אותנטיות

אוֹתֵנְטִיּוּת (באנגלית: Authenticity), מושג פילוסופי-פסיכולוגי המתייחס לנטייה או למצב סובייקטיבי בו הפרט חש כי הוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות.

אותנטיות כמושג פילוסופי

המושג "אותנטיות" שאוב מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (הקיומית) שהתפתחה בתחילת המאה ה-20 והוא מקביל למונח "אמת". אולם בעוד אמת נתפסת כמושג אובייקטיבי – נכון בנוגע לכל אדם ותקף בבחינה חיצונית – הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מתמקדת לא באמת הכללית, אלא באמת של הפרטי. לפיה, האדם יכול להיות אמיתי או שקרי רק בנוגע לעצמו, ולכן האותנטיות של הפרט היא מה שהוא מגדיר כאמיתי בנוגע לעצמו.

על פי הגותו של סרן קירקגור, מושג האותנטיות אינו בעל משמעות או תוכן ספציפי: ”האדם האותנטי אינו השמח, החכם, המאושר וכו', אלא השלם עם עצמו והחי חיים מלאי משמעות הנובעים מהחלטתו לחיות כך”.^{[דרוש מקור]} בשל הנטייה של קירקגור להציג דיאלקטיקה בכתביו, כאמצעי לפיתוח רעיונות מרכזיים, קירקגור מתמקד גם בשאלה מי יוגדר כ"בלתי אותנטי", על פי הגדרה זו, חוסר אותנטיות מתבטא בחוסר בחירה של האדם, אותו אדם ”בנאלי, החלש לעומת האינסוף, זה המתחמק מגורלו ונשחק ביומיום”.^{[דרוש מקור]}

מרטין היידגר בספרו הוויה וזמן טען כי האדם בורא את עולמו על ידי נתינת משמעות ל"יש", קרי לדברים הסובבים אותו, על פי מידת השימוש שיש בהם לתועלתו. לדברי היידגר, טבעו של אדם הוא "היות שם", כלומר להיות מחוץ לעצמו;^{[דרושה הבהרה]} האדם תמיד בלתי מושלם כך, וכלל פעילויותיו הן תמיד ניסיון להשלים את עצמו. בתוך כך, אותנטיות מהווה מצב שבו הפרט פתוח לגילוי של אינסוף אפשרויות השימוש הגלומות בכל מה שקיים בעולמו. לדוגמה, עץ ביער עשוי לשמש כחומר בעירה, חומר גלם לייצור רהיטים, אובייקט לצילום, מתקן שניתן לטפס עליו ועוד אפשרויות רבות. כאשר אדם מגדיר שימוש אחד או מספר מוגבל של אפשרויות ל"יש" מסוים (למשל לעץ), הוא נאטם לכלל האפשרויות האחרות הגלומות באותו "יש". כך, ה"יש" המסוים הופך לעצם דומם או מת, ומפסיק להיות אפשרות דינאמית, חיה ומשתנה. לכן, כאשר אדם תופס את ה"ישים" כעצמים במקום אפשרויות הוא עצמו הופך להיות עצם דומם, משום שאינסוף האפשרויות של ה"ישים" הפנויים לשימוש האדם הוא אינסוף האפשרויות שלו.^{[דרוש מקור]}

נוסף על כך, טוען היידגר כי האדם האותנטי תופס את העולם כעולם שנברא על ידו, לכן הוא גם יכול לשנותו. מצב זה מציב את האדם האותנטי מול בדידות ואחריות למעשיו: הוא חופשי לברוא את עולמו בכל דרך שיבחר, ולכן – הוא אחראי לה. לפי היידגר מדובר בעייפות קיומית בלתי נסבלת, ממנה מנסה הפרט להיפטר באמצעות הזולת, אותו הוא מכנה: "הם". הזולת מציע לאדם מציאות פשוטה יותר המורכבת מעצמים שאינם יכולים להיות אחרת ממה שהם ולכן אפשרויות השימוש בהם מוגדרות, במובן הזה הזולת משמש כמנגנון הגנה המשחרר את הפרט מבחירה חופשית משום שהוא מציע אמת כללית, ערכים אוניברסליים המשחררים את האדם מהשאלה ומהספק. לאור זאת, כמעט כל תקשורת היא בהכרח לא-אותנטית, מכיוון שהיא עוסקת בתחום הכללי, ולא בייחודי לאדם הפרטי, הבודד (יוצאות מן הכלל הן הפילוסופיה והאומנות משום שיש ביכולתן לגרום לפרט לחזור אל עצמו ולבטא את דאגותיו הקיומיות).^{[דרוש מקור]}

