בית לחם הגלילית

בֵּית לֶחֶם הַגְּלִילִית הוא מושב עובדים בשוליים הצפוניים של עמק יזרעאל, כ-6 ק"מ מזרחית לקריית טבעון, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל.

בית לחם הגלילית

בית טמפלרי במושב
מדינה
מחוז	הצפון
מועצה אזורית	עמק יזרעאל
גובה ממוצע	‎161 מטר
תאריך ייסוד	1948
תנועה מיישבת	תנועת המושבים
סוג יישוב	מושב
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2023
- אוכלוסייה	837 תושבים
מפת מיקום מפה דינמית (למפת הגליל המערבי מוגדלת)   בית לחם הגלילית (למפת הגליל המערבי רגילה)   בית לחם הגלילית (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום בית לחם הגלילית (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום בית לחם הגלילית 32°44′06″N 35°11′27″E tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021	9 מתוך 10

היסטוריה עתיקה

הפעם הראשונה בה מוזכר שמו של היישוב "בית לחם" שבגליל היא בספר יהושע: "ונהלל ושימרון וידאלה ובית לחם ערים שתים עשרה וחצריהן" (פרק י"ט פסוק ט"ו).

בתחילה נקראה בית לחם הגלילית רק "בית לחם", מה שעורר בעיה בשל הצורך להבחין בינה לבין העיר היהודית האחרת, בית לחם שמדרום לירושלים. כדי לפתור את הבעיה נקראה בית לחם שליד ירושלים "בית לחם בנחלת יהודה" ובית לחם הגלילית "בית לחם בנחלת זבולון". לפי עדויות היסטוריות התקיים במקום יישוב יהודי עד לאחר חורבן בית המקדש השני. ב-1906 אף נחשפו מערות קבורה מימי בית שני ביער העוטף את המושב כיום. במרכז המושב נמצאה גת עתיקה, ובה כלי אבן עשויים מגיר רך בהם השתמשו החל מימי בית שני, ונפוצו במיוחד אצל יהודים אשר הקפידו על דיני טהרה.

לאחר החורבן הפך המקום למושבה של משמרת הכהנים מלכיה. כמו כן שרידי בתים מהתקופה הרומית נמצאו בחפירות, שבוצעו בשנת 2013, ובתוכם אף נמצאו כלי חרס מהתקופה הפרסית וקנקן מהתקופה ההלניסטית.

בתקופה הביזנטית עם התפשטות הנצרות הפכה בית לחם ליישוב נוצרי. מתקופה זו נמצאו שרידים רבים ביישוב, ביניהם שרידי בתים וחומה מראשית התקופה הביזנטית (המאה ה-4–5 לספירה), כנסייה מן המאה ה-5–6 לספירה, בכנסייה זו אף נמצאה רצפת פסיפס מעוטרת בענפי גפן המאוכלסים בדגמי בעלי חיים, ציפורים, עצים וסל ענבים. פסיפס זה מוצג כיום בנתב"ג במסלול החזרה לארץ. מתקופה זו אף נמצאו 2 כנסיות נוספות בחפירות שונות ומבנים חקלאיים ואסמים מן המאה ה-7. באחד מהם אף נמצאו מטבעות מימיו של הרקיליוס (610–641 לספירה).

בתלמוד הירושלמי מוזכרת בית לחם הגלילית כ"בית לחם צרייה" בגלל היותה חלק מממלכת צור תקופה מסוימת.

בשנת 2016 נמצאו מבנים מן התקופה האומאית והעבאסית. בתקופה הצלבנית המאוחרת גם כן ישנן עדויות על יישוב נוצרי אשר ישב בבית לחם, ומן התקופה הממלוכית נמצאו שרידים המעידים על יישוב קטן בסדר גודל של כ-50 משפחות ערביות. בתקופה זו בית לחם הייתה חלק מ"א-שאם" (סוריה הגדולה).

בתקופת שלטון האימפריה העותמאנית נכתב במסמכים כי ב-1595 היו בבית לחם 27 משקי בית מוסלמים.

בביקורו של הקונסול הבריטי ביישוב בשנת 1859 נכתב כי אוכלוסיית המקום מונה כ-110 איש, ואילו ברשימת האוכלוסייה מ-1887 נכתב כי בבית לחם היו כ-55 תושבים מוסלמים.

על פי הארכאולוג אבירם אושרי, שחפר את האתר, בית לחם הגלילית היא מקום הולדתו של ישו אבי הנצרות, ולא בית לחם שביהודה.

