דמות מקראית
דמות מקראית היא אדם, בעל חיים או ישות אחרת המופיעה במקרא. על פי המסורת היהודית רוב הדמויות המקראיות התקיימו באופן ממשי, וחלקן הן אלגוריות.[1]
נכון ל-2017, במחקר נמצאו עדויות היסטוריות לקיומן של כחמישים דמויות מקראיות,[2] שרובן הם מלכים מאוחרים של ישראל ויהודה ושל ממלכות זרות כגון מואב ואשור,[3] אולם רוב הדמויות המרכזיות בספרי התנ"ך נחשבות על ידי היסטוריונים, ארכאולוגים וחוקרי מקרא כדמויות מיתולוגיות.[4]
ממצאים מחקריים
עריכה
ערך מורחב – ארכאולוגיה מקראית
במחקר האקדמי של המקרא, דמויות מקראיות רבות נתפסות כדמויות מיתולוגיות. כך למשל שלושת האבות ואדם וחוה נחשבים על ידי מרבית החוקרים לדמויות ארכיטיפיות שאינן אנשים היסטוריים.[5] ישנן דמויות דוגמת שלמה המלך או אבשלום, שקשה לקבוע האם מקורן בדמות היסטורית, אולם מכיוון שתפיסה מקובלת היא שטקסטים רבים אודותם נכתבו מאות שנים לאחר תקופתם,[6][7][8] חוקרים רבים יוצאים מנקודת הנחה שפרטים רבים בביוגרפיה המקראית הם אגדתיים,[9] במקרים מסוימים, כמו עם גיבורי מגילת אסתר, אף נחשב סיפורם הכולל לאגדה על ידי חוקרים רבים.[10] קיימות מספר הצעות לזיהוי אישים המוזכרים בכתבים ממצרים העתיקה עם דמויות מקראיות מתקופה זו, כמו הפרעונים המוזכרים בספרי בראשית ושמות, אולם אף זיהוי לא זכה לקונצנזוס מדעי, וההערכות מורכבות בדרך כלל מכיוון שגם זיהויה של הדמות לא מבטיח את נכונותם של הפרטים שכתובים אודותיה במקרא.
בספרי המקרא המספרים על תקופות מאוחרות יותר יש חפיפה מסוימת בין שמות המלכים המוזכרים במקרא למלכי אשור. כמו כן, במצבת מישע המואבית וכתובת תל דן הארמית מוזכרים מספר אישים ואירועים מקראיים.
מתוך 43 המלכים[א] שמילאו את כיסא השלטון בממלכות (ממלכת ישראל המאוחדת[ב], ממלכת ישראל[ג] וממלכת יהודה[ד]), רובם אומתו כאישים היסטורים על בסיס ממצאים ארכאולוגיים ועדויות היסטוריות. קיים קונצנזוס מחקרי על 24 מלכים[ה] אשר זהותם וקיומם אושר באופן מלא[11][12][13][14]. עם זאת, 12 מלכים[ו] נוספים שנויים במחלוקת[דרוש מקור] מתמשכת בקרב החוקרים, בשל ממצאים שאינם חד-משמעיים. לעומת זאת, רק 8 מהשליטים[ז] במועדים אלה אין להם עדות היסטורית ישירה או עקיפה על קיומם (על אף שלפחות שניים מהם, זכריהו בן ירבעם[ח] ופקחיה בן מנחם[ט], היו בניהם של מלכים שאוששו).
