בדואים

נוודים ערביים ומוסלמים אשר עברם במדבריות ערב וסוריה
(הופנה מהדף בדווים)
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: רמה נמוכה, אוריינטליזם, חוסר במקורות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בדואים (או בֶּדְוִים; בערבית: بَدْو, לעיתים נעשה שימוש גם בכתיב המלא: "בדווים") היא קבוצה אתנית של ערבים נוודים או נוודים־למחצה, רובם המכריע מוסלמי[1], קיים מיעוט בדואי נוצרי בירדן.[1] נהוג לזהות את הבדואים על פי השיוך השבטי שלהם. בראש כל שבט ניצב שייח'. בני החמולה או השבט או מספר שבטים קרובים ("עשאיר") מייחסים עצמם פעמים רבות לאב מייסד אחד. האוכלוסייה הבדואית נפרסת בחגורת המדבריות, מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, מדבריות צפון אפריקה, חצי־האי סיני והנגב, ועד לחופו המזרחי של חצי־האי ערב.

בדואים
بدو
אוכלוסייה
22,000,000 עריכת הנתון בוויקינתונים
דת
אסלאם סוני, אסלאם עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חמולה בדואית בעומאן

הבדואים בישראל מהווים כ־3.5% מאוכלוסיית המדינה.[2]

אטימולוגיה

עריכה

בערבית הבדואים נקראים בַּדְוְ (بَدْو), או בַּדַוִיּוּן (بَدَوِيُّون); ביחיד: בַּדַוִיּ (بَدَوِيّ). השם נגזר מהמילה הערבית בָּאדִיַה (بَادِيَة), שפירושה "מדבר", או "אזור צחיח".

הבדואים מכנים את עצמם ערבים (عَرَب).

לעיתים משתמשים בכינוי זה גם כהתייחסות לקבוצות לא ערביות של נוודים, למשל הבג'ה, שרובם שוכנים במרחב שבין הנילוס וים סוף בסודאן והיתר באריתריאה ובדרום המדבר המזרחי של מצרים.

מוצא

עריכה
 
מפה של שבטים בדואים משנת 1900

התפשטות האסלאם, שהחלה למן המאה השביעית לספירה, נשאה עמה בדואים יוצאי חצי־האי ערב אל ארצות שצורפו אל האימפריה הערבית־מוסלמית. במשך תקופות ארוכות מילאו הבדואים תפקיד של מי שפושטים על הכפרים ועל הערים כדי לבזוז אותם וכמי שתופסים עצמם כאדוני הארץ, בשל היותם "ערבים אמיתיים" במוצאם.

הבדווים היו ה"ע'זאיין", קרי: הפושטים בגדוד, המתנפלים על הכפריים ויוזמים התנגשויות עמם. הכפריים, שלא הסכימו עם התנכלויותיהם של הבדווים, עמדו לא אחת על נפשם והשיבו מלחמה שערה. עד היום קיימים בלבות הכפריים משקעים של איבה כלפי הבדווים מן הימים הרחוקים, שבהם היו הבדווים שולטים בדרכים וחומסים רכוש המגע בין הבדווים לכפריים הביא אותם, בכורח נסיבות פוליטיות, חברתיות וכלכליות, לידי סימביוזה עם התרבות החקלאית והעירונית שהונהגה בארצות שאליהן הגיעו מחצי-האי ערב.

בכל המפגשים הללו תבעו לעצמם הבדווים את הזכות להיחשב ל"ערבים טהורים". אף שהעמים שישבו במרחב הנכבש הפכו במרוצת הזמן לערבים, נחשבו עמים אלה לנחותים בהשוואה ליוצאי חצי-האי ערב. שילוב זה בין נוודים או נוודים למחצה לבין חקלאים, כאשר הנוודים הם בעלי הקרקע ובעלי הנשק, ומשתייכים על כן למעמד "האדונים" והפטרונים, ואילו החקלאים או הבדווים-פלאחים הם האריסים, בני המעמד הנחות ומבצעי כל המלאכות הקשות הקשורות בעבודת האדמה בוא מודל אשר מצוי גם בארצות אחרות בעולם הערבי-מוסלמי.[3]

דתות

עריכה

רובם המכריע של הבדואים הם בני דת האסלאם המשתייך לזרם הסוני.

קיים מיעוט בדואי נוצרי בירדן, המתחלק לפי השתייכות שבטית וכנסייתית: רובם בני הכנסייה הנוצרית־אורתודוקסית־יוונית ומיעוטם מהכנסייה הקתולית. השבטים הנוצרים־אורתודוקסים הם: אלהלסה, אלחדדין, אלמדאנאת, השבטים הקתולים: אל-בקעאין, ואלחג'אזין.[4]

בדואים באפריקה

עריכה

בדרום מאוריטניה, בדרום מרוקו ובדרום אלג'יריה רווחים יחסים כאלה בין חקלאים אפריקאים לבין בני שבטים הקשורים למוצא ערבי או לתרבות הערבית. בני התרבות הערבית נקראים בצפון-מערב אפריקה בשם "ביד'אן" (לבנים); האריסים שחורי-העור נקראים בארצות אלה בשם "חראת'ין", ואילו העבדים שחורי העור וצאצאיהם נקראים "עביד". במאוריטניה מוכרים ה"חראת'ין" בשם "המאורים השחורים". השם "חראת'ין" בערבית מציין את תפקידם של אנשי קבוצה זו כאריסים בני חסות בתוך המערכת הכלכלית-החברתית השוררת בארצות שבהן ישנה סימביוזה דומה בין נוודים-לשעבר ליושבי קבע. החראת'ין סבלו מניצול ומהשפלה בשל מעמדם הכלכלי-חברתי ובשל היותם שחורי-עור ושונים מן הערבים הנוודים. עם השנים הפך מעמדם החברתי-כלכלי למעין קטגוריה אתנית.[5]