היידגר טוען כי הפיתוי של חיים פשוטים ושקטים מביא את הפרט לוותר על חירותו ולהתנכר לעצמו, עם זאת, החוויה היחידה שעשויה להוציא אותו ממצב זה ולו באופן זמני היא "חוויית האימה". חויית האימה היא מודעות מלאה למוות, לאפשרות האישית של אי-קיום, לפיכך, ההתנסות בחוויה זו מאירה את כל המציאות באור חדש – "האבסורד". האבסורד הוא הידיעה שהמציאות סופית ועשויה להסתיים בכל רגע, דבר זה מערער את כל המשמעויות שניתנו ל"ישים" עד כה (למשל, לערכים אוניברסליים). וכך, ביטול הממשות מציב את האדם בפני האפשרויות האינסופיות של המציאות ובאפשרות להמיר את ה"ישים" במשמעות מקורית משלו. אם כך, ה"אימה" לפי היידגר, מחזירה את האדם אל עצמו ומכריחה אותו לשאול כיצד הוא יכול לחיות חיים אותנטיים, או במילים אחרות, כיצד הוא יכול להימנע מלאבד את המציאות האותנטית שלו בתוך המציאות האנושית הכללית? התשובה שאותה מספק היידגר היא עצם שאילת השאלה משום שמתן מענה לשאלה זו סוגר את ההוויה, פעולה שממנה עלינו לשאוף להימנע.^{[דרוש מקור]}

ז'אן-פול סארטר, פילוסוף צרפתי ואחד מהאקזיסטנציאליסטים המודרניים (סוף המאה ה-20) מדגיש, בהשוואה לקודמיו, את מימד החירות המוחלטת הניתנת לאדם. לדעתו – האדם אינו שואף למשמעות פנימית ואותנטית משום שזו קיימת בו מלכתחילה. לפי סארטר, האדם שואף בבסיסו להשתחרר מהעריץ הגרוע מכול, ממנו עצמו, אולם, בעוד קירקגור מציע את רעיון ה"בחירה" והיידגר את "עצם שאילת השאלה", סארטר טוען כי לא קיים פתרון של ממש ל"התחמקות" הבלתי נמנעת של האדם, שנחשבית ל"בלתי אותנטית" ומכונה על ידו כ"הונאה העצמית". הונאה זו היא "זיהוי של הפרט את עצמו כחלק ממשהו כללי או אובייקטיבי", כך, סארטר סבור כי להזדהות עם תוכן, או לקבל על עצמך ערך משמעו להתנכר לעצמך. אף על פי שקשה למצוא בכתביו של סארטר דיון ברור בנושא האותנטיות, נראה כי מדובר במושג המאפשר דרך היחלצות מתוך ההונאה העצמית.^{[דרוש מקור]}

עם זאת, ניתן לומר כי סארטר מגדיר את האותנטיות כ"תודעה", לדבריו: "אם האדם חופשי ואינו יכול שלא להיות חופשי, הרי שהוא חופשי באותה מידה גם כשהוא משקר לעצמו, גם כשהוא מאמין לערך מסוים, גם כאשר הוא תופס את עצמו כאובייקט ומוותר כליל על כל צל של סובייקטיביות. דווקא משום שאין כל היררכיה לערכים, האדם יכול לעשות כרצונו. ההבדל היחיד הקיים בין פעולותיו של האדם הוא ההבדל התודעתי. יש פעולות הנעשות בספונטניות והתודעה שלהן היא פרה רפלקטיבית בלבד, ויש אחרות שבהן התודעה היא רפלקטיבית, כלומר האדם מודע לעצמו ומכיר את עצמו. התודעה הספונטנית היא שלמה פחות משום שאין בה הכרה מפורדת ומלאה של האדם. לתודעה הרפלקטיבית יש אפוא יתרון ברור, ויתרון זה הוא הכרתי ויש למדוד אותו במונחים של האמת".^{[דרוש מקור]}

