בית עבאס – הבדלי גרסאות

'''הח'ליפות העבאסית''' (ב[[ערבית]]: '''الدولة العباسية''', בתעתיק מדויקמנוקד: '''אלדולהאַ־דַּ֫וְלַה אלעבאסיה(א)לְעַבַּّאסִ֫יַּה''', מילולית: "המדינה העבאסית", לפעמים – الخلافة العباسية '''אלחאַל־חִ'לאפהלַ֫אפַה אלעבאסיהאל־עַבַּّאסִ֫יַּה''') הייתה אימפריה ערבית-מוסלמית בהנהגת שושלת בית עבאס שהתקיימה בשטחים נרחבים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] וב[[צפון אפריקה]] בין שנת [[750]] לשנת [[1258]]. [[הח'ליפים לבית עבאס]] הביסו את שושלת הח'ליפים הקודמת של [[בית אומיה]] בשנת 750, והעבירו את בירת האימפריה מ[[דמשק]] ל[[בגדאד]] ולכן המדינה נודעה בהיסטוריה גם כ'''ח'ליפות בגדאד'''. בשנים הראשונות לקיומה בירת הח'ליפות הייתה [[כופה]] ומאוחר יותר עברה זמנית לתקופות קצרות לערים [[א-רקה|א־רקה]] ול[[סאמרא]], בהתאמה ב[[סוריה]] וב[[עיראק]] של ימינו. אחרי נפילת בגדאד בידי ה[[מונגולים]] ב-1258 הח'ליפות העבאסית שרדה רק כסמכות דתית סמלית ב[[קהיר]] בשנים 1261–1517, תחת חסות השליטים ה[[ממלוכים]] של [[מצרים]].

[[אל-עבאס]] היה דודו של [[מוחמד]], ואף על פי שכנראה לא [[המרת דת|התאסלם]] מעולם, הוא נחשב לאחד מידידיו הטובים. בנו [[אבן אל-עבאס|עבדאללה]] היה אחד ממקבצי ה[[חדית']] – התורההמקבילה האסלאמית ל[[תורה שבעל-פה המוסלמית]], אך כנראה היה חסר שאיפות פוליטיות. נינו של עבאס, [[מוחמד בן עלי אל-עבאסי]] היה פעיל בקרב תאים מהפכניים ב[[עיראק]] וצפון מערב [[ממלכת פרס|פרס]] שביקשו לנקום את רצח [[חוסיין (בן עלי)|חוסיין אבן עלי]] מייסד ה[[שיעה]]. העובדה שהיה גם נצר למשפחת הנביא וגם לוחם כנגד [[בית אומיה]] נתנה לו את מעמדו המיוחד. בתחילת הדרך העבאסים קיבלו את ברכתו של האימאם השיעי, [[ג'עפר א-צאדק]], שמצדו חשב שבהיות העבאסים גם הם מבני משפחת הנביא (אך לא שיעים) – הם מעוניינים להחזיר את השלטון לראוי לו ביותר. לרוע מזלו, העבאסים ניצלו את ברכתו כאסמכתא דתית שגייסה לצדם את השיעים, אך ברגע שעלו לשלטון הם ראו בא-צאדק ובשיעים כאיום והחלו לרדוף אותם אף יותר מאשר בימי האומיים.

בראשית הדרך בסיס כוחם של העבאסים היה במחוז [[ח'וראסאן]] שב[[ממלכת פרס|פרס]], שתושביו היו ערבים ופרסים, וסבלו קשות משלטונם של [[בני אומיה]]. כיוון שהמחוז שכן בגבול המזרחי של [[האימפריה המוסלמית]] הוא שימש לגיוס כספים וכוח אדם למלחמות הבלתי נגמרות עם עמי [[מרכז אסיה]] וה[[עמים טורקים|עמים הטורקים]]. בשנת [[745]] נשבע [[בכיר אבן מאהאן]], אחד ממנהיגי ח'וראסאן, אמונים ל[[אימאם]] [[אבראהים אבן מוחמד]] (בנו של [[מוחמד אל-באקר]]) אך זה הוצא להורג על ידי האומיים אחרי זמן קצר, ואת מקומו תפס אחיו [[אל ספאח]] שהוכתר בשנת [[749]] ל[[ח'ליפה]] הראשון לבית עבאס. אף על פי ש[[א-ספאח]] היה מנהיג חלש שמשל רק ארבע שנים ולא השתתף באופן ממשי בשלטון אלא שימש בעיקר כדמות ייצוגית, השושלת שיצר משלה ביד חזקה לפחות עד מותו של [[הארון אל א-רשיד]] בשנת [[809]].