בדואים בישראל

עריכה
  ערך מורחב – בדואים בישראל

הבדואים לפני קום המדינה

עריכה
 
אמהות וילדים בדואים, בתמונת פוטוכרום מסוף המאה ה-19 של הצלם הצרפתי פליקס בונפיס

מסגרת הזמן הנדונה, מבחינה היסטורית, מצומצמת לכאורה אך מהווה תקופה סוערת, רבת תמורות והרת-גורל לבדוויי הנגב. תקופה זו, ששת העשורים הראשונים של המאה ה-20, מתחלקת לשלוש תקופות-משנה:

1900–1917 – סוף שנותיו של השלטון העות'מאני.
1917–1948 – תקופת המנדאט הבריטי.
1948–1960 – הבדואים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

התקופה העות'מאנית, 1900–1917

עריכה

השנים 1900–1917 מציינות את סוף תקופת הנוודות, מבחינתם של בדוויי הנגב. שני אירועים-תהליכים מרכזיים מנציחים את התקופה בתודעתם של הבדווים. האחד – כניסת הבדווים תחת שלטון מרכזי, שלגבי דידם לא הורגש כמעט במשך ארבע-מאות שנה: השני – הקמת העיר באר-שבע, שעד היום הם רואים בה עיר בדווית לכל דבר.

העידן העות'מאני הוא תקופה של ניגודים. לכאורה זוכרים אותו הבדווים כ"ימי החופש", כמו שקובעת האימרה: "אלבאדיה מן פוק אלקאנון" (המדבר מעל לחוק) – דהיינו, תקופה של אנרכיה מוחלטת. חיי הבדווים הצטיינו באוטונומיה ואי-התערבות חיצונית, כשהמדבר מקנה להם שטח פעילות בלעדי. מצב זה נמשך כאלף שנים, כל עוד השלטונות לא מצאו עניין במדבר ובשליטה על נוודיו.

חג' חרב אבו כף מבטא במילים מספר את המצב ששרר בנגב, בין השבטים, עד 1900: בעבר לא היה שלטון. השבטים שלטו זה בזה לסירוגין, על-פי כוחם. אף אם היית אויבי יכולנו להיות שכנים ולשאוב מאותם מקורות-מים. אך כאשר נלחמנו, הייתה זו מלחמת חורמה. ואולם, הזמן הנוכחי שחור כזפת: אין אמון, הלב חלש, ויש רמאות ושקר; יש צער.

עד שנת 1896 חיו בדוויי הנגב בחופש כמעט מוחלט, כשהמדבר מקנה להם יתרונות רבים. בתחום הכלכלי היו אלה מקורות המים, שטחי-מרעה ודרכי-מעבר שנשלטו על-ידם. בתחום הפוליטי שימש המדבר כמקום מקלט מפני השלטון. הביטויים העיקריים לחופש ולאוטונומיה הפנימית שממנה נהנו הבדווים היו: אי-כפיפות לשלטון כלשהו, ארגון השבט והמטה כמדינה-זוטא והפעלת כוח, הן במלחמות פנימיות והן בפשיטות על היישוב. הגבלת החופש החלה בשנת 1896, כאשר בעקבות מלחמה בין-שבטית, נמצאה לטורקים הזדמנות בלתי-שגרתית לחדור אל שבטי הבדווים ללא קושי מיוחד. מספר חג' ח'ליל אל-אסד, בנו של מי שעמד בראש שבט באותה תקופה: בשנת 1896 הוצב האוהל של חסן אל-מלטעה על בארות המים והועמד לרשות השלטון, שהשתמש בו כמשרד ומקום-היוועדות. אוהל זה נשאר בתפקודו זה, נוסף על אוהלים אחרים שהביאו הטורקים, כבסיס-שליטה עד להקמת בניין הסראיה (השלטון) בבאר-שבע שהושלם בשנת 1905. הלקח הוא שהבדווים עצמם הם שהזמינו את התערבות השלטונות. עם זאת, לא בנקל נכנעו הבדווים להשתלטות הטורקית עליהם ואף ניסו להתמרד: תחילה על-ידי התנקשות, פה ושם, בז'נדרמים (שוטרים) טורקיים. ב-1903 נעשה ניסיון למרד כללי נגד הטורקים, ביוזמתו של שיח' סאלם אבו רביעה, שכלל גם מגעים עם ראשי הקהילה היהודית בארץ-ישראל.