אותנטיות כמושג פסיכולוגי

תאוריות פסיכואנליטיות

קארן הורני, פסיכיאטרית פסיכואנליטיקאית שפעלה בתחילת שנות ה-30 כתבה בספרה "האישיות הנוירוטית בת זמננו" (The Neurotic Personality of Our Time) על האותנטיות כ"עצמי אמיתי" לעומת חוסר אותנטיות אותו כינתה: "עצמי כוזב". לפי הורני – ניכורו של האדם מ"העצמי האמיתי" שלו היא תוצאה של התייחסות ההורים בתקופת הילדות באופן שמערער את הערך העצמי שלו. מאחר שה"עצמי האמיתי" אינו ראוי להערכה ישאף האדם בבגרותו לפתח "עצמי אידיאלי", המבוסס על דרישות שהן מעבר ליכולתו. מאחר שהאדם עשוי להיכשל לעמוד בדרישות אלה הוא עלול לתפוס עצמו ככישלון וכך הפער בין העצמי בפועל ל"עצמי האידיאלי" יגדל.^{[דרוש מקור]}

על פי הורני ניכור האדם מה"עצמי האמיתי" שלו מהווה את אחד המקורות לנוירוזה (חוסר איזון נפשי) הנוצרת כתוצאה מחסך בחום הורי אמיתי וביחסים בינאישיים נאותים בילדות. לפיכך, הורני מדגישה כי מקור הנוירוזה הוא באותם פערים בין נטיותיו האישיותיות של האדם, חיוביות מטבען, לבין החברה אשר חוסמת אותו מלממש אותן. בכך הורני חולקת על דבריו של זיגמונד פרויד אשר סבר כי נוירוזה היא תוצאה של דיכוי הדחפים המיניים והתוקפניים של האדם בידי החברה. עם זאת מדגישה הורני כי אין מדובר בפגיעה מכוונת של ההורים בילדיהם אלא טענה כי הלחצים הנוירוטיים שהם עצמם סובלים מהם מופנים בלא דעת כלפי ילדיהם וגורמים להם להגיב אליהם בדרכים שאינן בריאות עבורם, כגון דרישה לשלמות, התעלמות, הערצה עיוורת, פינוק יתר ועוד.^{[דרוש מקור]}

הפסיכולוג והפסיכואנליטיקאי אריך פרום כתב בספרו משנות ה-40, "מנוס מחופש"(Escape from Freedom) על האותנטיות, ובעיקר על התנאים להיווצרותה של חוסר אותנטיות כחלק ממנגנון הגנה המשמש את האדם להתמודד עם החופש שניתן לו לבחור ולברוא את עולמו. לדעת פרום, הפרט נוטה לברוח מאחריות עצמית מפני העולם החיצוני שמאיים עליו, לפיכך נוצר קונפליקט בין דרישות החברה, לבין צורכי הפרט לצמיחה ולאושר. ה"מנוס מחופש" כולל נטייה להידמות לסובבים אותו באופן שבו הוא חי את חייו, כולל רצונותיו, רגשותיו ומחשבותיו (פרום מכנה זאת במושג: "קונפורמיות של אוטומט"). לפי פרום מדובר במצב מסוכן, משום שלמעשה הפרט סבור כי מדובר ברצונות, רגשות ומחשבות שלו עצמו, אך למעשה מדובר בהתאמה של הפרט לציפיות החברתיות ומטמיע את שאיפותיה, מחשבותיו, רצונותיה ורגשותיה.^{[דרוש מקור]}