אף על פי שבמובנים מסוימים שלטון בית עבאס הוא המשכו של שלטון [[בית אומיה]], ישנם מספריש הבדלים אחדים בין השושלות. בירת העבאסים הייתה ממוקמת בדרום-מרכז [[עיראק]], מרכז האוכלוסייה הגדול של העולם המוסלמי, בניגוד לאומיים שקבעו את בירותם במחוז הסורי הפחות מאוכלס. העברת הבירה לאזור העשיר והמאוכלס יותר בעיראק הקלה על השליטה באוכלוסייה, שהייתה מרוכזת כולה בתחום הצר שבין ה[[פרת]] ל[[חידקל]]. העברת מרכז האימפריה לעיראק גם איפשרה שיתוף של עמים מוסלמים לא ערבים בצבא ובפקידות הבכירה כמו [[פרסים]] ומאוחר יותר [[טורקים]], והפכה את האימפריה ליותר קוסמופוליטית.

במיסים הרבים שנגבו השתמש השלטון לבניית ארמונות ומוסדות ציבור עצומים בערי השלטון [[בגדאד]] ו[[סאמרא]], וכן לשדרוג מערכת תעלות המים מן ה[[פרת]] וה[[חידקל]]. מדיניות השלטון המרכזי יצרה שגשוג כלכלי חסר תקדים שכונה "תור הזהב של בית עבאס", והגיע לשיאו בימי הח'ליפה [[הארון אל א-רשיד]]. תור הזהב הגיע לקיצו עם פרוץ מלחמת הירושה בין בניו של הארון אל א-רשיד – [[אל-אמין]] ו[[אל-מאמון]].

התקופה האמצעית לשלטונו של בית עבאס מתאפיינת בחיזוק השלטון המרכזי על חשבון המחוזות, העברת הבירה לעיר [[סמראאסאמרא|סאמראא']], הכנסת פקידים וחיילים זרים במקום הערבים, וחיכוכים בין ה[[אסלאם שיעי|שיעים]] ל[[אסלאם סוני|סונים]].

עם מותו של הארון אל ראשידא-רשיד ב-809 מתחלקת למעשה האימפריה בין שלושת בניו: [[אל-אמין]], [[אל-מאמון]], ו[[אל-מעתצם]]. הארון אל ראשידא-רשיד נתן את השלטון בבגדאד לאל-אמין, את אל-מאמון שם בח'וראסאן ואת בנו הצעיר אל-מעתצם שלח ל[[הרי הטאורוס]] להילחם באימפריה הביזנטית. הארון אל ראשידא-רשיד קבע כי כאשר ימות אחד מבניו, ירשו האחרים את מקומו. אל-אמין, בניגוד לצוואת אביו, הכריז על בנו כיורשו לעתיד. הפרה זו של צוואת האב גררה מלחמת אחים בין מאמון לאמין (811). אל-מאמון גייס לעזרתו צבא ח'וראסאני בראשותו של טאהר בן-חוסיין, הביס את צבאותיו של אמין ושם מצור על בגדאד. אל-אמין נבגד על ידי צבאו (אבנאא אל-דולה), נרצח, ושערי בגדאד נפתחו לרווחה בפני אל-מאמון ב-813 (למעשה, אל-מאמון הוכרז כחליפה בבגדאד רק ב-819).

בשנת [[861]] נרצח הח'ליפה [[אל-מתוכל הראשון]] על ידי חייליו הטורקים שחששו משינויים שתכנן הח'ליפה לעשות בקצונה הבכירה. הרצח הביא לתשע שנות [[אנרכיה]], מרידות חיילים והתקוממויות של עבדים לשעבר מקבוצות אתניות אחרות כמו ה[[ברברים (קבוצה אתנית)|ברברים]] מ[[צפון אפריקה]] וה[[ארמנים]], ותקיפות מצד הביזנטים. כמו כן סבלה הח'ליפות מ[[מרד הזאנג']], מרד נרחב של עבדים אפריקאיים, וכן מהשתלטות [[שושלת טולון]] על [[מצרים]] ואחר כך ה[[לבנט]].