בשני אופנים פגעו השלטונות הטורקים בבדוויי הנגב, פגיעה שלא נשכחה עד עצם היום הזה: האחד, שליטה בדרך הדיכוי והענישה והשני, פגיעה בממונו הדל של הבדווי. השליטה התבטאה במשלחות-עונשין של רוכבי-גמלים אל תוך המדבר. גרועה מכך הייתה ההשפלה שנהגו השלטונות בשיח'ים ובמנהיגים שנעצרו והושלכו לבתי-סוהר. על מפקד טורקי בשם רוסטום באשה מספר חג' חסן נצאצרה כי בעקבות מלחמה בין שבטי התראבין והעזאזמה אסר הראשון את השיח'ים שלהם והכניסם לבית-סוהר. רוסטום באשה כונה גם "אבי השבטים" ו"אבי שוט הדקל", שבו נהג להלקות את השיח'ים, בתגובה על ניסיונותיהם לשחדו בכסף.

בתחום הפגיעה ברכוש פעלו הטורקים בשתי שיטות: האחת, לקיחת רכוש ומקנה במהלך ביקורי-פתע, כפי שהבדווים אומרים: "אלשוקה ואלענז, אתתניה ואלעוכה אלממליה" (היריעה והעז והמזון). הדרך הממוסדת לגביית המיסים הייתה שיטת האלתזאם. השלטון מינה אישיות בדווית בכל מטה (קבוצת שבטים) שיהיה ה"מולתזם" (גובה המס). היה זה מס-גולגולת שנתי שאסף המולתזם, והוא העביר לשלטונות את הסכום שנקבע על-ידם, כשהוא נהנה מדמי-גבייה. על אלה אומרים הבדווים עד היום: "כאנת חוכומה ט'למה" (היה שלטון עריץ). בדברי הפרשנות יאמרו לך, כי העריצות נבעה מכך שהיה זה שלטון שלקח יותר מאשר נתן. מכאן שהבדווים ציפו ליחסים שיושתתו על הדדיות ולא חד-צדדיות, כביטוי האמרה: "אל חוכומה אלרב אלזעיר" (הממשלה/השלטון הוא האלוהים הקטן), דהיינו: כפי שלאלוהים מחויבות כלפי האדם יציר-כפיו, כך גם לשלטון. על-כן, המסקנה הבלתי נמנעת הייתה חוסר-אמון ושאט-נפש שביטוים באמרה הידועה: "איד אעלה מן אידכ, בוסהא ודעלהא בלקטע" (יד חזקה מידך – נשקה והתפלל שתיכרת). הבדווים שמרו את טינתם לשלטון, עד להזדמנות שיוכלו לנקום, ואמנם זו לא איחרה לבוא. על-כך אומר חג' חסן אל-נצאצרה: "מא כסר אל-תורכ אללא אל-חון" (הטורקים לא היו מוכרעים במלחמה – אלמלא הבגידה). הכוונה היא לבגידתם של הבדווים. ידוע כי הטורקים הצליחו לגייס כמה גדודי צבא מקרב הבדווים בנגב, והמקורות מציינים את עזרתם ואומץ לבם של הבדווים. ככל הנראה האמת ידועה רק לזקניהם, שכיום אינם רואים עוד סכנה ב"גילוי האמת", והיא שהבדווים סייעו לצבא האנגלי בפעולות-ריגול בעורף הטורקים, לפני המלחמה.[6]

תחת שלטון המנדט

עריכה
 
יוסף נחמני בחברת בדואים, 1936

הרתיעה מפני השלטון המרכזי, שציינה את התקופה העות'מאנית, הצטמצמה במידה רבה מאוד בתקופת המנדאט הבריטי. אדרבא, הבריטים לא היו זרים לחלוטין לבדוויי הנגב. כאמור, בסוף שנות השלטון הטורקי, קוימו מגעים חשאיים בין הבדווים לבין האנגלים שישבו במצרים. המגעים נועדו להכין את פלישת האנגלים, באמצעות סוכנים חשאיים, הספקת נשק לבדווים ותגמולים לשיח'ים, מתוך מטרה שבבוא העת יחבלו במאמץ המלחמתי של הטורקים. ואכן, כפי שראינו לעיל, כך עשו. הדימוי החיובי שנותר בזיכרונם של הבדווים מן התקופה הבריטית, מקורו ביחס האוהד שגילו שלטונות המנדאט כלפי הבדווים ותרבותם. ואולם, בצד ניסוח כללי זה, מן הדין לעמוד על מאזן יחסי-הגומלין של אותה תקופה אידילית שבין הבריטים לבין הבדווים. הבריטים שבאו אחרי הטורקים, למדו מן השגיאות של קודמיהם ואולי באמת אהדו יותר את העניין הערבי בכלל, ואת הרומנטיקה הבדווית בפרט. הנחה זו מתאשרת על-ידי שורת פעולות ובמדיניות אוהדת כללית.

פעולה ראשונה שבה פתחו הבריטים הייתה שכלול מקורות המים הקיימים וחפירת בארות חדשות, התקנת שקתות וכו'. הפעולה לא הצטמצמה לבאר-שבע אלא חדרה אף לתחומי השבטים, תוך מינוי אחראים מקומיים לאחזקת הבארות. פעולה זו חיזקה את הזיקה של השבטים למקומות שבהם היו מפוזרים מאהליהם, ובד בבד עם התפשטות החקלאות, החלו הבדווים גם בחפירת בורות לאגירת מי-גשמים. חפירת הבורות מנעה את הצורך להביא מים מהבארות, שלעיתים היו במרחקים גדולים. פתרון-מה של בעיית המים ובעיקר הפיכתם לנכס ציבורי, כל-שבטי, ביטלו את הצורך בנדידה, פרט לשנות בצורת. קיומו של מקור מים קבוע, עתיד להיות יסוד ראשון לביסוס היישוב הבדווי שיקום בשנות השלושים והארבעים.