נביאים במקרא
עריכהרבות מהדמויות הראשיות במקרא הם נביאים. במשך תקופה של מאות שנים התנ"ך מתאר שרשרת של נביאים ובני נביאים שמשתלבים בהנהגה של ישראל באופן כלשהו. משה נחשב לגדול נביאי ישראל, שכמותו לא קם עוד, ובנוסף היה מייסד עם, מחוקק ומנהיג פוליטי. מבין שאר הנביאים, ישנם מכתירי מלכים כמו שמואל, ישנם שופטים כמו דבורה, יש שיועצים למלכים כמו חולדה הנביאה, יש המוכיחים בשער כמו אליהו, אלישע ועמוס, ויש החוזים את החורבן כמו ישעיהו וירמיהו. הנביאים האחרונים היו חגי, זכריה ומלאכי. יש המחלקים בין הנביאים המוזכרים במקרא רק בדרך הפרוזה לבין נביאים אשר נבואותיהם מובעים ככתב נבואי. אותם הם מכנים בשם הנבואה הקלאסית בישראל[דרוש מקור].
נשים במקרא
עריכה- ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות
בתקופת המקרא מיעטו הנשים להחזיק בתפקידים משמעותיים במרחב הציבורי. על הנשים המעטות המוזכרות במקרא נמנות ארבע האמהות (שרה, רבקה, רחל ולאה), שתי השפחות בלהה וזלפה, בנות לוט, אשת פוטיפר, בנות צלפחד, יוכבד אם משה, מרים הנביאה, דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני, חולדה הנביאה, עתליה המלכה, איזבל המלכה, רות המואבייה, אביגיל אשת דוד המלך, מיכל ומרב בנות המלך שאול ואסתר המלכה. מתוך רשימה זו, חולדה הנביאה ניבאה לבכירי העם, אך היחידות שמסופר כי שימשו בתפקידים ציבוריים משמעותיים הן עתליה - המתוארת בתנ"ך כ"מרשעת" שתפסה את השלטון ביהודה בכוח, תוך הרג משפחת המלוכה - ודבורה הנביאה, ששימשה כשופטת - והתנ"ך אינו מרחיב עליה בפרטים. אישה חשובה נוספת המוזכרת במקרא היא מלכת שבא, שביקרה את המלך שלמה בשביל להתרשם מחכמתו, ונתנה לו ממון רב.
מאפיין מינני בולט במיוחד במקרא הוא השמטת הנשים מרשימות ייחוס משפחתיות ('בתי אב'). במקרים שבהם הן מוזכרות, אזכורן צדדי ואסימטרי. במקרים רבים משמיט התנ"ך את שמות הנשים המוזכרות בסיפוריו, כמו אשתו ובנותיו של לוט, אם סיסרא, בת יפתח, אשת מנוח, האישה החכמה מתקוע, האישה החכמה מאבל בית מעכה, אשת ירבעם, ואשת איוב. אמנם התנ"ך משמיט לעיתים גם את שמות הגברים המוזכרים בסיפוריו (כמו במקרה של רחב והמרגלים ו"פלוני אלמוני" שסירב לגאול את רות המואבייה), אך לדברי אוריאל סימון הנשים חסרות השם בסיפורי המקרא מרובות לאין ערוך מהגברים חסרי השם.[15] חוקרת המקרא האמריקאית קרלה בומבך מציינת שיש שהציעו שהאנונימיות של דמויות מקראיות משמשת לסיוע לקורא להזדהות עימן, או להפך, למניעת הזדהות ותהילה מוגזמת, להדגשת תפקידן המשפחתי או המקצועי, ולמיקוד תשומת הלב בדמויות בעלות השם. לדבריה יש לבחון כל מקרה לגופו.[16]
דמויות המקרא במקורות המאוחרים
עריכה- ערך מורחב – תנ"ך#אופן הצגת סיפורי התנ"ך
בעת העתיקה וימי הביניים
עריכהמדרשי חז"ל
עריכהחז"ל והדרשנים שבאו בעקבותיהם, מצאו בסיפורי התנ"ך כר נרחב להעברת מסריהם התאולוגיים או המוסריים, ביצירתם האגדית. מסרים אלו כללו את ביסוס תדמיתם של דמויות מקראיות מסוימות כדמויות מופת, ולפיכך במקום בו המקרא עלול להתפרש כמעיד על ליקוי חמור בהתנהגותם, נטו הדרשנים, שהניחו שפירוש זה אינו אפשרי, לפרשו באופן אחר. אמנם במקרים אחרים פירשו הדרשנים את המקרא דווקא באופן שיש בו גנאי לדמות המופת, מתוך הנחה שאף היא אינה חפה מטעויות וממגבלות אנושיות. בהתייחסם לדמויות מקראיות שנתפסו בעיניהם כשליליות, נהגו הדרשנים להכפישה כדי לחדד את רשעותה, לעיתים על סמך 'עוגן' לשוני קלוש. כפי הנראה מטרת הדרשנים לא הייתה הצגת פרשנות מציאותית לטקסט, אלא חידוד רעיונותיהם ומסריהם באמצעות פרשנות מרחיבה שלו.
