו גם של הביזנטים לא חרג מתחומי קו החוף. בפנים הארץ שלטו הברברים.

ימי הביניים

הכיבוש הערבי

המסגד הגדול בקירואן

ראשוני הפולשים המוסלמים הגיעו לשטח תוניסיה עוד בשנת 648 בתקופת שלטונו של הח'ליף עות'מאן בן עפאן. בשנת 670 נכנס לתוניסיה צבאו של השליט המוסלמי עוקבה בן נאפע. הערבים שהגיעו בדרך היבשה, כבשו את המבצרים הביזנטים שלאורך החוף. הם הקימו את העיר קירואן בשנת 673 והשתמשו בה כבסיס על מנת להשליט את דת האסלאם אל מול כיסי התנגדות של נוצרים וברברים. בתהליך זה הוחרבה שוב העיר קרתגו, בשנת 698. לאחר חורבן קרתגו הייתה תוניסיה למוסלמית, וכך נותרה עד היום. תוניסיה הפכה למרכז טבעי להשפעה הערבית והאסלאמית בצפון אפריקה, וזאת בשל היותה בעלת תשתית עירונית, חקלאית ומסחרית הדרושה להקמת מדינה ריכוזית. בתוך דור אחד קיבלה כל האוכלוסייה באזור את האסלאם, ואף הברברים, שמעולם לא קיבלו עליהם את הנצרות, הפכו למוסלמים.

השושלת האע'לבית

שליטיה הערבים של תוניסיה לחמו במהלך המאה ה־8 נגד הברברים, ששאפו לעצמאות, ובמקביל התרופפו קשריהם עם השלטון המרכזי בבגדאד. נוצרה אריסטוקרטיה ערבית מקומית, שהתנגדה להתערבות הח'ליפים בענייניה. בשנת 797 פרץ מרד. בשנת 800 הגיע המרד לקירואן. השליט המקומי, איברהים אל־אע'לב, הציע לח'ליף הארון א־רשיד כי יכיר באופן רשמי בשלטון הח'ליפות בבגדאד, אך אזור איפריקיה (إفريقية), כפי שכונתה הפרובינקיה הרומית אפריקה בפי הערבים, יוענק לו כאחוזה פיאודלית תורשתית. אל־אע'לב ויורשיו, הידועים כאע'לבים, שלטו בשטח הקרוי כיום תוניסיה, טריפוליטניה ומזרח אלג'יריה בין 800 ל־909. האליטות הצבאיות האע'לביות כללו הן את הפולשים הערבים, הן ברברים שהתאסלמו והן עבדים שחורים ששימשו כחיילים. מהגרים ערבים מפרס, ילידים דוברי ערבית ושפת המקום, נוצרים ויהודים שימשו כמנהלנים במדינה האע'לבית.

הייתה זו תקופה של פריחה. מערכות השקיה נרחבות ומפותחות הותקנו על מנת לספק מים לערים ולשדות. התוצר החקלאי המקומי התבסס על גידול הזית. באזור קירואן הותקנו מאות אגני מים. נתיבי מסחר חשובים קישרו את תוניסיה עם הסהרה, סודאן והים התיכון. הכלכלה המשגשגת איפשרה את פיתוח האומנויות, והשליטים הקימו ארמונות מפוארים. בשנת 835 כבשו האע'לבים את סיציליה. על אף השגשוג וההתפשטות הטריטוריאלית, רבים הביעו התנגדות לשלטון בשל יחסו המפלה כלפי הברברים. האסכולה המאליכית, שהתפתחה בקירואן בתקופה זו, הטיפה למדיניות המוסלמית המסורתית של יחס שווה לכל המאמינים בלי קשר למוצאם.

השלטון הפאטמי

אי היציבות הפוליטית הוחמרה על ידי השושלת הפאטמית שקמה במצרים. אחרון האע'לבים, זיאדאת אללא השלישי, הובס בידי הפאטמים בשנת 909. הפאטמים כבשו את כל צפון אפריקה ומצרים. בשנת 973 קבעו את בירתם בקהיר. את השלטון בתוניסיה הותירו בידי מנהיג מקומי בשם בולוקין אבן זירי, שהקים את השושלת הזירית. האזור הפך בהדרגה לזירה לקרבות וסבל מאי יציבות פוליטית, שהביאה לשקיעת התרבות והחקלאות ששגשגו בעבר. בשנת 1050 מרד אמיר מקומי בשם אל־מועיז בשלטון הפאטימי, ובתגובה שלחו השליטים המצרים נוודים בדואים שידכאו את המרד. בשנת 1057 נכבשה קירואן ונבזזה על ידי הפולשים הבדואים. הבדואים הצליחו לשלוט בפנים הארץ, בעוד שהזירים החזיקו מעמד באזור החוף. בשלב זה איבדו המוסלמים את השלטון בסיציליה, והוקמה בה ממלכה נורמנית. בשנת 1087 נכבשה בירת הזירים מהאדיה על ידי איטלקים מפיזה וג'נובה והאמיר נאלץ לשלם להם כופר על מנת שיעזבו.