בתחום הכלכלי הוכיחו הבריטים כי אינם אדישים למצוקות-בצורת השכיחות בנגב. תקופות בצורת קשות במיוחד היו בשנים 1926–1928, 1936–1940, 1942–1946. לפחות פעמיים נחלצו השלטונות לעזרת הבדווים והצילו את מקניהם, על-ידי העברתם מהנגב אל שטחי מרעה בצפון הארץ. בבצורת של שנת 1928 הובילו את המקנה לכרי המרעה של סביבות בית-שאן: ואילו בשנת 1946 שהתפרסמה כ"סנת אל-שחן" (שנת ההובלה במשאיות), הובילו את המקנה אל הכרמל ואזורים אחרים (כגון, המשולש ושפלת יהודה).

הבריטים הגדילו לעשות כאשר בשנות הבצורת של 1943–1944 חילקו לבדוויי הנגב סעד ישיר בצורת מנות מזון וכן מספוא לצאן. במקביל יזמו הבריטים עבודה שכירה במסגרת בניית התשתית הצבאית של מלחמת העולם השנייה, שכללה גם סלילת כבישים, שהמפורסם שבהם הוא "כביש הרעב".

מן המפה שלהלן עולה כי הגירות-רעייה של בדוויי הנגב, היו גם בתקופת השלטון הטורקי, ואולם ההבדל ביניהן לבין ההגירות בתקופת המנדאט טמון במעורבות הממשלה. בעוד הטורקים לא סייעו לבדווים בשנות הבצורת המצוינות במפה, הפך העניין למחויבותה של הממשלה הבריטית. זהו אות נוסף וגורם שעודד את הבדווים להתקבע, משום שעוקץ אי-הוודאות בפרנסה הוקהה וממילא ביטל את הנוהג להילחם על שטחי-מרעה. כל גורם מעין זה שיחק תפקיד בדינאמיקה של צמצום הנוודות והמעבר להתיישבות-קבע.

הבדואים בישראל, 1948–1960

עריכה
 
בדואים בסיני, 1967

אם בתקופה הבריטית נוצרו התנאים הראשוניים להתקבעותם של בדוויי הנגב, הרי שבתקופה הנדונה הבשילו התנאים להתיישבותם. בשנות ה-60, הנמצאות מחוץ למסגרת השנים בהן עוסק המאמר, יתחיל תהליך ההתיישבות הספונטנית של הבדווים. משום כך, השנים 1948–1960 מהוות תקופת-מעבר לזמנים חדשים, תרתי-משמע. מחד גיסא, מעבר לחיים במדינה חדשה, היא מדינת ישראל, ולתהליכי מודרניזציה נמרצים ודרמטיים; מאידך גיסא, צעידה במקום באורחות-חיים ומסורות שהן אנטי-תיזה למודרניזציה. החיים במדינת ישראל כמיעוט דתי (מוסלמים מול יהודים) ותרבותי (נוודים מול יושבי-קבע), הצמיחו מאבקים בין הבדווים לבין הממסד ; לעיתים סמויים ולעיתים גלויים. מעולם לא עמדו בפני השלטון והממסד הכרעות קשות, ביחסים עם הבדווים, כפי שקרה במדינת ישראל. לא הטורקים ולא הבריטים הועמדו בפני הצורך לקבוע מדיניות ולבצע מהלכים שיש בהם לא רק פעולות-שליטה, אלא אף ניסיונות לקירוב הבדווים ושילובם במערכי החברה, הכלכלה והיישוב הישראליים. אף-על-פי שמעולם לא נקבעה מדיניות רשמית כלפי הבדווים, על-פי חוק, הרי שבמרקם העשייה השלטונית היום-יומית יכלו הבדווים לחוש בתוך זמן מועט כי מתייחסים אליהם כאל מגזר מועדף. זמן לא רב אחרי מלחמת העצמאות, בשנת 1954, זכו הבדווים בנגב לאזרחות ישראלית וסופקו להם תעודות זהות כדין. מאז ראו עצמם אזרחים לכל דבר ועתידים היו לעמוד על זכויותיהם ככל אזרח ישראלי.

אוכלוסייה וטריטוריה

עריכה

מלחמת העצמאות הייתה נקודת-מפנה גורלית לכל שבטי הבדווים בנגב. השינוי המיידי והעיקרי היה בתחום הדמוגרפי. בנגב, שערב המלחמה היו בו כ-70,000 בדווים, במסגרת שבעה מטות וכ-100 שבטים שונים – נותרה רק שביעית מאוכלוסייה זו. על-פי נתונים רשמיים מנו הבדווים בשנת 1951 – 12,740 נפש; במסגרת 17 שבטים, שרובם ככולם נמנו עם מטה התיהא.

השינויים באוכלוסיית בדוויי הנגב:

השנה

המטה

1947 1951
תיהא

עזאזמה

תראבין

27,069

16,505

33,064

11,270

740

730

המקור: בן-דוד, י', תשמ"ג, שלבים בהתפתחות היישוב הבדווי הספונטני בנגב, במעבר מנוודות למחצה להתיישבות קבע. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 55.

