ויקיפדיה

גרנד טורס

גרנד טורס הוא הכינוי למרוצי האופניים המקצועיים הגדולים באירופה, אשר אורך כל אחד מהם הוא כ-3 שבועות.

רוכבי הטור דה פראנס מגיעים למילוז בסיום הקטע התשיעי בטור דה פראנס של 2005.

ישנם שלושה גרנד טורים:

  1. בחודש מאי - איטליהאיטליה"ג'ירו ד'איטליה" (הטור האיטלקי).
  2. בחודש יולי - צרפתצרפת"טור דה פראנס" (הטור הצרפתי).
  3. בחודש ספטמבר - ספרדספרד"וואלטה אספניה" (הטור הספרדי).

כל שלושת המרוצים הם מרוצים מפרכים, הכוללים קטעים הרריים קשים וקטעים מישוריים ארוכים. הם מושכים קהל רב מכל ארצות העולם, ובעיקר מאירופה. מרוצים אלה משודרים בטלוויזיה גם מחוץ למדינות בהם הם נערכים ומנצחי המרוצים זוכים לכבוד רב. הטור דה פרנס הוא הוותיק מכולם (נערך לראשונה ב־1903), אחריו הג׳ירו ד׳איטליה (1909) ולבסוף הוואלטה דאספניה (1935). המרוצים הם מרוצי גברים, כאשר רק לאחרונה נוספו מרוצים מקבילים לנשים, אף כי אלה קצרים יותר הן מבחינת זמן המרוץ והן מבחינת אורך המסלול היומי (הטור דה פרנס פמס ב־2022 והוואלטה פמנינה ב־2023).

כללית, כל אחד משלושת המרוצים נמשך 3 שבועות ובכלל זה שני ימי מנוחה. נהוג לפתוח כל מרוץ במדינה שכנה, וזאת כדי לקרב מדינות שכנות לרוח המרוץ. המרוצים כוללים כמה סוגים של מסלולים או שלבים:

  • נגד השעון (אישי או קבוצתי) שבו כל פרט (או קבוצה) רוכבים באופן עצמאי לאורך מסלול קבוע, במטרה להשיג את הזמן האישי (או הקבוצתי) הטוב ביותר. המנצחים במסלול זה הם אלה המשיגים את הזמן הקצר ביותר. אורכם של מסלולים אלה אינו עולה בדרך כלל על 50 ק״מ, ולרוב הם נעים בין 10 ל־30 ק״מ.
  • שלבים המוגדרים כמישוריים, שבהם באופן מובהק בק״מ האחרונים המסלול מישורי, ובכך ניתנת הזדמנות לרוכבים המוגדרים כמאיצים הזדמנות לנצח שלב. בקטעי הסיום גוברת התאוצה ורוכבים מפתחים מהירויות העשויות לעלות על 70 קמ״ש. למאיץ הטוב ביותר נשמרת חולצת רכיבה מיוחדת (בצבע ירוק בטור דה פרנס).
  • שלבים המוגדרים כהרריים, שבהם עשויות להופיע מספר פסגות לאורך המסלול, והשיא (אם כי זה לא תנאי) הוא בסיום השלב בעלייה מתישה. מסלולים אלה מתאימים לרוכבים המוגדרים כמטפסים, המגיעים להשגים מרשימים בטיפוס. למטפס הטוב ביותר, היינו הרוכב שמצליח לעלות ראשון לפסגות הגבוהות, נשמרת חולצת רכיבה מיוחדת (חולצה המנוקדת אדום בטור דה פרנס).
  • מסלולי ״ביניים״ הכוללים תערובת של קטעי טיפוס וקטעים מישוריים.

למעט הקטעים נגד השעון, אורך המסלולים נע בממוצע בין 150 ל־250 ק״מ. מנתון זה נובע שבמהלך גרנד טור, עובר כל רוכב מרחק המתקרב ל-5,000 ק״מ ב-3 שבועות!

כל רוכבי הטורים רוכבים במסגרת קבוצות, כשכל קבוצה מורכבת מכ- 8 רוכבים. הרכיבה הקבוצתית מהווה יתרון גדול שכן היא מאפשרת שיתוף פעולה ותמיכה בעת הרכיבה. למשל, ישנם רוכבים ייעודיים שתפקידם להוביל מים ומזון מהרכב המלווה לחברי הקבוצה. לאחרונה, פחתה חשיבותם של אלה, כי לאורך המסלול מוצבים נציגי קבוצות המספקים מים ומזון לרוכבים תוך כדי רכיבה. דוגמה נוספת היא ליצור שורת רוכבים התומכת ומושכת את הרוכב הראשי בקבוצה, היינו אותו רוכב המיועד לניצחון בשלב או בטור כולו. הקבוצות המשתתפות נבחרות על ידי וועדה מארגנת. לרוב נבחרות קבוצות הצוברות נקודות זיכוי רבות במהלך השנה, ונותרים מספר מקומות לקבוצות מקומיות ולמה שמכונה wild card. הניצחון האישי בטור הוא בעל משמעות גבוהה גם לקבוצה. לדוגמה, הקבוצה ימבו-ויסמה (החל מ־2024, ויסמה ליס-א-בייק; שם הקבוצה נגזר ישירות משם התומכים/מאמצים) זכתה למוניטין גבוה ב־2023 לאחר ששלושה רוכבים שלה נצחו, כל אחד בנפרד, את שלוש הטורים: פרימוש רוגליץ׳ את הוואלטה, יונאס וינגגור את הטור, וספ קוס את הוואלטה, ובכך הפכה לקבוצה היחידה לנצח את כל שלושת הגרנד טורים באותה שנה.