המושבה הטמפלרית

המושבה הגרמנית בית לחם הגלילית בשנת 1925 לערך

הכניסה למושב הטמפלרי ב-1947

היישוב המודרני הוקם במקור ב-1906 על ידי הטמפלרים, בניהם של מייסדי המושבה הגרמנית בחיפה, לאחר שחברי האגודה הטמפלרית רכשו אדמות ממשפחות סורסוק ותו'יני הלבנוניות. הוא נקרא "בית לחם" ושכן בתוך יער אלוני תבור. הטמפלרים רכשו אז גם את אדמות הכפר "אום אל עמד" (בשנות האלפיים, "אלוני אבא"), אשר היה בצמוד לאדמות בית לחם.

תחילה הגיעו לבית לחם כ-13 משפחות, ובנו את בתיהם לאורך רחוב אחד ישר. 4 משפחות גרו החל מן העלייה לקרקע, ובתום בניית הבתים הראשונה ב-1910, גרו כל 13 המשפחות ביישוב. כמו כן עם הקמת המושבה נבנו גם מבני ציבור שכללו בין השאר את בית העם אשר שימש גם כבית התפילה, מגדל מים ומחלבה. על פי הספר על הקולוניה הגרמנית בארץ ישראל מאת קארל אימברגר, ב-1918 גרו 54 אנשים במושבה, ב-1926 גרו בה כ-97 אנשים וב-1935 גרו בה 106 אנשים (27 משפחות).

הטמפלרים הקימו בבית לחם מושבה חקלאית מודרנית ומפותחת לאותה תקופה. התושבים עסקו בגידולי שדה אופייניים: חיטה, שעורה, שיבולת שועל ותירס, בנוסף גידלו תפוחי אדמה וקטניות, דבר אשר היה ייחודי לחקלאים הגרמנים בארץ באותה תקופה. עם הגידול בביקוש לחלב בארץ עם העלייה היהודית לארץ החלו הגרמנים בבית לחם להתפרנס ממשק החלב. ענפים נוספים בהם עסקו תושבי המקום כללו את ענף הענבים, ענף הזית וענף עצי ההסקה. במשקי הבית גידלו התושבים עזים, כבשים תרנגולות וחזירים. כמו כן, בשיתוף עם תושבי המושבה ולדהיים השכנה (כיום אלוני אבא), מימנו התושבים את סלילת הכביש המחבר בין חיפה לנצרת, ככל הנראה כדי לשפר את אפשרויות הפרנסה והמסחר של היישובים אשר נמצאים בין שתי ערים אלו.

עם הקמת הרייך השלישי חלק מהטמפלרים הפכו לתומכים במפלגה הנאצית. מן העדויות לגבי בית לחם נמצא כי בין השאר פעלה במקום תנועת הנוער הנאצית הנוער ההיטלראי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עצרו הבריטים תושבים טמפלרים רבים בארץ שהוגדרו נתיני אויב וגירשו את רובם לאוסטרליה. בבית לחם המשיכו לגור משפחות אשר לא גורשו אך בזמן המלחמה היה היישוב נתון להסגר. ידוע כי במהלך המלחמה ולמעשה עד 1948 חיו במושבה כ-30 אנשים, מתוכם 9 היו חברים במפלגה הנאצית.

בשטח היישוב, ליד בתיהם של התושבים הטמפלרים היה שטח החאן הערבי בו השתכנו חלק מתושבי הכפר אום אל עמד לשעבר אשר מצאו עבודה במושבות ולדהיים ובית לחם. החאן היה בית דירות עשוי טין וחמר מקומי. החאן נבנה בכניסה המערבית ליישוב בפאתי המושבה. על פי העיתון "די וארטה" ("המצפה" - עיתון הקהילה הטמפלרית של אותה תקופה) הערבים גרו בשכנות לבית לחם, בחאן שהיה בתחילת המושבה. הוא נבנה על יישוב עתיק שחלק מבתיו היו מבנים עתיקים (באותו אזור בו היה החאן נמצאו שרידי הכנסיות העתיקות מן המאה ה-5). לפני הקמת המושבה הטמפלרית היה מצבם הכלכלי של הערבים גרוע מאוד. האדמות עליהם ישבו נמכרו על ידי השלטון העותמאני לגביר בביירות והם נהפכו לאריסיו. כשהתחילה להיבנות המושבה הטמפלרית, מצאו הערבים מקום עבודה במשקים. חלקם גרו בחאן וחלקם גרו מעל הרפתות של התושבים. החאן לא היה בית של משפחה מסוימת אלא היה בית דירות ושיטת ההחזקה הייתה כזו שכל בעל משק אשר נזקק לשכן את פועליו – היה שוכר עבורם חדר או מספר חדרים בחאן. החאן לא קיים כיום.