מרבית האוכלוסייה הבדווית ברחה או היגרה מהנגב, אם מפחד הקרבות או כהיענות לקריאת "הוועד הערבי העליון", להצטרף לצבאות הערביים. קיימת טענה בקרב זקני הבדווים שלפחות שליש מהבורחים היגר מפחד שנבע מאי-הכרת היהודים שתוארו בזמנו כ"כופרים" ו"צמאי-דם". אובדן כוחם המספרי, שהיה כרוך בהלם המיידי של כיבוש הנגב על-ידי צה"ל, הוביל למצב של דכדוך ואי וודאות לגבי העתיד. אי-הכרת מדינות ערב בישראל גרמה לניתוק הבדווים מאזורים ומגזרים שעמם היו להם יחסי-גומלין, כלכליים משפחתיים ופוליטיים, בצפון-סיני, בגדה המערבית ובירדן.

המצב הביטחוני בארץ, בשנות המדינה הראשונות, חייב הקמת ממשל צבאי לטיפול באוכלוסייה הלא-יהודית שנותרה בארץ. הממשל הצבאי תחם את בדוויי הנגב בשטח מוגדר שקיבל את הכינוי "אזור הסייג". הבדווים שהיו מפוזרים מחוץ לסייג, רוכזו לתוכו, בלא שהוקפד על קו-תיחום בין השבטים. תיחום האוכלוסייה הבדווית והעברת מקצתה לסייג, עתידים היו לצמצם צמצום משמעותי את אפשרויות המחיה שלהם, באשר האדמה שימשה להם כנכס-ייצור ראשוני, למרעה ולחקלאות הבעל.[7]

יחסי בדואים-ממסד

עריכה
 
בדואי בסיני

דפוס השלטון הישראלי היה דומה בתקופת הממשל הצבאי לשלטון המנדט. זוהי תקופה שבה התחזק מוסד השיח'ים וממילא המנהיגות המסורתית. מצד אחד היה נוח לממסד ולשלטונות למסד את מנהיגות השיח'ים, עקב חוסר-ניסיון וידע במגעים עם האוכלוסייה; מצד שני האוכלוסייה הייתה זקוקה לתיווך השיח'ים עם השלטונות. בני השבטים פיתחו תלות גדולה במנהיגותם המסורתית, משום שלא ידעו את השפה העברית. יתר-על-כן, השיח' הפך לשתדלן שכוחו בהשגת הטבות והקלות מהממשל, כגון: רישיונות יציאה מהסייג, חכירת אדמות חקלאיות והשגת עבודה שכירה במשק היהודי. כוחם של השיח'ים התחזק משום שעל שכמם הוטלה האחריות לנעשה בתחומי השבט.

בשנים הראשונות למדינה הבדווים עדיין אינם באים במגע עם יהודים וישראלים, ורק מספר מצומצם מביניהם הורשה להיכנס לעיר באר-שבע, ביניהם השיח'ים ומפעילי החנויות בשבטים. השוק הבדווי נסגר למשך שש שנים (1948–1954). פתיחתו מחדש לא הייתה בבאר-שבע אלא בתל אל-מלח, ובמקום זה הוא פעל במשך שמונה חודשים, ואחר-כך שב למקומו המסורתי בבאר-שבע. חידוש השוק הבדווי בבאר-שבע היה אות וסימן לנורמליזציה בחיי בדוויי הנגב. במקום סוחרי עזה וחברון שפעלו בתקופה הבריטית, באו לשוק החדש-ישן סוחרים ערבים מנצרת, יפו, לוד ורמלה. תנועת הסחורות בשוק התבססה בחלקה הגדול על סחורות מוברחות מהגדה המערבית והעסקים פרחו עקב מדיניות הצנע והמחסור ששררו בישראל. עד מהרה הפך יום השוק השבועי – יום ה' בשבוע – למוקד לפעילות כלכלית וחברתית ויום המגעים עם משרדי הממשל הצבאי. כבעבר, שבה באר-שבע להיות אבן-שואבת לבדווים, הרואים בה את בירתם.[8]

החברה הבדואית בישראל כיום – תפרוסת ההתיישבות

עריכה
 
תפרוסת האוכלוסייה הבדואית בישראל לאורך השנים
 
אלוף אורי גורדין בביקור בקהילה הבדואית לרגל חג הקורבן, יולי 2022, במסגרת ביקור הרמטכ"ל אביב כוכבי

בשנים 1949–1953, לאחר הקמת המדינה והכללת הנגב בתחומיה, התרחשו שינויים רבי-עוצמה בחיי הבדואים בנגב. משפחות וקבוצות רבות ברחו או גורשו לירדן ולסיני, חלקן שבו לישראל, ובשנת 1953 מנתה האוכלוסייה הבדואית כ-11,000 נפש, כלומר: כשישית ממספרה בשנת 1948. הבדואים שבנגב נחשבו אזרחי ישראל, אך עד שנת 1966 חיו תחת שלטון צבאי, שהשפיע באורח מכריע על תחומי החיים האזרחיים. במצב זה הפך השבט ליחידה פוליטית, שמנהיגה הוא השייח' הממונה על-ידי הממשל ובהסכמתו.[9] בראשית שנות ה-50 פונו הבדואים משטחיהם ושוכנו באזור סגור בבקעת באר-שבע. אזור זה, המהווה כעשירית מן השטח שאוכלס על-ידם קודם לכן, מכונה אזור הסייג ובו מרוכזים רוב הבדואים עד היום.[10] שאלת הבעלות על הקרקעות הן באזור הסייג והן במרחבים שאותם עזבו הבדואים בראשית שנות ה-50 נותרת בעינה ותוסיף להשפיע על תוכניות הפיתוח האזורי בכלל ועל התיישבות הבדואים כפרט. מגמת המדינה לפתור בעיה זו באה לידי ביטוי בתוכנית הקיבוע והיישוב של הבדואים בנגב. עיקריה של התכנית: ויתור סופי מצד הבדואים על אדמות הנתונות בסכסוך עם המדינה, תמורת אדמות ותשתיות למגורים שמעמידה המדינה לרשותם בשבע עיירות שהקימה באזור הסייג.