השושלת החַפצית

האנרכיה שאפיינה את ימיהם האחרונים של הזירים, הפכה את תוניסיה למטרה קלה לפולשים מבחוץ. בין 1124 ל־1148 שלטו הנורמנים מסיציליה במהדיה, בגבס, בספקס ובאי ג'רבה. ב־1148 השתלטו הנורמנים על כל רצועת החוף ושמו קץ לשלטון הזירי. השליטים המוסלמים החזקים במגרב באותה התקופה היו בני השושלת האלמואחדית, ששלטו במרוקו. אלו הצליחו להניס את הנורמנים בשנת 1160 בהנהגת הח'ליף עבד אל־מומין. על אף כוחם הצבאי של האלמואחידים, שכבשו את מרוקו, התערבו בנעשה בספרד, ופלשו לאלג'יריה ותוניסיה, לא קנתה הדוקטרינה הדתית לה הטיפו אחיזה בתוניסיה. האסכולה המאלכית נותרה בעלת שורשים עמוקים במקום, כמו גם כתות מקומיות ששילבו את האסלאם עם אמונות מקומיות בקדושים ועם עקרונות סופיים מסוימים.

ב־1230 השתלט על תוניסיה מנהיג מקומי שכונה אבו זכריה. הוא ייסד את השושלת החפצית (الحفصيون; 1229–1574), שהוכרה על ידי השלטון המרכזי במכה, ובתמורה הכירו באל־מסתנצר כח'ליף. ב־1270 ערך מלך צרפת לואי ה־9 ניסיון לפלוש לתוניסיה שכונה "מסע הצלב השמיני". הפלישה הצרפתית נהדפה. תוניסיה שגשגה תחת השלטון החַפצי, הגבירה את הסחר הן עם המדינות המוסלמיות והן עם אירופה. בירתם של החַפצים הייתה תוניס, ובה נבנו ארמונות וגנים מפוארים. אחוזת הח'ליף בביזרטה נחשבה ליפה בעולם בתקופתה. ניסיון פלישה צרפתי נוסף נערך ב־1390 על ידי הדוכס מבורבון, ונכשל.

ב־1492 הביאה נפילת ממלכת גרנדה המוסלמית, כמו גם גירוש ספרד להגירה מוסלמית ויהודית לתוניסיה. הבאים הביאו עמם כישורים וכוח אדם איכותי שהביא לפריחת הממלכה החַפצית. אך שגשוג זה היה קצר ימים.

ירידת כוח השלטון המרכזי הפך את תוניסיה למקור לפעילות שודדי ים שאף ייסדו בה ממלכה בהנהגת יורד הים הטורקי ח'יר א־דין (ברברוסה) בשנת 1534. ברברוסה, שפעל בשמו של הסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר הדיח את השליט החַפצי אל חסן, שנאלץ לפנות לעזרת גורמים חיצוניים. הספרדים כבשו את תוניסיה והשליטו בה את אל חסן כשליט בובה.

בין 1534 ל־1574 הייתה תוניסיה זירה למאבק הכוחות בין ספרד וטורקיה. באזור החוף שלטו הספרדים, ואילו מעבר לשם שררה האנארכיה. מצב עניינים זה נמשך עד לכיבוש הארץ בשנת 1574 על ידי האימפריה העות'מאנית.