מנצח התחרות הראשית נקבע על פי ה״דרוג האישי הכללי״ (individual general classification), הנקבע על פי סך הזמן הכללי של רוכב, כולל זמני בונוס על ניצחונות בקטעים בודדים. כאמור לעיל, ישנם גם דירוגים נוספים: המאיץ הטוב ביותר, המטפס הטוב ביותר, הרוכב הצעיר הטוב ביותר והמנצח בקטע שנערך באותו יום. ישנם מספר רוכבים שנצחו מספר דירוגים באותו טור, לדוגמה טאדיי פוגצ'אר שניצח בטור דה פראנס ב־2020 וב- 2021 וזכה גם בחולצת הרוכב הצעיר (חולצה לבנה) ובחולצת המטפס (חולצה מנוקדת) בשנתיים אלה. נדיר למצוא רוכבים שרכבו בכל 3 הטורים במהלך אותה שנה. יותר מצוי למצוא מאיצים שהחלו לרכב בשלוש הטורים כדי לנצח מספר קטעי מאוץ ולפרוש בטרם מגיע הטור לקטעיו הקשים ביותר. למשל, מארק קוונדיש, רוכב אנגלי, שניצח את מספר הקטעים הגדול ביותר בטור דה פראנס (35 קטעים, שיא שהשלים ב־2024), לרוב לא נהג לרכב טור עד סופו. במשך השנים, רק כ־34 רוכבים סיימו את כל שלוש הגרנד טורים באותה שנה.

נתונים אישיים של רוכבים בגרנד טורים

עריכה

רוכבים שניצחו ביותר מגרנד טור יחיד

עריכה

אף רוכב אופניים לא ניצח בכל שלושת הגרנד טורס בשנה קלנדרית אחת.

רק שבעה רוכבים ניצחו בכל שלושת הגרנד טורס במהלך הקריירה שלהם:

שלושה רוכבים בלבד ניצחו שלבים בכל אחד משלושת הגרנד טורס בשנה קלנדרית אחת:

רוכבים שניצחו בשני גרנד טורס בשנה אחת

עריכה

תשעה רוכבים השיגו "דאבל" של ניצחון בשני גרנד טורס בשנה קלנדרית אחת.

שמונה ניצחו בטור דה פראנס ובג'ירו ד'איטליה בשנה קלנדרית:

שניים משבעת רוכבים אלו, ורוכב נוסף הצליחו לנצח בדאבל של הטור דה פראנס והוואלטה אספניה בשנה קלנדרית:

שלושה השיגו דאבל של הוואלטה והג'ירו בשנה קלנדרית:

רוכבים שניצחו במספר גרנד טורס

עריכה

22 רוכבים בלבד ניצחו בשניים או יותר גרנד טורס במהלך הקריירה שלהם. להלן רשימת כל הרוכבים שניצחו ביותר מגרנד טור אחד בקריירות שלהם. הרשימה לא כוללת רוכבים שניצחו יותר מפעם אחת באותו גרנד טור, לדוגמה, לואיזון בובה שניצח בטור דה פראנס שלוש פעמים אך לא ניצח גרנד טור אחר.

רשימת המנצחים שנצחו ביותר מגרנד טור יחיד (כולל את אלה שניצחו יותר מפעם אחת באותו גרנד טור).