הבדואים בנגב מונים כ-302,000 נפש, ומאופיינים במגוון צורות יישוב, מנוודות ועד עיור. כ-71% מהאוכלוסייה גרים ב-18 יישובים בדואים מוכרים וכ-29% משתייכים ל-25 שבטים מחוץ ליישובים המוכרים.

ביישוב המאהלים הפריפריאלי מתגורר רק מיעוט המשפחות באוהלים. האוהל הבדואי המסורתי, המורכב מיריעות צמר, הולך ונעשה נדיר בנגב. חלק ממגורי המשפחות משלב בין אוהל וצריף לכדי יחידה אחת, שבה עומד הצריף תחת יריעת האוהל. לאחר שאיבדו את קרקעותיהם ואת עדריהם נאלצו מרבית הבדואים לנטוש את נוודות המרעה, וממילא הצטמצמו יתרונות האוהל עבורם.

המגורים בעיירות: מראשית שנות השישים ואילך נתון תהליך קיבוע היישוב הבדואי בידי הרשויות הממלכתיות, האחראיות ליוזמה, לתכנון ולביצוע של התהליך.[11] על-פי מדיניותן היישובית של רשויות אלה הוקמו בנגב שבע עיירות בדואיות, שכל אחת מהן תוכננה כדי לקלוט לפחות 15,000 נפש. ואולם, להוציא את העיר רהט (שבה מתגוררים למעלה מ-20,000 נפש – העיר השנייה בגודלה בנגב), אף אחת מעיירות אלו טרם קלטה אוכלוסייה בהיקף כזה. תכנונו ועיצובו של המערך העירוני הבדואי כרוכים בבעיות קשות, ויישובים חדשים רבים אינם הולמים בעיצובם ובתכנונם את התרבות והשאיפות הבדואיות.[12]

עם זאת, התיישבות הקבע מהווה גורם המאיץ את השינוי במבנה החברה הבדואית ובתפקודם של מרכיביה.[13] אף על פי שתהליך העיור אינו מצטמצם רק לשינוי בצורת המגורים, ברור שלמעבר למגורים בעיירה ובבתי אבן נודעת משמעות חברתית עמוקה. שכן, גודלו של הבית וחזותו הפכו ביטוי ליוקרה, לעושר ולמעמד המשפחה. על אף העובדה שהבתים עוצבו בידי בעליהם, בדואים רבים חיקו את בתי היישובים היהודיים והערביים או רכשו תוכניות מאדריכלים, לעיתים בלי לתת את הדעת על צורכיהם האישיים והחברתיים.

לצד הבתים המודרניים משמרים מבני העזר שבחצרות את המערכת התפקודית המסורתית. הזקנים מעידים, שהם מבלים שעות רבות באוהל שבחצר הבית, המשמש להם למגורים וכ"שיק" לקבלת אורחים. בחצרות רבות מצויים דירים למשקי החי המצומצמים שנותרו בידי המשפחות (5–10 ראשי צאן בממוצע למשפחה) ולול עופות. מבנים אלו משקפים את אופיו הייחודי של היישוב הבדואי, ומעידים על תהליך ההסתגלות ההדרגתי והקשיים הכרוכים בו. יש בכך כדי לאשר את טענתם של הבדואים, ובמיוחד את טענת המבוגרים שבהם, כי המגורים בבית שאינו עונה על צורכיהם מעוררים קושי. בשכונות מגורים, שבהן מתגוררות קבוצות שרכשו ניסיון חיים עירוני או כאלה שמצבן הכלכלי משופר והן אינן נזקקות לקיומו של משק-עזר עצמאי, נעלמים מבנים אלו והבית מוקף גינה. מכל מקום, המגורים בבתי אבן מפוארים לצד אוהלים וצריפים כמו גם המגורים בשכונת צריפים ואוהלים המשלבים צריפים בתוכם בצמוד לעיירה מעידים, שאין כאן חלוקה דיכוטומית לטיפוסי מגורים המייצגים שלבים במודרניזציה, אלא תמונת רצף עירוני-חברתי-תרבותי.