על פי משה דוד הר: "חכמים לא היו מעוניינים כלל ועיקר בדמויות ההיסטוריות הריאליות שבמקרא, אלא בלקח שאישיות מפורסמת עשויה או עלולה ללמד את בני הדורות הבאים... לא דוד ושאול, אף לא לאה ודינה ההיסטוריים הם שעמדו במרכז עניינם של החכמים, הללו כבר מתו – "מאי דהוה – הוה" (מה שהיה - היה) – ... הרבה יותר חשוב היה לחכמים לתאר את דמויותיהם בצורה שיהא בה כדי לאלף, ואין זה מעלה או מוריד מי ומה באמת היו.".[17]
קדמוניות היהודים
עריכהיוסף בן מתתיהו, בספרו קדמוניות היהודים, שאף להציג את אבותיו הקדומים ואת מורשתו התרבותית באור חיובי ככל הניתן, ולשם כך הציג טקסט תנ"כי "נקי וזך" ברוח אפולוגטית, זאת לעיתים גם על חשבון דיוק בפרטים כפי שהם מוצגים בתנ"ך.[18] כך למשל בתארו את סיפור ירידת אברם ושרי למצרים, שם מוצג אברם כאיש אמת, שרק "העמיד פנים כאילו הוא אחיה" של שרי, לעומת התיאור התנ"כי, ממנו משתמע שאברם שיקר למלך מצרים וטען בפניו כי שרי אחותו. בן מתתיהו גם שילב בסיפרו פרשנות מרחיבה של התנ"ך, לפיה אברם מוצג כאיש משכיל, המלמד את המצרים את תורת החשבון ושאר חכמות, וכן כבעל יושר אינטלקטואלי, שמחמתו יצא נגד התרבות האלילית שהכיר, ומכוחו מוכן לקבל כל רעיון, אם יוכח כנכון. אברהם מוכרז על ידו כראשון המונותיאיסטים, "שהעז להכריז שקיים אל אחד יוצר כל" – איש אמיץ ובעל חשיבה עמוקה (פרט אחרון זה מוזכר רבות גם בתלמודים ובמדרשים).
יוספוס ביקש להציג בפני הקורא הזר חיבור מתוקן, הכתוב ברוח המקום והזמן, ולכן שיווה לו אופי הלניסטי-רומי מבוהק, הכולל תיאור פסיכולוגי של הנפשות הפועלות (רגשותיהן, מחשבותיהן וכו'), או ציטוט נאומים חוצבי להבות מפי גיבורים, על פי מיטב הרטוריקה הרומית. דבר זה בא לידי ביטוי, למשל, במילים ששם בפי יהודה בעמדו לפני יוסף, או בספרו מלחמת היהודים, שם ציטט כביכול את נאומו של אלעזר בן יאיר על המצדה.[19] כמו כן, לפי אברהם שליט, יוספוס "התאכזר ממש לצורה העברית של שמות המקרא, ושיווה להם צורה יוונית במידת האפשר והבלתי אפשר, והכניסם במיטת סדום של הנטייה היוונית בלי יוצא מן הכלל".
