אחמד חסן אל-בכר
אחמד חסן אל-בַכְר (בערבית: أحمد حسن البكر; 1 ביולי 1914 - 4 באוקטובר 1982) היה נשיא עיראק מטעם מפלגת הבעת' בין השנים 1968–1979. בסיום כהונתו, ירש אותו בן דודו סדאם חוסיין.
 | |||||
| לידה |
1 ביולי 1914 תיכרית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
4 באוקטובר 1982 (בגיל 68) בגדאד, עיראק  | ||||
| מדינה |
 עיראק | ||||
| מקום קבורה |
בגדאד | ||||
| השכלה |
Iraqi Military Academy Rustamiyah | ||||
| מפלגה | מפלגת הבעת' | ||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
איש הבעת'
עריכהאל-בכר התקבל לאקדמיה הצבאית בעיראק ב-1938 לאחר ששימש כמורה בבית ספר יסודי במשך שש שנים.
הוא השתתף במרד פרו-נאצי בעיראק ב-1941, נאסר והוכרח לפרוש מהשירות הצבאי. ב-1957 התקבל בחזרה לצבא, וב-1958 היה חלק מקבוצת הקצינים שהפילו את מונרכיית השושלת ההאשמית.
הוא אולץ לפרוש שוב מהצבא ב-1959 בשל חשד כי הנהיג מרידה במוסול של קבוצת קצינים שהיו מעוניינים בהידוק הקשרים בין הרפובליקה הערבית המאוחדת לבין עיראק.
ב-1963 תפסה מפלגת הבעת' את השלטון. אל-בכר היה ממנהיגי ההפיכה שהפילה את השלטון הצבאי של עבד אל-כרים קאסם. עשרה חודשים לאחר ההפיכה מונה אל-בכר לתפקיד ראש ממשלת עיראק. אולם שלטון מפלגת הבעת' היה קצר ימים, וכבר בנובמבר 1963 נאלץ בכר לפנות את מקומו, בשל הפיכת נגד של אל"ם עבד א-סלאם עארף, אלא שהוא נותר בתפקיד סגן הנשיא במשטר זה.
בינואר 1964 סולק מתפקידו כסגן הנשיא, אך המשיך לעמוד בראש מפלגת הבעת'.
ב-1968, בסיוע מצרי, הצליח אל-בכר לבצע הפיכה פנימית במשטר, ולהדיח את עבד א-רחמן עארף, אחיו של הנשיא הקודם, שירש את אחיו לאחר מותו בתאונת מסוק ב-1966. עארף עזב את משרתו לאחר שהבין כי הצבא תומך באל-בכר, וזה האחרון מונה לנשיא הרביעי של עיראק. הוא היה הדמות הבולטת במפלגת הבעת' וזכה לכינוי "מנהיג המהפכה".
נשיא עיראק
עריכהלאחר הפיכת הבעת' השנייה מונה סדאם חוסיין לתפקיד סגן יו"ר מועצת הנהגת המהפכה, השני בחשיבותו רק לנשיא. אף על פי ששימש רק כסגן, השפעתו של סדאם על מדיניות החוץ והפנים בתקופת נשיאותו של בן דודו בכר הייתה ניכרת. החלטות הרות גורל כגון היחס לכורדים והשתתפות עיראק במלחמת יום כיפור, הוכתבו על ידי סדאם. סדאם גם התנהל כראש המדינה הרשמי לעיתים קרובות, הוא היה המדינאי העיראקי שביקר בברית המועצות כדי להדק את היחסים עימה, והוא היה החותם מטעם עיראק על הסכם אלג'יר עם איראן במרץ 1975.
המשטר העיראקי רצה בהתקרבות לברית המועצות לאור השינוי במצב האסטרטגי מול איראן (שחששה מאז ומעולם מפלישה רוסית), עסקאות הנשק הצפויות ועוד. ביקורו הרשמי הראשון של סדאם חוסיין נערך במוסקבה בפברואר 1972. ביקורו של ראש ממשלת ברית המועצות אלכסיי קוסיגין בבגדאד הסתיים בחתימת הסכם על ידידות ושותפות ב-9 באפריל 1972. הוסכם על שיתוף פעולה נרחב בין המדינות בתחום הצבאי והכלכלי.
זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, הוכנסה המפלגה הקומוניסטית לממשל בעיראק. עם זאת, הצעד המשמעותי ביותר שבוצע לאחר ההסכם היה הלאמת חברת הנפט העיראקית ב-1 ביוני 1972. התאגיד, "Iraq Petroleum Company" היה שייך למספר מדינות מערביות. התחייבות הסובייטים להחליף את השוק המערבי, אותו איבדה עיראק בעקבות צעד זה, היא זו שאיפשרה את ההלאמה.
רכש אמצעי הלחימה של עיראק מברית המועצות הסתכם ב-1.5 מיליארד דולר מיום חתימת ההסכם עד 1975. הוא כלל הכפלת מספר הטנקים והנגמ"שים והגדלה של כ-10 אחוזים של חיל האוויר. חיזוק חיל הרגלים והשריון מעיד על חששו של המשטר ממרידה פנימית של הכורדים, שלאחר ההסכם העיראקו-סובייטי חיזקו את קשריהם עם איראן המלוכנית ועם ארצות הברית.
