בית עבאס – הבדלי גרסאות

| תמונה =

| שם בשפת המקור = ٱلْخِلافَةُ ٱلْعَبَّاسِيَّة‎ٱلْعَبَّاسِيَّة

| מוטו לאומי =

| המנון =

| קובץ המנון =

| קואורדינטות של הבירה =

| העיר הגדולה ביותר =

| שליטים בולטים =

| שטח בעבר =

| תאריך שטח בעבר =

| אחוז מים =

| דת =

| סימון מטבע =

| אזור זמן =

| סיומת אינטרנט =

| קידומת טלפון =

|דגל=AbbassidAbbasid banner.svg}}

'''הח'ליפות העבאסית''' (ב[[ערבית]]: '''الدولة العباسية''', בתעתיק מדויקמנוקד: '''אלדולהאַ־דַּ֫וְלַה אלעבאסיה(א)לְעַבַּّאסִ֫יַּה''', מילולית: "המדינה העבאסית", לפעמים -– الخلافة العباسية '''אלחאַל־חִ'לאפהלַ֫אפַה אלעבאסיהאל־עַבַּّאסִ֫יַּה''') הייתה אימפריה ערבית-מוסלמית בהנהגת שושלת בית עבאס שהתקיימה בשטחים נרחבים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] וב[[צפון אפריקה]] בין שנת [[750]] לשנת [[1258]]. [[הח'ליפים לבית עבאס]] הביסו את שושלת הח'ליפים הקודמת של [[בית אומיה]] בשנת [[750]], והעבירו את בירת האימפריה מ[[דמשק]] ל[[בגדאד]] ולכן המדינה נודעה בהיסטוריה גם כ'''ח'ליפות בגדאד'''. בשנים הראשונות לקיומה בירת הח'ליפות הייתה [[כופה]] ומאוחר יותר עברה זמנית לתקופות קצרות ללערים [[ראקהא-רקה|א־רקה]] ול[[סאמרא]], בהתאמה ב[[סוריה]] וב[[עיראק]] של ימינו. אחרי נפילת בגדאד בידי ה[[מונגולים]] ב-[[1258]] הח'ליפות העבאסית שרדה רק כסמכות דתית סמלית ב[[קהיר]] בשנים 1261–1517, תחת חסות השליטים ה[[ממלוכים]] של [[מצרים]].

[[אל-עבאס]] היה דודו של [[מוחמד]], ואף על פי שכנראה לא [[המרת דת|התאסלם]] מעולם, הוא נחשב לאחד מידידיו הטובים. בנו [[אבן אל-עבאס|עבדאללה]] היה אחד ממקבצי ה[[חדית']] – התורההמקבילה האסלאמית ל[[תורה שבעל-פה המוסלמית]], אך כנראה היה חסר שאיפות פוליטיות. נינו של עבאס, [[מוחמד בן עלי אל-עבאסי]] היה פעיל בקרב תאים מהפכניים ב[[עיראק]] וצפון מערב [[ממלכת פרס|פרס]] שביקשו לנקום את רצח [[חוסיין (בן עלי)|חוסיין אבן עלי]] מייסד ה[[שיעה]]. העובדה שהיה גם נצר למשפחת הנביא וגם לוחם כנגד [[בית אומיה]] נתנה לו את מעמדו המיוחד. בתחילת הדרך העבאסים קיבלו את ברכתו של האימאם ה[[שיעה|שיעי]]השיעי, [[ג'עפר א-צאדק]], שמצדו חשב שבהיות העבאסים גם הם מבני משפחת הנביא (אך לא שיעים) -– הם מעוניינים להחזיר את השלטון לראוי לו ביותר. לרוע מזלו, העבאסים ניצלו את ברכתו כאסמכתא דתית שגייסה לצדם את השיעים, אך ברגע שעלו לשלטון הם ראו בא-צאדק ובשיעים כאיום והחלו לרדוף אותם אף יותר מאשר בימי האומיים.

בראשית הדרך בסיס כוחם של העבאסים היה במחוז [[ח'וראסאן]] שב[[ממלכת פרס|פרס]], שתושביו היו ערבים ופרסים, וסבלו קשות משלטונם של [[בני אומיה]]. כיוון שהמחוז שכן בגבול המזרחי של [[האימפריה המוסלמית]] הוא שימש לגיוס כספים וכוח אדם למלחמות הבלתי נגמרות עם עמי [[מרכז אסיה]] וה[[עמים טורקים|עמים הטורקים]]. בשנת [[745]] נשבע [[בכיר אבן מאהאן]], אחד ממנהיגי [[ח'וראסאן]], אמונים ל[[אימאם]] [[אבראהים אבן מוחמד]] (בנו של [[מוחמד אל-באקר]]) אך זה הוצא להורג על ידי האומיים אחרי זמן קצר, ואת מקומו תפס אחיו [[אל ספאח]] שהוכתר בשנת [[749]] ל[[ח'ליפה]] הראשון לבית עבאס. אף על פי ש[[א-ספאח]] היה מנהיג חלש שמשל רק ארבע שנים ולא לקחהשתתף חלקבאופן ממשי בשלטון אלא שימש בעיקר כדמות ייצוגית, השושלת שיצר משלה ביד חזקה לפחות עד מותו של [[הארון אל א-רשיד]] בשנת [[809]].