התקופה העות'מאנית

במהלך המאה ה־16 אוחדה המדינה התוניסאית אל האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים הפכו את תוניסיה למחוז באימפריה שלהם בשנת 1574, והציבו בה חיל מצב ובו 4,000 יאניצ'רים שהובאו מאנטוליה, וחוזקו במומרים בכפייה לאסלאם שהגיעו מאיטליה, ספרד ופרובאנס. ב־1591 התמרדו היאניצ'רים המקומיים, והחליפו את השליט מטעם הסולטאן בשליט מטעמם שכונה דיי. הדיי שלט בחופה של תוניסיה, כביכול מטעמו של השלטון המרכזי בטורקיה, ובפנים הארץ שלט שליט בעל תואר ביי, משושלת שהקים גובה מיסים קורסיקני בשם מוראד בשנת 1640. תוניסיה הפכה זירה למאבקים בין הדיי, הביי, שבטי הברברים, תושבי ערי החוף, ושודדי הים שהקימו מעין אוטונומיה לחופה של תוניסיה, והיו בעלי השפעה רבה על השלטון במדינה. בשנת 1705 השתלט ביי בשם חוסיין אבן־עלי על כל שטחה של תוניסיה. אבן עלי היה לביי הראשון של תוניסיה, והקים את השושלת החוסיינית (الحسينيون), ששלטה במדינה עד לשנת 1957. להלכה המשיכה תוניסיה להיות וסאל של האימפריה העות'מאנית: הדרשות בתפילות יום השישי הזכירו את שמו של הסולטאן (אות לקבלת שלטונו), המטבעות הוטבעו בשמו, ואחת לשנה הופיע בחצר הסולטאן שליח מתוניסיה שהעניק לו מתנות. במציאות הייתה תוניסיה מדינה עצמאית לחלוטין.

תוניסיה הצרפתית

ערך מורחב – תוניסיה הצרפתית

קירואן בשנת 1900

השפעתם של שודדי הים על המדיניות של תוניסיה הביאה להתערבות אירופית גוברת בענייני תוניסיה. שליטי תוניסיה, מצידם, שאפו למודרניזציה, וקיבלו את הבאים בברכה. הביי אחמד בן מוחמד, ששלט בין 1837 ל־1855 ניסה להנהיג רפורמות בסגנון אירופי. הוא ביטל את העבדות בתוניסיה, העניק זכויות אזרח ליהודים, והסתייע בצרפתים בבניית צבאו. מוחמד השלישי א־סאדיק ששלט בין 1859 ל־1882 היה אישיות מפתח בהתגברות ההשפעה הצרפתית בתוניסיה. ב־1861 פרסם, בהשפעת נפוליון השלישי חוקה, שהייתה החוקה הראשונה בעולם הערבי, וצעד קדימה לקראת הקמת רפובליקה בנוסח אירופי. החוקה כללה מתן זכויות נרחבות לאירופים השוהים בתוניסיה. אך הרפורמות נקטעו בשל מצבה הכלכלי החמור של תוניסיה. א־סאדיק נאלץ ללוות כספים מצרפת, לשם ניהול ענייני המדינה ודיכוי המרידות, וב־1869 הכריז כי אינו יכול להחזיר את חובותיו, וכלכלת המדינה ניתנה בידי ועדת נציגים של נושיו מצרפת, בריטניה ואיטליה. איטליה גילתה אף היא עניין רב בנעשה בתוניסיה, ושתי המדינות, צרפת ואיטליה, התחרו ביניהן על השליטה בממלכה השוקעת.

בקונגרס ברלין ב־1878 הגיעו המעצמות להסכמה כי לצרפת תינתן שליטה בתוניסיה. רכישת מסילת הברזל שבין תוניס ללה גולט על ידי האיטלקים זירזה את הצרפתים לנקוט פעולה. ב־1881 פלשו לתוניסיה בתואנה לפיה חיילים תוניסאים חצו את הגבול לאלג'יריה, המושבה הצרפתית העיקרית בצפון אפריקה. איטליה מחתה, אך לא רצתה להסתכן במלחמה עם צרפת. במאי 1881, תוניסיה הפכה לפרוטקטורט צרפתי, עם חתימת "הסכם בארדו" על ידי א־סאדיק ונציגי צרפת. הצרפתים קיבלו את משרות המנהלה העיקריות בשירות המדינה התוניסאי, והיו אחראים לכלכלה, לשירותי הדואר, לחינוך, לטלגרף, לעבודות הציבוריות ולחקלאות. הם ביטלו את תפקיד הוועדה הבינלאומית ששלטה בכלכלת תוניסיה, וערבו לחובה החיצוני של תוניסיה. הצרפתים הקימו מערכת שיפוטית נפרדת לאירופאים, והתושבים נותרו כפופים לחוק השריעה. הצרפתים פיתחו דרכים, נמלים, מסילות ברזל ומכרות. באזורי הספר חיזקו את הממשל המרכזי ולחמו בשבטים העצמאיים. הם עודדו התיישבות צרפתית במדינה. ב־1906 היה מספר הצרפתים תושבי תוניס 34,000 וב־1945 – 144,000, כאשר בבעלותם חמישית מהאדמה הניתנת לעיבוד.