רונלד ליינג, פסיכיאטר אקזיסטנציאליסט שפעל בשנות ה-60 של המאה ה-20, כתב בספרו ה"אני החצוי" על המושגים "אני אמיתי" ו"אני שקרי". ליינג שאל האם קיים "אני" אמיתי כלשהו, מעבר לתפיסה הסובייקטיבית של האדם את עצמו ושל האחרים אותו. לדעתו, אצל מרבית בני האדם קיימת הפרדה בין ה"אני האמיתי" ל"אני השקרי" (המסכה שאנו מציגים כלפי חוץ). ליינג טוען כי ההתנהגות שלנו בהתאם לנורמות מאפשרת לנו להתמודד ביתר נוחות עם הזולת בחיי היום יום, אך כאשר העולם נעשה מבולבל ומאיים אנו מנסים להתגונן מפניו על ידי הפרדה גדולה יותר בין ה"אני האמיתי" ל"אני המזויף". במילים אחרות – האדם טוען כי מה שקורה לו אינו באמת קורה לו, אלא לחלק ממנו ש"הוא לא הוא...". טענה זו היא הבסיס של ליינג לאופן ההתמודדות של האדם הפסיכוטי, כך, האדם הפסיכוטי פועל על בסיס ה"אני המזויף" שלו, בעוד ה"אני האמיתי" אינו נגיש יותר עבורו, וכך לא ניתן לפגוע בו. אולם, בסופו של דבר האדם מציג תפקיד מסוים עד אשר התפקיד מדלדל מתוכו את העצמי האמיתי. לדברי ליינג, ניתן לראות את התפרצות הפסיכוזה כניסיון נואש של האני לתת קיום לעצמו ולפרוץ מבעד לעצמי המזויף.^{[דרוש מקור]}

תיאורית יחסי אובייקט

דונלד ויניקוט, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שפעל בשנות ה-60, שהשתייך לזרם "יחסי האובייקט" בפסיכואנליזה, כתב במאמרו "עצמי אמיתי, עצמי כוזב" על האותנטיות במונחים דומים של קארן הורני. לפי וויניקוט, "עצמי אמיתי" הוא תוצר של "אם טובה דיה", קרי, אם המסוגלת להענות למחוות הספונטניות של התינוק, מבלי לשים את צרכיה לפני אלו של התינוק. העצמי האמיתי לפי ויניקוט נקשר למחוות ספונטניות בשלבים המוקדמים של החיים ועומדת בבסיס היכולת למחשבה אישית ועצמאית בבגרות לפיכך, העצמי האמיתי הוא מקור האותנטיות והיצירתיות והוא בעל תחושת ממשות וחיוניות בעולם, אל לו לעצמי האמיתי להיות מושפע ממציאות חיצונית.^{[דרוש מקור]}

ויניקוט טען כי חוסר אותנטיות, או כפי שהוא כינה זאת: "עצמי כוזב", אינו מהווה את היפוכו של ה"עצמי האמיתי" אלא מהווה מנגנון הגנה אדפטיבי שהוא לעיתים חיוני, בעיקר בשלבים המוקדמים של ההתפתחות, על מנת להגן על ה"עצמי האמיתי" מפני פגיעה. לדבריו של ויניקוט, עצמי כוזב הוא חזות מזויפת, שהאדם נאלץ לארגן לעצמו, כדי להתמודד עם העולם ולהתאים את צרכיו לאלו של מטפליו. במילים אחרות, תפקידו של העצמי הכוזב הוא להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו מפני ניצול באמצעות היענות לדרישות הסביבה. האדם מסוגל ללבוש עצמי כוזב, הגורם נחת לסביבה, בשעה שהוא עצמו מרגיש איום. לדברי וויניקוט, כאשר מנצלים את העצמי הכוזב ומתייחסים אליו כאל אמיתי, גדלה באדם תחושת ייאוש וחוסר ערך.^{[דרוש מקור]}