כיבוש היישוב במלחמת העצמאות

ב-17 באפריל 1948 החל המבצע לכיבוש היישובים הטמפלרים וולדהיים ובית לחם, שנחשבו למשתפי פעולה עם הנאצים והבריטים ניסו לסלקם לאוסטרליה עקב כך. הכיבוש בוצע בידי כוח של ההגנה. בשעה 03:35 החל הכוח בפעולת הכיבוש של וולדהיים. הכיבוש ארך כשעתיים ובזמן הכיבוש נהרגו 2 טמפלרים. רבים מהתושבים הטמפלרים של בית לחם אשר הבינו את המתרחש החלו לארוז בחופזה חלק מחפציהם כאשר חפצים רבים הם משאירים מאחור והחלו לברוח לכיוון נצרת. בשעה 07:00 החל כוח ההגנה לנוע לכיוון בית לחם. במושבה נשארו מספר נשים שגורשו לאחר מכן מן המושבה ובעת הכיבוש הייתה התנגדות מועטה, שכללה מחסומים בכביש הגישה בין בית לחם לוולדהיים ותקיפות (ככל הנראה בנשק קל) ממבואות הכפר ומהגבעות המקיפות אותו. על פי דו"ח של כוח ההגנה שהוגש לאחר הכיבוש נתפסו 72 שבויים מכיבוש שני היישובים והם נלקחו על ידי הצבא (וככל הנראה הצטרפו לגירוש כלל התושבים הטמפלרים לקפריסין ומשם למושבות באוסטרליה, גרמניה או ארצות הברית). במשך יומיים בילה חלק מן הכוח הכובש בהמתנה להתנגדות כלשהי, בחפירות ובטיפול במשק החי שנותר משוחרר במקום. לאחר יומיים החלה ההתיישבות בבתים שננטשו.

בתקופת המדינה

בניגוד ליישובים אחרים בעמק יזרעאל, בית לחם הגלילית הייתה אמורה להיות בשטח המדינה הערבית לפי תוכנית החלוקה ואילו תוכנית המגירה למקרה בו ייכבש המקום לא הייתה מגובשת.

התושבים הראשונים שעלו ליישוב לאחר כיבושו ב-48 הורכבו מכמה קבוצות:

• ארגון החורש – אנשי עליית הנוער שעלו ב-1938 לנהלל והוכשרו לעבוד בחקלאות. הקבוצה עזבה בהמשך את עליית הנוער וב-1940 התמקמה בחוות שטוק.
• חברי ההגנה שהיו חלק מכיבוש המושב – מספר חיילים מהכוח הכובש של המושב במלחמת העצמאות נשארו במקום בתום המלחמה והפכו לחלק ממקימי היישוב.
• ניצולי שואה שעלו עם קום המדינה והצטרפו בימיו הראשונים של היישוב.
• תושבים מערים מרחבי הארץ.

בית העם

השנים הראשונות

בימים הראשונים הגיעו רק הגברים מתוך קבוצת חוות שטוק ואחר כך הצטרפו הנשים והילדים והתמקמו בבתי הטמפלרים. חצי מהיישוב שימש את הצבא כבית ספר למ"כים ואילו החצי השני היה של המתיישבים שהגיעו. תחילה חיו התושבים במתכונת של קיבוץ כדי להקל על תנאי המחיה הקשים. בשנתיים הראשונות להקמת היישוב הגיעו תושבים חדשים ובבתים רבים חיו 2 ואפילו 3 משפחות יחד.

ב-1950 החליט הצבא לפנות את בית הספר למ"כים ובמקומו הייתה מתוכננת לקום תחנת ניסיונות של המדינה. עם עזיבת הצבא את המקום השתלטו התושבים על הבתים שפונו ולא נתנו לאנשי משרד החקלאות להיכנס למושב. בעקבות המקרה עד 1954 החרימו מוסדות המדינה את היישוב ולא הקצו לו משאבים לפיתוח. לאחר משא ומתן קיבלה המדינה את תביעת התושבים להפוך את השטח לחלק מהיישוב. לכן רק באותה שנה חובר היישוב לרשת המים. עד אז השתמשו התושבים במגדל המים שבנו הטמפלרים, ורק בשנת 1957 חובר היישוב לחשמל. במפות של משרד החקלאות משנות ה-50 מופיעה בית לחם הגלילית בשם "החורש" ואלוני אבא בשם "במאבק".

ב-1951 החלו התושבים בעצמם כבר לתכנן את הרחבת היישוב עם הגעת תושבים נוספים והם דנו במיקומם של המשקים החקלאיים החדשים שיוקצו לחלק מתושבי הכפר לעומת תושבים שיישארו במשקים ובבתים הטמפלרים. ב-1953 קיבל המושב 10 צריפים אוסטריים מהסוכנות היהודית ואף הגיעו תושבים נוספים ליישוב. התושבים החדשים וחלק מהתושבים הוותיקים עברו לגור ב"מעברה". הצריפים הוקמו בתוך המשק המיועד ובהמשך בנו בתים לצד הצריפים ועברו אליהם.