בעת החדשה
עריכהבספרות העברית המודרנית
עריכהבמאה ה-19, הן תנועת ההשכלה היהודית והן כותבי דור התחייה התמקדו בתנ"ך. בד בבד נזנחו הספרות הרבנית והפרשנות המסורתית, על עיקריה הדתיים, והיחס החופשי של הכותבים לטקסט שיקף את תהליכי החילון. יוצרים עבריים בולטים רבים עסקו במקרא: ביניהם היו יל"ג שאול טשרניחובסקי, כך למשל בשירו "בעין-דור", רחל המשוררת, שהזדהתה ביצירתה עם רחל אימנו ועם מיכל בת שאול.[20]
היחס הנאות לתנ"ך היה פרט אחד מני כמה בפולמוס החריף בין אחד העם לברדיצ'בסקי, שניים מהבולטים באינטלקטואלים החילונים במזרח אירופה: אחד ההבדלים הבולטים היה העדפתו של אחד העם לנביאים האחרונים, שבערכי המוסר שלהם ראה את התגלמותה של הרוח הלאומית, לעומת חיבתו של ברדיצ'בסקי לספרי יהושע עד מלכים, שייצגו עבורו תקופה של עצמאות פוליטית, לוחמנות וחיוניות. אחד העם ייחס חשיבות מכרעת לדמותו של משה, אותו ראה לא רק כמנהיג שאין כדוגמתו אלא גם כאישיות למופת.[21]
בישראל שלאחר 1948, ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון ראה[דרושה הבהרה] את יהושע בן נון כדמות המקראית החשובה ביותר, הוא ראה בו "המצביא הראשון בישראל"[22] וסבר שעלה אף על משה[דרוש מקור]. הוא עודד את העיסוק בו בחינוך הציבורי ובקרב אנשי הרוח, והפכו לסמל מרכזי כחלק מהמאמץ לגבש זהות לאומית על בסיס הזיקה למקרא.[21][23]
פרשנות אורתודוקסית מודרנית
עריכה- ערך מורחב – תנ"ך בגובה העיניים
תהליך "מהפכת התנ"ך" שהתרחש בבתי המדרש של הציונות הדתית הביא למחלוקות בנוגע להתייחסות אל דמויות המקרא. "רדיפת הפשט" של השיטה, אשר כללה גם פחות קבלת פרשנות חז"ל כפשט, גררה גם לעיתים התייחסות אל אישי המקרא כאל אנשים רגילים, אשר להם יצרים וחטאים, גם אם אישיותם גדולה ביותר.
שיטה זו ספגה ביקורת בעיקר מרבני החרדים לאומיים. לטענת המתנגדים לשיטה ההסתכלות על התנ"ך צריכה להיות בחרדת קודש וללא התייחסות הביקורתית, שאינה שייכת לענייני קודש. כן נמתחת ביקורת על ההתנתקות מחז"ל, אשר לפיהם צריכים להנחות את הלומד גם ביחסו לפשט. בפרט קמה סערה סביב היחס לאישי המקרא, כאשר המתנגדים כינו את גישת בעלי השיטה החדשה "תנ"ך בגובה העיניים", ויצאו לפולמוס נרחב בנושא. מנושאי הדגל של המתנגדים ניתן למנות את הרבנים אביגדר נבנצל, צבי ישראל טאו, שלמה אבינר, צבי קוסטינר, משה בלייכר, רבני ישיבת מרכז הרב ורבנים נוספים, בעיקר מזרם "הר המור", המכונה גם ישיבות הקו.
לעומתם, רוב בעלי הגישה סוברים כי אין מדובר בהמעטת דמותם של אישי המקרא, אלא בהערכת דמותם הגדולה מתוך הבנה שהם התפתחו אליה דרך הניסיונות שיש לכל אדם בארץ.
אילן יוחסין של דמויות מקראיות
עריכהכמרבית הרשומות והספרים של העת העתיקה, עוסק חלק גדול מהמקרא בפירוט שושלת היחס של עם ישראל ושל הדמויות הקשורות לו. רבים מדמויות אלו מהוות עניין רב במסורת היהודית וזכו לעניין רב בכתביה לאורך הדורות.