כלכלה

עריכה
 
מרוץ גמלים בדואי מסורתי שנערך בפסטיבל בדואי בצפון הנגב, סמוך לערד. נובמבר 2005

חלק חשוב מכלכלת הבדואים, ובעיקר הבדואים הנודדים, מבוסס על גידול גמלים וצאן. הגמל מסתפק במועט בתנאי המדבר הקשים, ומביא תועלת רבה לבדואים, לא רק בשרותו אלא גם בתוצרתו: חלב, בשר, ושיער המכונה "ובר" המשמש ליצירת בגדים ואוהלים. כמו כן, גם את עורו של הגמל מנצלים הבדואים ליצירת נאדות מים, נעליים וסנדלים. הגמל משמש בעיקר במסעות ובנדודים, ועל אוכפו מעמיסים הבדואים את האוהלים, הכלים והמתקנים השונים בשעת הנדידה. בגלליו של הגמל עושים הבדואים שימוש – כחומר הסקה לחימום ולבישול ארוחות והרתחת קפה.

אצל הבדואים הנודדים למחצה ממלא גידול הצאן תפקיד רב חשיבות. ענף גידול הצאן הוא יסוד ומשען עיקרי. הכבשים משמשות לבשר ומחלבן מכינים גבינה, לבן וחמאה. מהצמר מכינים הבדואים אריגים, שטיחים, בגדים, שמיכות, כרים ומזרנים. גם שערה של העז משמש את הבדואים לטוויתם ואריגתם של החלקים השונים במבנה האוהל, ומעורן מכינים כלי קיבול לנוזלים. בנוסף, בדואים רבים מגדלים סוסים.

במאה ה-20 התחילו בדואים לעבוד כפועלים שכירים בפרויקטי בנייה, שדות נפט, מתן שירותים לצבא, נהיגה, חפירות ארכאולוגיות ואף כפועלים חקלאיים אצל פלאחים.

החל משנות ה-50 של המאה ה-20 החלו יזמים בדואים (או יזמים אחרים שהעסיקו בדואים) לפעול גם בתחום התיירות והאירוח.

תמורות המאה ה-20 והופעתן של מדינות לאום בעלות גבולות מגודרים וחוקי מכס שונים, הקשו על חיי הבדואים, אולם מאידך הביאו בדואים רבים לנצל את הכרת השטח ויכולת המעבר בשטחים בעלי עבירות נמוכה לשם הברחות. התופעה בולטת, למשל, בגבול בין ישראל למצרים בו מוברחים בני אדם, סמים, חומרי חבלה, סיגריות ועוד.

המערך החברתי-כלכלי

עריכה

רצף השינוי היישובי, המסמן את הפסקת הנדידה, כרוך בשינוי כלכלי המאפיין את החברה הבדואית בנגב מאז קום המדינה.[14] אובדנם של נכסי הקרקע ושל עדרי הצאן והגמלים חייב את הבדואים לנטוש את ענפי הפרנסה המסורתיים – חקלאות חרבה וגידול מקנה – ולפנות להשתלבות בכלכלת המשק הישראלי.[15] ניתן לאפיין את שלוש צורות היישוב של הבדואים בנגב על-פי מידת השתלבות יושביהן בכלכלה הישראלית.

תושבי האוהלים בפריפריה: רוב המתגוררים באוהלים עובדים כשכירים באזורם, משרתים בצבא או עובדים כעצמאים. העדרם של נכסים בני-קיימא משמש מאיץ לתהליכי רכישת ההשכלה, המהווה קרש קפיצה להתקדמות כלכלית.

היישוב הספונטני: רוב דיירי הצריפים עוסקים במשלחי היד המסווגים כעיסוקי הצווארון הכחול, ואחרים הם בעלי עסקים קטנים.

תושבי העיירות: המגורים בעיירה מגבירים לעיתים את המצוקה הכלכלית ומחמירים את הקושי לפרנס את המשפחה המורחבת. משפחות רבות חויבו בהוצאות כספיות על הבנייה ובתשלומים שבהם לא הורגלו הבדואים בעבר. נוסף על כך מכביד עליהם גם השינוי בהרגלי הצריכה: רכישת מוצרי חשמל, ריהוט וכדומה, המגבירה את העול הכלכלי. מציאות כלכלית זו אינה מאפשרת לחלק מתושבי העיירות להמשיך ברכישת ההשכלה, ונערים רבים יוצאים לעבודה כבר בגיל צעיר כדי לסייע בפרנסת המשפחה. במקרים רבים, עם זאת, הופך הכוח הכלכלי לסממן של הצלחה ועוצמה. אפיק הביטוי הראשי לכך הוא בית המגורים הגדול, המשקף שגשוג כלכלי ויוקרה. קבוצות מסוימות, המדגישות את הקשר שבין סטטוס חברתי לבין השכלה, מתפרנסות ממשלחי יד המאפיינים את הצווארון הלבן – הוראה, עבודה במשרדי ממשלה ועיסוק במקצועות חופשיים.

נדידה

עריכה
 
אוהל בדואי בפטרה, ירדן 2010

נדידת הבדואים נעשית לפי עונות השנה בתחום מוגבל (לכל משפחה או שבט בדואי תחום נדידה מוגדר), כדי לנצל את המרעה ואת מקורות המים באופן הטוב ביותר בתנאים הקשים של המדבר. במקומות שבהם האקלים מאפשר זאת, נוהגים הבדואים לעבד אדמות כחקלאים.

כמעט כל הבדואים כיום הם מוסלמים (בישראל כל הבדואים מוסלמים), וכמעט כולם דוברים ניבים שונים של ערבית. בדרך כלל אפשר להבחין בהבדלים בולטים בין הניבים הבדואים לניבים של שאר דוברי הערבית באזור, ואפשר למצוא מאפיינים משותפים לניבים בדואים באזורים שונים.