המאבק לעצמאות ומלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – המערכה בתוניסיה

שארל דה גול מצדיע לתזמורת המנגנת את המרסייז, בארמון הקיץ של הביי של תוניס, יוני, 1943

לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו גואים בתוניסיה הרגשות הלאומיים. ב־1920 הוקמה בתוניסיה מפלגת "דסתור" (מפלגת החוקה), מפלגה לאומית שתבעה עצמאות לתוניסיה. המפלגה צברה תמיכה עממית, וב־1925 הוצאה על ידי השלטונות הצרפתיים מחוץ לחוק. ב־1934 נוסדה מפלגת "ניאו דסתור", כאשר בין מנהיגיה חביב בורגיבה. ב־1938 בעקבות גל מהומות לאומניות, נאסרה הפעילות במפלגה ובורגיבה נאסר.

במהלך מלחמת העולם השנייה הועלו תביעות מצד איטליה לריבונות בתוניסיה. מוסוליני תבע את תוניסיה עוד ב־1939. עם זאת, לאחר תבוסת הצרפתים וכניעתם לגרמנים ולאיטלקים, ביוני 1940 לא נענו הדרישות האיטלקיות לשליטה בתוניסיה, וזו נותרה כפרוטקטורט של ממשלת שיתוף הפעולה המכונה צרפת של וישי. איטליה המשיכה להתערב בנעשה בתוניסיה, וטיפחה את אנשי מפלגת "ניאו דוסתור", שנכלאו על ידי הגרמנים בעת שלטון וישי בתוניסיה, ולאחר מכן הוסגרו לידיה. מנהיג ה"ניאו דוסתור" חביב בורגיבה סירב לשתף פעולה, על אף היחס המועדף שניתן לו ברומא. לבסוף אולץ לשאת נאום שניתן היה לפרשו בדוחק כפרו איטלקי מ"רדיו בארי", ובתמורה הורשה לו ולאנשיו לשוב לתוניסיה, בשנת 1943, שם חידשו את פעולתם למען עצמאותה.

עם פתיחת מבצע לפיד, נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, בנובמבר 1942 כאשר היה ברור לגרמנים כי התנגדותם של הצרפתים תהיה סמלית, השתלטו הגרמנים על תוניסיה, אך הותירו את הביי מוחמד אל מונסף, שעלה לשלטון מספר חודשים קודם לכן, ב־19 ביוני 1942 על כיסאו, כשליט בובה של המשטר הנאצי. תוניסיה הייתה המדינה המוסלמית היחידה בעולם שנכבשה ונשלטה באופן ישיר על ידי גרמניה הנאצית.

לאחר סדרת התבוסות שנחל אל מול הפילדמרשל ברנרד מונטגומרי ביצר גנרל פלדמרשל ארווין רומל את תוניסיה והפך את הריה הדרומיים למעוז בו קיווה לעצור את בעלות הברית. עליונות בריטית מכרעת הביאה לבסוף לפריצת קו ההגנה ולגירוש הגרמנים מתוניסיה, ב־13 במאי 1943, וזאת לאחר שכבר הקימו מחנות ריכוז לתושביה היהודים של המדינה. תוניסיה הפכה למעוז של בעלות הברית, ושימשה כבסיס היציאה למבצע האסקי, הפלישה לסיציליה, אחת מנקודות המפנה החשובות בלחימה.

אל מונסף החזיק בתפקידו, כאשר ארצו הפכה לשדה קרב בין בעלות הברית ובין כוחות הציר, עד לכניעת הגרמנים. ב־14 במאי 1943 הודח אל מונסף, והוצא לגלות. אנשי צרפת החופשית ששלטו בתוניסיה, העלו על כס הביי את בן דודו מוחמד אל אמין.

לאחר סיום המלחמה, עמד הממשל הצרפתי בפני התנגדות עממית גוברת. פעולתו של בורגיבה הביאה לתסיסה. בורגיבה עצמו נמלט ב־1945 לקהיר, אך את תנועתו לא ניתן היה לדכא. ב־1947 החל תהליך הדרגתי של העברת השלטון לידיים מקומיות. בורגיבה שב לתוניסיה ב־1949, וקרא לזירוז תהליכי העצמאות. בפברואר 1950 כשלו הליכי המשא ומתן בין הצדדים, ובורגיבה שב ונעצר. בין 1951 ל־1954 ניהלו התוניסאים מאבק מזוין כנגד השלטון הצרפתי. ביולי 1954 הבטיח ראש ממשלת צרפת, פייר מנדס פראנס כי לתוניסיה תינתן עצמאות. ביוני 1955 הסכימו הצדדים על עצמאותה של תוניסיה, לה תינתן חסות צרפתית בענייני ביטחון ומדיניות החוץ.