תרשים זה מכיל כמה מן הדמויות המקראיות העיקריות הנכללות באילן היוחסין מתקופת תרח ועד שלמה המלך, ללא קשרים משפחתיים הידועים רק דרך המדרש.
אפיון ספרותי
עריכהחלק מספרי המקרא הם בעלי אופי של סיפורת או שירה וניתן לאפיין בהם את הדמויות באופן המקובל ביצירות כאלה.
בניגוד לספרי קודש של דתות אחרות, במקרא אין דמויות של קדושים או חצאי אלים. הדמויות הראשיות מתוארות כבני אנוש עם מעלות וחסרונות, ואינן מוגנות מטעות או מחטא. בעניין זה המקרא עומד בניגוד לברית החדשה, שמציגה את כל מעשיו של ישו כנשגבים, ולקוראן שבו מוחמד מוגן מטעות ומחטא, ודומה יותר לסיפורי המיתולוגיה היוונית, שגיבוריה ואליה תוארו לעיתים קרובות כבעלי חסרונות ותכונות אנושיות שליליות.
על פי הפרשנות המסורתית ביהדות, מקובל שישנו אל אחד בלבד והוא אלוהים המופיע במספר התגלויות ושמות שונים (שדי, ה', ה' אלוהים ועוד). ולצד אלה מוזכרים מלאכים שהם דמויות משניות ונדירות, שטיבן המדויק לא מוסבר. בחקר המקרא, לעומת זאת, ישנן פרשנויות המתייחסות לדמויות אלים נוספות, למשל, התייחסויות קדומות לאלים המוכרים מהמיתולוגיות של המזרח הקדום שעדיין נותרו להם שאריות בטקסט,[24] ופרשנויות לפיהן דמות האל בתנ"ך היא מיזוג של דמויות אלים שונות - ה' ואל.[25]
ראו גם
עריכה| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל תנ"ך | ||
לקריאה נוספת
עריכה- אביגדור שנאן, מקרא אחד ותרגומים הרבה, תל אביב:הילל בן חיים-הקיבוץ המאוחד, 2011. בתוך הפרק השני, הרחבת דבריה של דמות מקראית והכנסת דברים לפיה של דמות מקראית . עמ' 49–98.
קישורים חיצוניים
עריכה
- שולמית הראבן, "שונא הניסים" בפרויקט בן-יהודה
- רוביק רוזנטל, 20 הערות על השמות הפרטיים בתנ"ך, והשטויות של ChatGPT, באתר "הזירה הלשונית", 5 במאי 2023
ביאורים
עריכה- ^ 42 מלכים ומלכה אחת
- ^ 3 שליטים: אחד אומת, שניים בספק.
- ^ 20 שליטים: 11 אומתו, 4 בספק, 5 לא אומתו.
- ^ 20 שליטים: 12 אומתו, 5 בספק, 3 לא אומתו.
- ^ דוד בן ישי, יהורם בן יהושפט, אחזיהו בן יהורם, עוזיהו בן אמציהו, יותם בן עוזיהו, אחז בן יותם, חזקיהו בן אחז, מנשה בן חזקיהו, יאשיהו בן אמון, יהואחז בן יאשיהו, יהויקים בן יאשיהו, יהויכין בן יהויקים, צדקיהו בן יאשיהו, בעשא בן אחיה, עמרי, אחאב בן עמרי, אחזיהו בן אחאב, יורם בן אחאב, יהוא בן יהושפט, יואש בן יהואחז, ירבעם בן יואש, מנחם בן גדי, פקח בן רמליהו, והושע בן אלה.
- ^ שאול בן קיש, שלמה בן דוד, רחבעם בן שלמה, יהושפט בן אסא, יהואש בן אחזיהו, אמציהו בן יהואש, אמון בן מנשה, ירבעם בן נבט, אלה בן בעשא, תבני בן גינת, יהואחז בן יהוא.