הממון הרב שהושג מההלאמה וממשבר הנפט העולמי הושקע בעיקר במודרניזציה של הצבא והפניית משאבים רבים לפיתוח התעשייה הצבאית.
במלחמת יום כיפור שלחה עיראק חיל משלוח גדול מצבאה לחזית רמת הגולן. שבוע לאחר תום המלחמה הוציאו העיראקים את כוחותיהם מסוריה, תוך מתיחת ביקורת על הסכמת דמשק להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 338 ו-339.
מול הכורדים
עריכהבתקופת שלטונו של בכר החריף העימות בין המשטר בבגדאד לכורדים, שדרשו הקמת אוטונומיה בצפון עיראק. נראה כי המדיניות הוכתבה במידה רבה על ידי סדאם חוסיין, שבחר לנקוט בקו תקיף יותר כלפי התנועה הלאומית הכורדית, בתקווה לחסל את מרידותיהם שאיימו על השלטון הערבי. בשנת 1969 נכנס המשטר למשא ומתן חשאי עם מצטפא ברזאני, ובמרס 1970 הצדדים הגיעו להסכמה על "המניפסט של מרס". במסגרת ההסכמה הוכרה זכותם של הכורדים לאוטונומיה, והוכרז על הגדלת ייצוג הכורדים בגופי הממשל. הכורדים מצידם התחייבו לנתק את קשריהם עם איראן (שסיפקה להם נשק וממון כדי להחליש את עיראק ולהפחית את האיום מכיוונה) ולשלב את המיליציה שלהם (הפשמרגה) בצבא עיראק. עם זאת, המשטר לא עמד בהתחייבותו בשאלת האוטונומיה הכורדית, גירש אלפי כורדים ממוצא איראני מתחומי עיראק ועודד הגירת ערבים לעיר הנפט הכורדית כרכוכ. המשא ומתן שנמשך בין הצדדים התפוצץ במרץ 1974 והמרד הכורדי התחדש ביתר שאת. החל מסתיו 1974 הצבא העיראקי לא הצליח להמשיך בהתקדמותו נגד המורדים בשל חוסר הצלחתו לנתק את קווי אספקת אמצעי הלחימה לכורדים מאיראן ומסוריה. עלות הלחימה הייתה גבוהה מאוד - כארבעה מיליארד דולר, בשל הפגיעה האנושה באספקת הנפט מהצפון, וכ-60,000 חיילים עיראקים הרוגים בשנת לחימה. מעבר לכך, רכישות אמצעי הלחימה מברית המועצות לא הצליחו למלא מחסור קשה בצבא עיראק בפצצות ובפגזים.
על כן היה חשוב למשטר הבעת' להפסיק את התמיכה האיראנית במחתרות הכורדיות. המגעים בין שתי המדינות החלו באוקטובר 1974, ובמרץ 1975, לאחר פגישת מדינות אופ"ק באלג'יר, נפגשו השאה מוחמד רזה פהלווי וסדאם חוסיין. ב-6 במרץ חתמו הצדדים על הסכם אלג'יר, במסגרתו ויתרה עיראק על תביעותיה על מחוז ח'וזסתאן במערב איראן, המאוכלס בערבים, והסכימה להזזת הגבול הימי בין המדינות מערבה, כך שלעיראק נותרו רק כ-15 מייל מהחוף של השאט אל-ערב. בתמורה, התחייבה איראן לפיקוח הדוק על גבולה, כדי למנוע מעבר אמצעי לחימה לעיראק, קרי לכורדים.
יומיים לאחר החתימה על ההסכם פסקה איראן מסיועה לכורדים, וכעבור שבועיים הושלם הדיכוי האלים של המרידה הכורדית.
פרישה ומוות
עריכהעל אף שבכר לא היה מנהל מדיניות הפנים, החוץ והביטחון בשנותיו האחרונות בשלטון, לא מיהר המושך בחוטים, סדאם חוסיין, לצאת מאחורי צלו של פטרונו. לאחר שהצליח לבסס את ירושתו באופן בלתי מעורער בחיסול כל יריביו הפוליטיים במפלגת הבעת' ובצבא, היה סדאם מוכן לקחת את מושכות השלטון. ב-16 ביולי 1979 הודיע אל-בכר על פרישתו עקב בעיות בריאות, ומינה ליורשו את חוסיין. מיד לאחר תפיסת השלטון הודיע חוסיין על חשיפת קנוניה להפלת השלטון בשורות המפלגה ובכירים אחרים במשטר, והורה על הוצאתם להורג של 96 איש. מותו של אל-בכר באוקטובר 1982 בבגדאד לא זכה לפרסום רב.
לקריאה נוספת
עריכה- אפרים קרש ואינרי ראוטסי - צדאם חוסיין: ביוגרפיה פוליטית. הוצאת משרד הביטחון, 1991.
קישורים חיצוניים
עריכה
- אחמד חסן אל-בכר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אחמד חסן אל-בכר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)