ב־20 במרץ 1956 הוכרז על עצמאותה של תוניסיה. תוניסיה הפכה למונרכיה קונסטיטוציונית בראשות הביי אל אמין, שהיה למלך, וראש ממשלתו חביב בורגיבה.

תוניסיה העצמאית

ב־25 ביוני 1957 הכריז בורגיבה על ביטולה של המלוכה, ועל הקמת רפובליקה, שהוא נשיאה. הוא שלט במדינה במשך 31 שנים. חזונו של בורגיבה היה תוניסיה חילונית, מודרנית, השרויה בשלום עם שכניה, מדינה רפובליקנית במובן הצרפתי של המילה. החוקה שהנהיג ב־1960 הותירה את האסלאם כדת המדינה, אך העניקה שוויון מלא לנשים, וביססה את סמכותה החילונית של המדינה. סוציאליזם לא היה חלק ממדיניותו של בורגיבה בתחילה, אך מדיניותו הכלכלית נטתה לריכוזיות. בשנת 1964 עברה תוניסיה תקופה סוציאליסטית קצרה, שהסתיימה בתחילת שנות ה־70.

בורגיבה לא היה מיליטריסט ברוחו. הוא טען כי לעולם לא תוכל תוניסיה הקטנה להתחרות בשכנותיה בכוחן הצבאי, והקמתו של ממסד צבאי תגזול משאבים הדרושים להתפתחות המדינה, תוביל להתערבות צבאית בפוליטיקה.

קולו של בורגיבה היה ייחודי אף בכל הנוגע ליחסו לישראל. על אף שהתבטא כנגדה בחריפות, היה בורגיבה הראשון מבין מנהיגי ערב שקרא להכרה בישראל, עוד ב־1965, וזאת בתמורה לחזרתה לגבולות החלוקה, והשבת הפליטים על פי החלטות האו"ם 181 ו־194. "יזמת בורגיבה" לא נענתה בצעדים ממשיים על ידי ישראל, ומלחמת ששת הימים וועידת חרטום שבאו בעקבותיה מנעו את מימושה.

בורגיבה הודח מנשיאותו, כפי הנראה בשל תפקוד לקוי בעת זקנתו, ב־7 בנובמבר 1987, לאחר 31 שנות שלטון. ההדחה בוצעה על ידי הפיכה צבאית ללא שפיכות דמים, בהנהגתו של זין אל־עאבדין בן עלי, שמונה להיות הנשיא החדש. בן עלי לא שינה הרבה במדיניות קודמו, פרט לשינוי שם המפלגה השלטת, מ"מפלגת החוקה", ל"מצעד הדמוקרטי החוקתי" (בראשי התיבות בצרפתית – RCD). בן עלי ניסה גישה שונה לקיצונים האסלאמים בארצו. ב־1988 שחרר אחדים מהם מן הכלא, ואף חתם על אמנה עם המפלגה האסלאמית המקומית, ששינתה את שמה ל"א־נהדה", התחייה. בבחירות שנערכו ב־1989 זכתה א־נהדה להישגים, בעקבותן אסר בן עלי על קיומן של מפלגות אסלאמיות, ואסר 8,000 פעילים אסלאמים. האיסור לווה בדיכוי הקיצונים האסלאמים באמצעות הצבא ושירותי הביטחון.

המהפכה בתוניסיה

ערך מורחב – המהפכה בתוניסיה (2011)

בסוף שנת 2010 פרץ במדינה גל מהומות, במחאה על האבטלה, המצוקה הכלכלית והדיכוי^[2]. ב־14 בינואר 2011, לאחר שבועות של הפגנות המונים והתקוממות עממית, עזב בן עלי את המדינה והותיר אותה לשלטון הממשלה בראשות מוחמד ע'אנושי^[3].

בספטמבר 2021 הכריז קייס סעיד על רפורמה קרובה בחוקת 2014 ועל הרכבת ממשלה חדשה. מונתה נג'לא בודן רמדאן לראשות ממשלת המעבר^[4].