האסכולה הוונציאנית (מוזיקה)

בתולדות המוזיקה, המונח "האסכולה הוונציאנית" (באיטלקית: Scuola veneziana) משמש להגדרת המלחינים שפעלו בוונציה משנת 1550 בערך עד סביבות 1610, והמוזיקה שחיברו. היצירות הפוליכוראליות הוונציאניות משלהי המאה ה-16 היו בין האירועים המוזיקליים החשובים ביותר באירופה, והשפעתן על מקצוע המוזיקה בארצות אחרות הייתה עצומה. החידושים שהביאה האסכולה הוונציאנית, בד בבד עם התפתחות המונודיה והאופרה שחלה אותו זמן בפירנצה, מציינים את סיום תקופת הרנסאנס ואת ראשיתה של תקופת הבארוק במוזיקה.

היסטוריה

בזיליקת סן מרקו - הפנים רחב הידיים, המהדהד, נתן, בין שאר גורמים, השראה למוזיקה של האסכולה הוונציאנית.

כמה גורמים עיקריים חברו יחדיו ליצירת האסכולה הוונציאנית. הראשון היה פוליטי: אחרי מות האפיפיור לאו העשירי בשנת 1521 והביזה ברומא בשנת 1527, חל ליקוי מאורות בממסד המוזיקלי ברומא, ששלט בכיפה במשך שנים רבות בתרבות אירופה. מוזיקאים רבים עברו למקומות אחרים או נמנעו ממעבר לרומא, ובין אותם מקומות, שהאווירה בהם עודדה יצירתיות, הייתה גם ונציה.

עוד גורם, אולי החשוב מכולם, היה קיומה של בזיליקת סן מרקו המפוארת של ונציה, על חללה הפנימי היחיד במינו ביציעי המקהלה שלו, המוצבים זה מול זה. האדריכלות המרווחת של הבזיליקה חייבה פיתוח סגנון מוזיקלי, שינצל את אפקט ההד בצורה הטובה ביתר, במקום לחפש דרכים לבטל אותו. כך פותח סגנון הפוליכוראליות הוונציאני, הסגנון האנטיפונאלי המפואר, המציב קבוצות זמרים ונגנים להשמיע את תפקידיהם לפעמים אלה מול אלה ולפעמים יחדיו, מאוחדים בצליל העוגב. המלחין הראשון שפרסם אפקט זה היה אדריאן וילארט, שהתמנה למאסטרו די קאפלה בסן מרקו בשנת 1527 ונשאר בתפקיד זה עד מותו בשנת 1562. ג'וזפו צארלינו, אחד הכותבים רבי ההשפעה בעולם המוזיקה של דורו, כינה את וילארט "פיתגורס החדש", והשפעתו של וילארט חדרה לעומק, לא רק כמלחין אלא גם כמורה, הואיל ורוב הוונציאנים שבאו אחריו היו תלמידיו.

גורם נוסף שקידם את תקופת הזוהר ביצירה המוזיקלית היה הדפוס. בראשית המאה ה-16 נעשתה ונציה, המשגשגת והיציבה, למרכז חשוב להוצאה לאור של מוזיקה; מלחינים באו מכל קצות אירופה להפיק תועלת מן הטכנולוגיה החדשה, שגילה לא עלה אז על כמה עשרות שנים. מלחינים מאירופה הצפונית - בעיקר מפלנדריה ומצרפת - כבר עשו להם שם כמלחינים המיומנים ביותר באירופה ורבים מהם באו לוונציה. הנופך הבינלאומי שדבק בחברה המוזיקלית בעיר נמשך גם אל המאה ה-17.

בשנות ה-60' של המאה ה-16 התפתחו שתי קבוצות נבדלות במסגרת האסכולה הוונציאנית: קבוצה מתקדמת בהנהגת בלדאסארה דונאטו וקבוצה שמרנית, בהנהגת צארלינו, שהיה אז מאסטרו די קאפלה. החיכוך בין שתי הקבוצות הגיע לשיאו בשנת 1569, בקרב פומבי דרמטי בין דונאטו לצארלינו במהלך חגיגות סן מארקו. החברים בפלג השמרני נטו לסגנון הפוליפוניה הפרנקו פלמית. עם סיעה זו נמנו צ'יפריאנו דה רורה, צארלינו וקלאודיו מרולו; חברי הסיעה המתקדמת כללו את דונאטו, ג'ובאני קרוצ'ה ובהמשך את אנדריאה וג'ובאני גבריאלי. עוד נקודת מחלוקת בין שתי הקבוצות נסבה על השאלה, אם יש לתת לוונציאנים - או לפחות לאיטלקים - את משרת הצמרת של מאסטרו די קאפלה בסאן מארקו. בסופו של דבר הייתה על העליונה יד התומכים בכישרונות מקומיים, ובכך באה לקצה שליטת המוזיקאים הזרים בוונציה; בשנת 1603 התמנה ג'ובאני קרוצ'ה למשרה. ממשיכיו בתפקיד היו ג'וליו צ'זארה מרטיננגו ב-1609 וקלאודיו מונטוורדי ב-1613.