תאוריה התייחסותית

סטיבן מיטשל, פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי אמריקאי מודרני, ממקימי הזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה, כותב במאמרו "עצמי אמיתי ועצמי כוזב, על אופייה הרב משמעי של האותנטיות" כי הדיון באותנטיות מבוסס על ה"עצמי", כלומר – בבואנו להגדיר מי ייחשב לאותנטי ומי לא יש לבחון למי או למה אנו מתייחסים בבואנו לדון על אותנטיות. לפי מיטשל, מדובר ב "עצמי", קרי האובייקט שמכונה "אני", אולם היכן ה"אני" האותנטי או ה"עצמי" האמיתי ממוקם? מיטשל משתמש בשתי מטפורות כדי להסביר זאת, האחת מרחבית אשר טוענת כי ניתן לתאר את העצמי כ"גרעין" מקורי המרובד שכבות במרחב האישיות, השנייה, זמנית, רואה את העצמי כישות הנעה ללא צביון מוגדר אלא נמצאת בהשתנות מתמדת. על פי הגישה המרחבית, עצמי אמיתי הוא אותו גרעין החותר לאינטגרציה והוא עשוי שכבות אמיתיות, המכוסות על ידי שכבות שוליות הגנתיות. לעומת זאת, על פי הגישה הזמנית, העצמי האמיתי מתהווה וחסר רציפות, להגדרות של מיטשל, "העצמיים הם מה שאנשים עושים או מתנסים בו במהלך הזמן ולא משהו המצוי במקום כלשהו. המונח עצמי מתייחס לארגונים סובייקטיביים של משמעות שאדם יוצר בשעת תנועתו בזמן כשהוא עושה דברים כמו לחשוב ולהרגיש, כולל אותן מחשבות והרגשות המתייחסות אליו עצמו."^{[דרוש מקור]}

תאוריות הומניסטיות

קארל רוג'רס, פסיכולוג אמריקאי, ממייסדי הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, מתייחס למונח אותנטיות באופן עקיף, באמצעות המושג "אדם המתפקד במלואו". בבסיס התאוריה של רוג'רס קיימת ה"נטייה להגשמה", שהיא נטייה מולדת, אשר דוחפת את האדם לפתח את הכשרים ואת היכולות שלו. על פי רוג'רס, לא מדובר במצב שניתן להגיע אליו, אלא בכוח הדוחף את האדם לאורך חייו להישגים ולמטרות. כחלק מנטייה זו, רוג'רס מגדיר את ה"נטייה להגשמה של העצמי", שלפיה האדם נוטה לפתח את אישיותו באופן שיהיה תואם את מושג העצמי של הפרט בהווה לבין העצמי האידיאלי שלו, קרי, האופן שהאדם היה רוצה לראות את עצמו. כדי להגיע להגשמת העצמי משתמש הפרט במה שרוג'רס מכנה "הערכה אורגניזמית" שמהווה מעין מנגנון מיון פנימי של האדם, שבה הפרט מעדיף לחוות חוויות אשר מקדמות ומספקות אותו על פני חוויות מעכבות ומתסכלות.^{[דרוש מקור]}

מכיוון שמושג העצמי אינו תואם תמיד את החוויה האורגניזמית – עשוי להיווצר פער, או קונפליקט, בין הנטייה להגשמה לבין הנטייה להגשמה של העצמי. למשל, ילד עשוי להפנים את המסר שהלימודים חשובים מכל דבר אחר. כך הוא יקדיש את כל מרצו לטובת הישגים לימודיים (נטייה להגשמה), אך לצד זאת יימנע מפיתוח נטיות אומנותיות שקיימות בו (נטייה להגשמת העצמי). כך, ניתן לומר שהילד מפתח אישיות שאינה אותנטית כתוצאה מהתנגשות בין צורכי ההורים, במקרה זה, לבין רצונותיו של הילד. על פי רוג'רס, כדי להימנע מהתפתחות זו, על ההורים לספק לילד "הערכה חיובית בלתי מותנית", קרי אהבת הילד ללא תנאי, על מגרעותיו, שגיאותיו וצדדיו השליליים. הערכה זו מהווה את הבסיס להתפתחות "אדם המתפקד במלואו". מאפייניו הבולטים של אדם זה כוללים: פתיחות לחוויה, אמון אורגניזמי (הסתמכות על תחושות פנימיות ולא השפעות חיצוניות, כמדד לקבלת החלטות לגבי כיווני פעולותיו), קיום אקזיסטנציאליסטי (לחיות כל רגע במלואו), חופש חווייתי (חש חופשי לחיות את חייו כרצונו, בהתאם לבחירות, מתוך מודעות מלאה לאפשרויות וההזדמנויות העומדות לרשותו).^{[דרוש מקור]}