באמצע שנות ה-50 הוחלט להקים בית ספר משותף עם היישוב השכן אלוני אבא. בית הספר קם בכניסה למושב והוא נקרא אלון הגליל (אלון על שם אלוני אבא והגליל על שם בית לחם הגלילית). מבית הספר יצאו 9 מחזורים עד שנסגר אך למדו בו רבים מהתושבים החיים במושב כיום.

במרכז המושב הוקצו חלק מהבתים הטמפלרים למבני ציבור והם שימשו כמחלבה ומחסן אספקה. מרכז הקהילה הטמפלרי הפך לבית העם של המושב ובו נחגגו האירועים השונים. התושבים גם הקימו בית כנסת לשימוש הציבור.

בית העם ומגדל המים

התפתחות היישוב במרוצת השנים

עד תחילת שנות ה-60 היה ניהול כספי משותף לכל המשקים בתוך הוועד של היישוב, זאת עקב הקושי של התושבים להסתדר לבד עם הקמת משק חי וטיפול בגידולים. בשנות ה-60 עבר המושב באופן סופי לחלוקה כספית בה כל אדם מטפל במשק שלו וכך גם יכל כל אחד לפתח את המשק כראות עיניו. במשך השנים השתנו ענפי הגידול בכל משק, גידולי פרג, ענף פרחים, זיתים, גידולי זרעים, פרות ועוד.

בתחילת שנות ה-90 הוקמה הרחבה קהילתית לקבלת תושבים חדשים. בהמשך, עם הצטמצמות הפרנסה מחקלאות הלך והתפתח במושב ענף התיירות. בשנות ה-2000 המושבות הטמפלריות זכו לתשומת לב של מטיילים רבים בארץ והענף התרחב. וכיום מתפרנסים רבים מהתושבים משירותים לתיירים.

תיאור היישוב בהווה

היישוב מונה כ-170 משפחות. הוא בנוי משני רחובות ראשיים ועוד רחובות צדדיים רבים.

משני צידי הרחוב הראשי אשר דרכו נכנסים למושב ניצבים בתי האבן מהתקופה הטמפלרית. למעשה הבית הטמפלרי הראשון במושב מציין את הכניסה הישנה למושב בתקופת קום המדינה לפני ההרחבות השונות.

במרכז המושב נמצאים הבתים הטמפלרים הציבוריים עוד מייעודם המקורי, והם משמשים כמבני ציבור גם כיום:

• מבנה בית העם הטמפלרי המשמש כבית העם והספרייה של היישוב.
• המבנה המחובר למגדל המים משמש כמזכירות היישוב.

לצד הרחוב הראשי בתים נוספים שנבנו בהרחבות שונות מאז הקמת היישוב.

המושב מוקף בשדות החקלאים וביער אשר משמש למרעה עדר הכבשים המשותף של התושבים.

תושבי המקום בחלקם מתפרנסים מחקלאות (גידולי שדות, רפתות ולולים, עצי זית). כמו כן תושבים רבים מתפרנסים מתיירות ובמקום מספר צימרים, מוזיאון, מסעדות, חנות תבלינים, בתי קפה, גלריות ואטרקציות שונות (כגון ספא, מועדון חץ וקשת, רפת תיירותית ועוד).

במושב פועלת תנועת הנוער "בני המושבים".

גלריית תמונות

• 
  בית העם בבית לחם הגלילית, דוגמה לאדריכלות טמפלרית
• 
  חלון בבית לחם הגלילית
• 
  בית טמפלרי טיפוסי
• 
  מבנה טמפלרי
• 
  מבנה טמפלרי המשמש כבית מגורים
• 
  מבנה טמפלרי
• 
  מגדל המים
• 
  מגדל המים בבית לחם
• 
  אנדרטה לבני המשפחות אשר נספו בשואה
• 
  האנדרטה ליד בית העם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בית לחם הגלילית בוויקישיתוף

• בית לחם הגלילית - אתר הבית
• בית לחם הגלילית באתר הרשות לפיתוח הגליל
• סיפור מקומי בית לחם הגלילית - ארכיון קהילתי שיתופי
• בית לחם הגלילית - מסלול טיול מפורט מאתר טיולי - טיולי משפחות בארץ
• ותיקים מספרים על בית לחם הגלילית - אתר בו ותיקי המושב מספרים את סיפור הקמת ובניית היישוב.
• בית לחם הגלילית, במרכז המידע לנגב ולגליל של תנועת אור