- ^ אביה בן רחבעם (מלך 3 שנים), אסא בן אביה (מלך 41 שנים), עתליה (מלכה 6 שנים), נדב בן ירבעם (מלך 2 שנים), זמרי (מלך 7 ימים), זכריהו בן ירבעם (מלך 6 חודשים), שלום בן יבש (מלך 1 חודש) ופקחיה בן מנחם (מלך 2 שנים. בנו של מנחם בן גדי - אחד מ-24 המלכים המאומתים.)
- ^ בנו של ירבעם בן יואש
- ^ בנו של מנחם בן גדי
הערות שוליים
עריכה- ^ כך לדוגמה, העשיר במשל כבשת הרש לא התקיים במציאות, ובתלמוד הובאה דעה שאיוב אינו דמות היסטורית "אלא משל היה" (מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א')
- ^ Purdue researcher verifies the existence of 53 people mentioned in the Hebrew Bible, בעקבות מחקר שנערך באוניברסיטת פורדו, אינדיאנה, ארצות הברית
- ^ רשימת הדמויות מופיעה בסוף מאמר זה
- ^ Leading archeologist says old testament stories are fiction באתר האינדפנדנט הבריטי
- ^ William G. Dever, What Did the Biblical Writers Know and When Did They Know It? What Archaeology Can Tell Us about the Reality of Ancient Israel, Grand Rapids, MI: Eerdmans, 2001, p. 98
- ^ Eerdmans Commentary on the Bible
- ^ Deuteronomy: Issues and Interpretation (עמ' 5)
- ^ The Formation of the Hebrew Bible: A New Reconstruction (עמ' 206-204)
- ^ אריק בץ, מגזין דיסקאברי, Was King Solomon's Temple a Real Place
- ^ Adele Berlin, The Book of Esther and Ancient Storytelling
- ^ חוקרים מאמתים את קיומם של 53 אנשים המוזכרים בתנ"ך, באתר אוניברסיטת פרדו (באנגלית)
- ^ הרשומה ההיסטורית מאשרת ש-53 דמויות מקראיות אלו הלכו פעם על פני כדור הארץ באתר Israel365 News (באנגלית)
- ^ על מקסימליסטים ומינימליסטים או על פונדמנטליסטים ופוסט-מודרניסטים - מכון ישראלי לארכיאולוגיה, באתר מכון ישראלי לארכיאולוגיה, 13 בפברואר 2022
- ^ ישראל פינקלשטיין ניל אשר סילברמן, דוד ושלמה: בין מציאות היסטורית למיתוס, ה'תשס"ג.
- ^ וילך מנוח אחרי אשתו - מקום האישה בחברה המקראית, באתר דעת
- ^
- ^ מ"ד הר, 'תפיסת ההיסטוריה אצל חז"ל', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, כרך ב', ירושלים תשל"ז, עמ' 141 ו-138
- ^ פרופ' אברהם שליט, ההקדמה למהדורה העברית עמ' L, LXI ו-LXIII
- ^ פרופ' אברהם שליט, ההקדמה למהדורה העברית, עמ' L, LXI, ו-LXIII
- ^ ראו למשל: ד"ר רחל עופר, נשים מקראיות בספרות העברית החדשה כמקרה בוחן, בעיקר עמ' 8
- ^ 1 2 Alan T. Levenson, The Making of the Modern Jewish Bible: How Scholars in Germany, Israel, and America Transformed an Ancient Text, Rowman & Littlefield Publishers, 2011. עמ' 103-122.
- ^ דוד בן-גוריון על צבא ומלחמה במקרא ובישראל
- ^ על יהושע בנוסף: Rachel Havrelock, The Joshua Generation: Israeli Occupation and the Bible. הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2022. עמ' 17–18 (וכל הספר).
- ^ פרופ' רוחמה וייס, המיתולוגיה היהודית: האלים שהתפלחו לתנ"ך, באתר ynet, 12 באוגוסט 2016
- ^ יגאל בן נון, הרפורמה של ה' אחד, התייחסות לכך ב-59:46