אברהם מאסלו, פסיכולוג אמריקאי, ממיסדי הזרם ההומניסטי, פעל בשנות ה-60 של המאה ה-20. גם מאסלו, בדומה לרוג'רס אינו דן באופן ישיר באישיות האותנטית, אלא באמצעות מה שהוא מכנה "אדם המגשים את עצמו". להבדיל מתורתו של רוג'רס, מאסלו סבר כי נטיותיו המולדות של האדם מונעת ממגוון צרכים ולא מצורך אחד (הנטייה להגשמה) כפי שהוא ביטא בפירמידת הצרכים. בניגוד לתאוריות הדינמיות והביהביוריסטיות ביקש מאסלו להדגיש את המרכיבים הבריאים בקיום האנושי, ובעיקר התמקד במאפייני אישיות של דמויות מפורסמות שהגשימו את עצמם. על סמך מחקר ביוגרפי של אנשים אלו, תיאר מאסלו שורה של תכונות משותפות: תפיסה מדויקת של המציאות, קבלת עצמי והזולת, ספונטניות, התרכזות בבעיה, צורך בפרטיות, עצמאות, רעננות בהערכות של חוויות, שכיחות רבה יותר של חוויות שיא, עניין חברתי מפותח, יחסים בין אישיים עמוקים, ערכים דמוקרטיים, חוש הומור שונה, יצירתיות.^{[דרוש מקור]}

ניתן לומר כי רוג'רס ומאסלו קשרו בין המונח נטייה להגשמה לבין אישיות אותנטית, קרי, אישיות אותנטית היא זו החותרת להגשים את עצמה – אם באמצעות היותה "מתפקדת במלואה" (לפי רוג'רס) או אם באמצעות "הגשמה עצמית".^{[דרוש מקור]}

תאוריות חברתיות

תיאורית ההגדרה העצמית היא מאקרו תאוריה על מוטיבציה ואישיות אנושית ומבוססת על הנטיות והצרכים הפסיכולוגים אשר עומדים בבסיס הבחירות שאנשים עושים ללא ההשפעה חיצונית. על פי התאוריה, ישנה הבחנה בין הנעה חיצונית להנעה פנימית אשר מסייעים לפרט להגדיר את עצמו, או במילים אחרות מסייעות לפרט להגדיר את "מה" שהוא בהתאם לבחירות שהוא עושה. חוקרי התאוריה הציעו שלושה צרכים עיקריים אשר עומדים בבסיס המוטיבציה של הפרט לפעול או ליזום התנהגות. לפי החוקרים, צרכים אלו כוללים: הצורך בכשירות, הצורך בחירות אישית והצורך בהשתייכות. צרכים אלה נחשבים לאוניברסליים, מולדים וחיוניים לבריאות הנפשית של האדם. על פי התאוריה, אנשים ייחשבו לאותנטיים כאשר פעולותיהם מבוססות על הנעה פנימית אך לעיתים גם מוגדרות כחלק מהנעה חיצונית (תלוי במידת ההשפעה החיצונית), להבדיל – ניכור מהעצמי או חוסר אותנטיות נקשר עם כישלון הפנמה, כישלון ההפנמה, לפי החוקרים קשור בסביבה המיידית (הורים) של הפרט ולא בהתפתחות החברתית שלו באופן כללי. לפיכך, אותנטיות היא תוצר של תמיכה בצרכים בסיסיים (כשירות, חירות אישית והשתייכות) עבור הפרט על ידי הסביבה המיידית.^{[דרוש מקור]}

לקריאה נוספת

• סיגד ר. (1975). אכזיסטנציאליזם. ביאליק, ירושלים
• נדלר א. (1994). אישיות תאוריה ומחקר. האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב
• וויניקוט ד. ו. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד, תל אביב
• מיטשל ס. א. (2007). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים, תל אביב
• מיטשל ס. א. ובלאק מ.ג. (2006). פרויד ומעבר לו. תולעת ספרים, תל אביב
• יאלום א. (2011). פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית. מאגנס, ירושלים

קישורים חיצוניים

• דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "אותנטיות", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות