דיוקנאות המומיות מפיום
דיוקנאות המומיות מפיום, הוא שמם העכשווי של ציורי דיוקנאות ריאליסטים שצוירו על לוחות עץ או פשתן טבול בגבס שהיו מחוברים לחזית ארונות הקבורה שבתוכן נמצאו המומיות. הדיוקנאות הם מתקופת השלטון הרומי במצרים העתיקה. ציורים אלה הם חלק מהמסורת של ציורים על לוחות עץ, אומנות מאוד מוערכת בתקופה הקלאסית. ציורי דיוקנאות אלה, הם השרידים היחידים ששרדו מאומנות זאת.
תפוצה
עריכהציורים אלה נמצאו באזורים שונים במצרים העתיקה, אבל היו נפוצים במיוחד באזור נווה המדבר פיום במיוחד באזור שבין חווארה לאנטינופוליס. אחת הערים שבהן נמצאו ציורים רבים הייתה פילדלפיה. שמם ניתן להם על שם המקום בו נמצאו לראשונה.
תיארוך
עריכהתיארוך תחילת אומנות זאת הוא בין סוף המאה ה-1 לפנה"ס או תחילת המאה ה-1, בתקופת בית תלמי הייתה הגירה גדולה של אוכלוסייה יוונית לאזור, במיוחד של חיילים ותיקים שהתיישבו באזור פיום. אין מידע לגבי מתי נפסקה אומנות זאת, המחקרים המעודכנים מעריכים שסגנון זה היה בשימוש עד אמצע המאה ה-3.
הציור
עריכההציורים תיארו דמות אדם אחד, לרוב רק הראש, לעיתים הציור כלל גם את חלק החזה העליון, ציור חזיתי. הנפטר הופיע לרוב לבוש טוניקה לבנה ועליה לבש גלימה בצבע ארגמן. הבגד שימש את המעמד הגבוה בתקופה הרומית. בחלק מהדיוקנאות מחזיקה הדמות בידה כלי, פרח או ענח'. הרקע של הציור לרוב צבוע בצבע אחד, לעיתים הוספו אלמנטים קישוטיים. הסגנון של הציורים הוא יותר רומי – יווני מאשר בסגנון מצרי. על המומיות היו הקדשות אשר סיפרו שדיוקנאות אלה נשמרו במשפחות הנקברים במשך דורות עד שהוכנסו לקבר.
את הציורים מחלקים לשתי קבוצות: קבוצה אחת של ציורים שצוירו בשיטת האנקאוסטיק (Encaustic) שהיא ערבוב הצבע בשעווה מומסת. ציור בשטה זו יוצר רושם של ציור בצבע שמן. הקבוצה שנייה צוירה בשיטת הטמפרה שהיא ערבוב הצבע בדבק ומים. עד עתה נמצאו כ-900 ציורי דיוקנאות. רובם נמצאו בנקרופוליס של פיום. מזג האוויר באזור מאוד יבש וחם, עובדה אשר הביאה לשימור טוב של הציורים, כאשר הצבעים נשמרו עזים ולא נמוגו עם הזמן.
תולדות המחקר
עריכההנוסע האיטלקי פייטרו דלה ואלֶה (1586–1652) רכש בסקארה ב-1615 שתי מומיות הנושאות דיוקנאות ופרסם אותן בכתביו בשנים 1650–1653. במאה ה-19 פעלו במצרים דיפלומטים בריטיים וצרפתים שעסקו ברכש ממצאים ארכאולוגיים. מספר דיוקנאות, שנרכשו על ידי הקונסול הכללי הבריטי במצרים, האספן והאגיפטולוג הנרי סולט (1780–1826), הועברו למוזיאון הבריטי ולמוזיאון הלובר.
בשנת 1887 חשפו תושבים מקומיים בית קברות גדול ליד אר-רוביאת שבמחוז פיום. בבית הקברות נמצאו מומיות רבות שנשאו על גביהן דיוקנאות. הסוחר הווינאי תיאודור גרף (Theodor Graf) (1840–1903) רכש 300 דיוקנאות שנמצאו בבית הקברות שנחשף ובבתי קברות אחרים באזור. האוסף הוצג בניו יורק וברחבי אירופה ונמכר לאחר מכן לאוספים ומוזיאונים ברחבי העולם.
מכיוון שהדיוקנאות הופרדו מהמומיות על ידי שודדי הקברים ולא נמצאו באתרם, הם איבדו את ערכם מבחינת המחקר המדעי. לא ניתן היה ללמוד מהם על גיל הנפטרים ועל תיארוכם. הדמיון של הדיוקנאות ליצירות של הזרם האימפרסיוניסטי של המאה ה-19 עורר גם חשד שמדובר בזיוף. בעקבות כך החליט גסטון מספרו להזמין את פלינדרס פיטרי לחפור באזור פיום. פיטרי תיעד את ההקשר הארכאולוגי של הדיוקנאות.
דיוקנאות נוספים נחשפו על ידי חוקרים נוספים ביניהם ברנרד גרנפל (1869–1926) וארתור האנט (1871–1934) שפעלו באזור בין השנים 1895–1903. ההוכחות שהדיוקנאות הם עתיקים הביאו להתייקרות במחיריהם.
פלינדרס פיטרי ומציאת הדיוקנאות
עריכההארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי חפר באתר בחווארה בין השנים 1888–1889, ובין השנים 1910–1911 מצא בית קברות מהתקופה הרומית. אחד הממצאים המיוחדים שנמצאו בקברים מתקופה זו היו 81 ציורי דיוקנאות המצוירים בצבעי שעווה (בעונת החפירות של 1910 מצא פיטרי עוד 70 דיוקנאות). פיטרי שלח שישים דיוקנאות למוזיאון המצרי בקהיר. לאחר מכן הוא גילה שאוצר המוזיאון גסטון מַסְפַּרוֹ הצרפתי לא העריך את חשיבותם והשאיר אותם בחצר המוזיאון מוזנחים ונתונים לפגעי מזג האוויר. כאשר נודע הדבר לפיטרי הוא כעס מאוד ודרש אותם בחזרה, והכריח את מספרו לבחור 12 דיוקנאות להצגה במוזיאון ואת יתרת 48 הדיוקנאות להחזיר לו. דיוקנאות אלה מוצגים עתה במוזיאון הבריטי בלונדון.
לקריאה נוספת
עריכה- אבשלום זמר, אורית רוטגייזר ואורן כהן, מסכה ודיוקן במצרים בתקופה הרומית, הוצאת המוזיאון הימי הלאומי, 2008
קישורים חיצוניים
עריכה
- מסכה ודיוקן במצרים בתקופה הרומית(הקישור אינו פעיל) באתר המוזיאון הימי הלאומי
- הדיוקנאות במוזיאון פיטרי בלונדון
- מידע על הדיוקנאות באתר של קרו ז'ק אדוארד ברגר
- ג'ון ברגר על דיוקנאות פיום
יונתן הירשפלד, פשר קסמו של ציור הנער מפאיום, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2017- דיוקנאות המומיות מפיום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