עד תחילת המאה העשרים, ישבו רוב השבטים הבדואים מחוץ לתחום שלטונן של מדינות, ממלכות ואימפריות ששלטו באזור. האזורים המדבריים נחשבו מסוכנים וחסרי עניין לשלטון המרכזי, ולפיכך הם פיתחו מערכת שלטון חלופית עצמאית. בסוף התקופה העות'מאנית ועם קביעת גבולות בין-לאומיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, הוגבלה נדידת הבדואים והוטלה עליהם מרות השלטון המרכזי, דבר שעורר התנגדות נחרצת ואף אלימה. כיום הבדואים משולבים בדרך כלל במערכת המדינות של המזרח התיכון. בערב הסעודית ובירדן שולטות משפחות ממוצא בדואי. במצרים עדיין יש מתיחות מסוימת בין הבדואים לבין השלטון המרכזי.

הריחוק משלטון מרכזי והצורך לשמור על ביטחון אישי ועל קדושת הרכוש הביאו להתפתחות מנהגים שכיום משויכים לתרבות הבדואית, בהם נקמת דם, חסות לאורח, וקנאות לכבוד המשפחה.

מנהגים נוספים נובעים מהבדידות של הקבוצות השבטיות ובהם הכנסת האורחים – במנהג הזה הבדואים מכבדים כל מי שנכנס בדבר מאכל כדי להפגין את כבודם.

שינויים בחיי הבדואים

עריכה

תמורות בחיי הבדואים חלו עם התמוטטות המסגרת האחת והבלעדית של צורת החיים הבדואית והחלו צורות חיים משניות. התמורות הראשונות החלו עם הנדידה למחצה ונמשכו עד היותם למתיישבים כמו המתיישבים של בדואי הנגב בישראל.

מצבו החברתי של השבט הבדואי גובש עקב התנאים הכלכליים שפקדו אותו. הפלישה מן המדבר באה כתוצאה מן ההתערערות הכלכלית כלומר חוסר שטחי מרעה. המרעה והמים הם שני הגורמים המכריעים בחייו של הבדואי והם הקובעים את הקו האופייני ביותר לאורח חייו – הניידות.

בעבר ההיסטורי היו כל השבטים נודדים אך בהשפעת התנאים הכלכליים שפקדו אותם הפכו חלקם להיות נודדים למחצה, לפעמים קבעו גם תהליכים היסטוריים.

התיישבות קבע

עריכה

אצל בדואים רבים תקופת הנדודים היא במידה רבה נחלת העבר. בצפון ישראל נעלמו כמעט כליל אוהלי הבדואים. בעיירות בדואיות חדשות הבית מתוכנן לפי האופי המיוחד של המשפחה הבדואית, קצב גידולה מובא בחשבון וניתנת אפשרות להרחיב את הבית בעתיד. כל קבוצת בתים שייכת למשפחות משבט אחר ובמרכז שאר השירותים הנחוצים לעיירה.

שבטים בדואים

עריכה

באזור יפו: ובחאן אל-אחמר

גלריית תמונות

עריכה

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 יוסי נגר, מי אנחנו? סיפורן העתיק של אוכלוסיות ישראל, 2003, עמ' 153
  2. ^ אוריאנה אלמסי, נתונים על אוכלוסיית הבדואים בנגב, הכנסת, 10 ביולי 2023
  3. ^ בר, תשל"ג: 136–196 וכן גרוסמן, תשנ"ד: 21–47).
  4. ^ זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל, עבר הירדן המזרחי, חורן וסיני, 1946, עמ' 121
  5. ^ יוסף בן-דוד ועמירם גונן, בדווים ובדווים-פלאחים בתהליך העיור בנגב
  6. ^ בן-דוד, יוסף, יישוב הנגב, 1900–1960 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1985
  7. ^ המקור: בן-דוד, י', תשמ"ג, שלבים בהתפתחות היישוב הבדווי הספונטני בנגב, במעבר מנוודות למחצה להתיישבות קבע. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 55.
  8. ^ בן-דוד, יוסף
  9. ^ מרקס, עמנואל, 1974. החברה הבדואית בנגב. תל אביב: רשפים.
  10. ^ מרקס, עמנואל, 1979. "בדואי הנגב בשנות השישים", אצל אבשלום שמואלי ויהודה גרדוס, (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון.
  11. ^ בן-דוד, יוסף, 1976. "תהליך ההתיישבות הספונטנית של בדואי הנגב", רשימות בנושא הבדואים, מס' 7.
  12. ^ אבו רביעה, יוניס, 1980. "שאיפותיהם של הבדואים", רשימות בנושא הבדואים, מס' 10.
  13. ^ בונה, דן, 1988. "מימד הזמן בתהליכי מעבר ליישוב קבע", עיני, יעקב ואוריון, עזרא (עורכים), הבדואים – רשימות ומאמרים, מדרשת שדה-בוקר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב והחברה להגנת הטבע.
  14. ^ ביילי, יצחק, 1974. "דרכי הקיום המסורתיות של בדואים בהר הנגב", רשימות בנושא הבדואים, מס' 4.
  15. ^ שמואלי, אבשלום, 1970, התנחלות הבדואים של מדבר יהודה, תל אביב: גומא. 11. בן-דוד, יוסף, שם (הערה 3 לעיל).