[[קובץ:Qadi Abbasid - Maqamat Harir 1237.jpg|שמאל|ממוזער|275px|[[מטיף]] למאמינים במסגד, וברקע הנסים השחורים שהיו הסממן המובהק ביותר לנוכחות העבאסית. איור מתוך המקאמה של [[אל-ח'רירי|אל-חרירי]], מאת אל-ואסטי, 1237]]

ב[[המאה ה-10|מאה ה-10]] סבל אזור ארצות הליבה של העולם המוסלמי (עיראק, סוריה חג'אז) מהזנחה כלכלית ומלחמות בלתי פוסקות, ואף [[האימפריה הביזנטית]] כבשה כמה חלקים מ[[מסופוטמיה]], לעומת זאת התפוררות שלטון בית עבאס הוביל לפיתוח כלכלי חסר תקדים של מחוזות שהיו מוזנחים מאז הכיבוש האסלאמי כמו [[אנטוליה]] באסיהב[[אסיה הקטנה]] ו[[פארס (מחוז)|פארס]] שבאיראן. גם בתחומי התרבות והאמנות תקופת חבר העמים מצטיינת בפריחה חסרת תקדים של התרבות האסלאמית בחלקים מסוימים של העולם המוסלמי. אנשי רוח כגון המשורר [[אבו אל-עלאא אל-מערי]], הרופא [[אבן סינא]], ה[[גאוגרף]] [[מוקדסי]] והיסטוריון [[אל-מסעודי]] הקדימו ב 500 שנה את תקופת ה[[רנסאנס]] באירופה הנוצרית.

הח'ליפות העבאסית זכתה ללגיטימציה בגין העובדה שמייסד השושלת [[אל-עבאס]] היה בן דודו של הנביא [[מוחמד]]. למרות זאת, במשך כל זמן שלטון העבאסים קיימו העבאסים יחסים אמביוולנטיים עם ענף אחר של משפחת הנביא: בני הח'ליפה [[עלי בן אבי טאלב|עלי]], בן-דודו של הנביא וחתנו, שבהם תמכו ה[[שיעים]]. בראשית שלטון בית עבאס שילם הח'ליפה קיצבה לצאצאי עלי וכך ניסה לקנות את תמיכת חסידיהם. עם זאת, הח'ליפים היו מעורבים לא אחת ברצח, במאסר ובהרעלת טוענים לכתר מצד משפחת הנביא. מדיניות זו צלחה חלקית כיוון שעוד בימיו של הח'ליפה [[אלמנצור]] פרצה מרידה של בני עלי שדוכאה בקלות. לאחר שהופסקו הקצבאות הללו בידי הח'ליפה [[אל-מעתצם]] ([[833]]-–[[842]]) חזרה והתגלעה האיבה בין שתי הקבוצות ביתר שאת, ולקראת סוף שלטונם של בני עבאס, ב[[המאה ה-10|מאה ה-10]], היא התפרצה כמלחמת אזרחים מלאה בין שיעים ל[[סונים]]. צעד פייסני כלפי השיעים ומתריס כלפי שליטי [[בית אומיה]] היה השימוש בתואר [[אימאם]] על ידי הח'ליפים מבית עבאס – תואר המבטא את מחויבות השלטון לתפקידו הדתי. היבט נוסף הוא השימוש בתארים דתיים בעלי הקשר שיעי, כמו אל-מהדי. למרות זאת בראייה היסטורית השיעים רואים את בני עבאס כשליטים לא לגיטימיים המתחזים למשפחת הנביא האמיתית.

בעיה נוספת בשושלת בית עבאס הייתה סידרי הירושה. בניגוד למרבית השושלות המערביות, בהן הבן הבכור הוא היורש הטבעי, לא היו בבית עבאס הסדרי ירושה קבועים, לכן לאחר מות הח'ליפה מונתה מועצה ([[שורא (אסלאם)|שורא]]) שהורכבה מן הפקידות המדינית הצבאית והדתית הבכירה והם בחרו את הח'ליפה הבא. מובן שמשמעותה של שיטה זאת הוא שאין יורש טבעי וזהו מתכון בטוח למלחמות ירושה כמו זאת שפרצה בין בניו של הארון אל א-רשיד, [[אל-אמין]] ו[[אל מאמון]] בשנת [[812]]. מלחמות אלו היו סיבה לאי יציבות כרונית שהחלישה את האימפריה.