עריכה
שם מספר הניצחונות טור דה פראנס ג'ירו ד'איטליה וואלטה אספניה
בלגיה  אדי מרקס 11 5 (1969, 1970, 1971, 1972, 1974) 5 (1968, 1970, 1972, 1973, 1974) 1 (1973)
צרפת  ברנאר אינו 10 5 (1978, 1979, 1981, 1982, 1985) 3 (1980, 1982, 1985) 2 (1978, 1983)
צרפת  ז'אק אנקטיל 8 5 (1957, 1961, 1962, 1963, 1964) 2 (1960, 1964) 1 (1963)
איטליה  פאוסטו קופי 7 2 (1949, 1952) 5 (1940, 1947, 1949, 1952, 1953) 0
ספרד  מיגל אינדוראין 7 5 (1991, 1992, 1993, 1994, 1995) 2 (1992, 1993) 0
ספרד  אלברטו קונטדור 7 2 (2007,2009) 2 (2008,2015) 3 (2008,2012,2014)
איטליה  ג'ינו ברטלי 5 2 (1938, 1948) 3 (1936, 1937, 1946) 0
איטליה  אלפרדו בינדה 5 0 5 (1923, 1925, 1927, 1928, 1929) 0
איטליה  פליצ'ה ג'ימונדי 5 1 (1965) 3 (1967, 1969, 1976) 1 (1968)
שווייץ  טוני רומינגר 4 0 1 (1995) 3 (1992, 1993, 1994)
ספרד  רוברטו הראס 4 0 0 4 (2000, 2003, 2004, 2005)
סלובניה  טאדיי פוגאצ׳אר 4 3 (2020, 2021, 2024) 1 (2024) 0
סלובניה  פרימוש רוגליץ' 4 0 0 4 (2019, 2020, 2021, 2024)
צרפת  לואיזון בובה 3 3 (1953, 1954, 1955) 0 0
איטליה  ג'ובאני בורנרו 3 0 3 (1921, 1922, 1926) 0
ספרד  פדרו דלגאדו 3 1 (1988) 0 2 (1985, 1989)
צרפת  לורן פיניון 3 2 (1983, 1984) 1 (1989) 0
איטליה  קרלו גאלטי 3 0 3 (1910, 1911, 1912) 0
לוקסמבורג  צ'ארלי גול 3 1 (1958) 2 (1956, 1959) 0
ארצות הברית  גרג למונד 3 3 (1986, 1989, 1990) 0 0
איטליה  פיורנצו מאני 3 0 3 (1948, 1951, 1955) 0
בלגיה  פיליפ תייס 3 3 (1913, 1914, 1920) 0 0
איטליה  ווינצנזו ניבאלי 3 1 (2014) 2 (2013, 2016) 0
רוסיה  דניס מנצ'וב 2 0 1 (2009) 1 (2007)
איטליה  פרנקו בלמינון 2 0 2 (1962, 1963) 0
איטליה  ג'ובאני בטאלין 2 0 1 (1981) 1 (1981)
ספרד  חוליין ברנדרו 2 0 0 2 (1941, 1942)
איטליה  אוטביו בוטקייה 2 2 (1924, 1925) 0 0
בלגיה  גוסטף דלור 2 0 0 2 (1935, 1936)
לוקסמבורג  ניקולס פרנץ 2 2 (1927, 1928) 0 0
ספרד  חוסה מנואל פואנטה 2 0 0 2 (1972, 1974)
איטליה  איבן גוטי 2 0 2 (1997, 1999) 0
הולנד  יאן ינסן 2 1 (1968) 0 1 (1967)
שווייץ  הוגו קובלט 2 1 (1951) 1 (1950) 0
בלגיה  פירמין למבוט 2 2 (1919, 1922) 0 0
צרפת  אנדרה לדוק 2 2 (1930, 1932) 0 0
בלגיה  סיילבה מאאס 2 2 (1936, 1939) 0 0
צרפת  אנטונין מאן 2 2 (1931, 1934) 0 0
ספרד  לואיס אוקניה 2 1 (1973) 0 1 (1970)
איטליה  מרקו פנטאני 2 1 (1998) 1 (1998) 0
צרפת  לוסיין פטיט-ברטון 2 2 (1907, 1908) 0 0
צרפת  רוז'ה פיניון 2 1 (1967) 1 (1969) 0
אירלנד  סטפן רוש 2 1 (1987) 1 (1987) 0
איטליה  פאולו סבולדלי 2 0 2 (2002, 2005) 0
איטליה  ג'וזפה סארוני 2 0 2 (1979, 1983) 0
איטליה  ג'ילברטו סימוני 2 0 2 (2001, 2003) 0
צרפת  ברנאר תבנה 2 2 (1975, 1977) 0 0
גרמניה  יאן אולריך 2 1 (1997) 0 1 (1999)
איטליה  ג'ובאני ואלטי 2 0 2 (1938, 1939) 0
הולנד  יופ זוטמלק 2 1 (1980) 0 1 (1979)
שווייץ  אלכס צילה 2 0 0 2 (1996, 1997)
קולומביה  נאירו קינטנה 2 0 1 (2014) 1 (2016)
דנמרק  יונאס וינגגור 2 2 (2022, 2023) 0 0

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא גרנד טורס בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ במקור ניצח חואן קובו, אך ב-2019 הזכייה הועברה לפרום לאחר שהתגלה כי השתמש בסמי מרץ
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גרנד_טורס&oldid=39711201"