האסכולה הוונציאנית הגיעה לשיא התפתחותה בשנות ה-80' של המאה ה-16, כשאנדראה וג'ובאני גבריאלי חיברו יצירות ענק למספר מקהלות, קבוצות כלי נשיפה ממתכת וכלי קשת ועוגב. היצירות האלה הן הראשונות שכללו דינמיקה, ובין הראשונות שכללו הוראות מפורשות לחלוקת תפקידי הכלים בהרכב. בין נגני העוגב שהיו פעילים בתקופה זו היו קלאודיו מרולו וג'ירולאמו דירוטה; הם החלו להגדיר סגנון וטכניקה אינסטרומנטליים, שעברו לאירופה הצפונית בדורות הבאים והגיעו לשיאם ביצירותיהם של סוולינק, בוקסטהודה, ולבסוף באך.

המונח "האסכולה הוונציאנית" משמש לעיתים להבחין בינה לבין האסכולה הרומאית מאותה תקופה, שהייתה בדרך כלל שמרנית יותר מבחינה מוזיקלית. מרכזים חשובים של פעילות מוזיקלית באיטליה של תקופה זו היו גם בפירנצה (ערש הולדתה של האופרה), פרארה, נאפולי, פדובה, מנטובה ומילאנו.

מלחינים

החברים העיקריים באסכולה הוונציאנית:

• אדריאן וילארט (בסביבות 1490–1562)
• ג'אקה בוס (בסביבות 1500–1565)
• אנדראה גבריאלי (בסביבות 1510–1586)
• ניקולא וינצ'נטינו (1511-בסביבות 1576)
• צ'יפריאנו דה רורה (בסביבות 1515–1565)
• ג'וזפו צארלינו (1517–1590)
• בלדאסארה דונאטו (1525–1605)
• אניבאלה פדובאנו (1527–1575)
• קוסטאנצו פורטה (בסביבות 1529–1601)
• קלאודיו מרולו (1533–1604)
• ג'וזפו גואמי (בסביבות 1540–1611)
• וינצ'נצו בלאוורה (מת ב-1587)
• ג'ירולאמו דירוטה (בסביבות 1554-אחרי 1610)
• ג'ירולאמו דלה קאזה (מת ב-1601)
• ג'ובאני גבריאלי (בסביבות 1555–1612)
• ג'ובאני קרוצ'ה (בסביבות 1557–1609)
• ג'ובאני באסאנו (בסביבות 1558–1617)
• ג'וליו צ'זארה מרטיננגו (בסביבות 1561–1613)
• קלאודיו מונטוורדי (1567–1643)
• ג'ובאני פיקי (1571/2–1643)
• דריו קסטלו (1602–1631)

לקריאה נוספת

• מנפרד בוקופזר, "מוזיקה בתקופת הבארוק", ניו יורק, ו. ו. נורטון ושות', 1947
• גוסטב ריז, "מוזיקה ברנסאנס", ניו יורק ו. ו. נורטון ושות', 1954
• דניס ארנולד, "מונטוורדי", לונדון, ג'. מ. דנט ובניו, 1975
• ערכים שונים, כולל "ונציה" ב"מילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים", עורך: סטנלי סיידי, כרך 20, לונדון, מקמילן, 1980
• הרולד גליסון ווארן בקר, "מוזיקה בימי הביניים וברנסאנס", (סדרת קווים מנחים לספרות מוזיקה), בלומינגטון, אינדיאנה, הוצאת פרנג'יפאני, 1986
• אלינור סלפרידג'-פילד, "מוזיקה אינסטרומנטלית בוונציה, מגבריאלי עד ויוואלדי", ניו יורק, הוצאת דובר, 1994
• בלאנש גאנגוור, "תולדות המוזיקה בתקופת הרנסאנס, 1520-1550", וסטפורט, קונטיקט, הוצאת פרג'ר, 2004

• Manfred Bukofzer, Music in the Baroque Era. New York, W.W. Norton & Co., 1947. ISBN 0-393-09745-5
• Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 0-393-09530-4
• Denis Arnold, Monteverdi. London, J.M. Dent & Sons Ltd, 1975. ISBN 0-460-03155-4
• Various articles, including "Venice," in The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1-56159-174-2
• Harold Gleason and Warren Becker, Music in the Middle Ages and Renaissance (Music Literature Outlines Series I). Bloomington, Indiana. Frangipani Press, 1986. ISBN 0-89917-034-X
• Eleanor Selfridge-Field, Venetian Instrumental Music, from Gabrieli to Vivaldi. New York, Dover Publications, 1994. ISBN 0-486-28151-5
• Blanche Gangwere, Music History During the Renaissance Period, 1520–1550. Westport, Connecticut, Praeger Publishers. 2004