אף על פי שבמובנים מסוימים שלטון בית עבאס הוא המשכו של שלטון [[בית אומיה]], ישנם מספריש הבדלים אחדים בין השושלות. בירת העבאסים הייתה ממוקמת בדרום-מרכז [[עיראק]], מרכז האוכלוסייה הגדול של העולם המוסלמי, בניגוד לאומיים שקבעו את בירותם במחוז הסורי הפחות מאוכלס. העברת הבירה לאזור העשיר והמאוכלס יותר בעיראק הקלה על השליטה באוכלוסייה, שהייתה מרוכזת כולה בתחום הצר שבין ה[[פרת]] ל[[חידקל]]. העברת מרכז האימפריה לעיראק גם איפשרה שיתוף של עמים מוסלמים לא ערבים בצבא ובפקידות הבכירה כמו [[פרסים]] ומאוחר יותר [[טורקים]], והפכה את האימפריה ליותר קוסמופוליטית.

במיסים הרבים שנגבו השתמש השלטון לבניית ארמונות ומוסדות ציבור עצומים בערי השלטון [[בגדאד]] ו[[סאמרא]], וכן לשדרוג מערכת תעלות המים מן ה[[פרת]] וה[[חידקל]]. מדיניות השלטון המרכזי יצרה שגשוג כלכלי חסר תקדים שכונה "תור הזהב של בית עבאס", והגיע לשיאו בימי הח'ליפה [[הארון אל א-רשיד]]. תור הזהב הגיע לקיצו עם פרוץ מלחמת הירושה בין בניו של [[הארון אל א-רשיד]] -– [[אל-אמין]] ו[[אל-מאמון]].

== התקופה האמצעית בחליפות בית עבאס (816 - 937816–937)==

התקופה האמצעית לשלטונו של בית עבאס מתאפיינת בחיזוק השלטון המרכזי על חשבון המחוזות, העברת הבירה לעיר [[סמראאסאמרא|סאמראא']], הכנסת פקידים וחיילים זרים במקום הערבים, וחיכוכים בין ה[[אסלאם שיעי|שיעים]] ל[[אסלאם סוני|סונים]].

עם מותו של הארון אל ראשידא-רשיד ב-809 מתחלקת למעשה האימפריה בין שלושת בניו: [[אל-אמין]], [[אל-מאמון]], ו[[אל-מעתצם]]. הארון אל ראשידא-רשיד נתן את השלטון בבגדאד לאל-אמין, את אל-מאמון שם בח'וראסאן ואת בנו הצעיר אל-מעתצם שלח ל[[הרי הטאורוס]] להילחם באימפריה הביזנטית. הארון אל ראשידא-רשיד קבע כי כאשר ימות אחד מבניו, ירשו האחרים את מקומו. אל-אמין, בניגוד לצוואת אביו, הכריז על בנו כיורשו לעתיד. הפרה זו של צוואת האב גררה מלחמת אחים בין מאמון לאמין (811). אל-מאמון גייס לעזרתו צבא ח'וראסאני בראשותו של טאהר בן-חוסיין, הביס את צבאותיו של אמין ושם מצור על בגדאד. אל-אמין נבגד על ידי צבאו (אבנאא אל-דולה), נרצח, ושערי בגדאד נפתחו לרווחה בפני אל-מאמון ב-813 (למעשה, אל-מאמון הוכרז כחליפה בבגדאד רק ב-819).

היתרון שבשימוש בעבדים לוחמים הוא נאמנותם המוחלטת לשליט, אך עם זאת, אליה וקוץ בה, שכן על מנת לשמור על נאמנותם המוחלטת של חייליו הוא נאלץ לבודדם מהאוכלוסייה. אל-מעתצם אף הקים עיר בירה חדשה, [[סאמרא]]א (سامراء, שמה נובע מהמשפט سر من رأى -– "הרואה אותה שמח"), ובה הוא שיכן את כל הלוחמים ואת חצר הח'ליפה. כמו כן נאסר על הלוחמים להתרועע עם האוכלוסייה המקומית. בידוד החיילים היה כה מוחצן עד כי הובאו נשים במיוחד בשבילם מאזורי הספר, והשידוכים נעשו על ידי ה[[חהח'ליפה]] עצמו. חסרונות השיטה הפכו לחולשות העיקריות שיאפיינו את השלטון הערבי למשך מעל 1,000 שנה. השימוש בעבדים לתפקידים בכירים בשלטון מנע כל אפשרות להתפתחות [[אליטה]] לגיטימית. הצבא, שהיה כלי חשוב לניידות חברתית, הפך בהדרגה לנחלתם של עבדים חסרי קשרים חברתיים, עד שהצבא והפקידות השלטונית כולה הפכו זרים לגמרי לציבור הערבי.

כפועל יוצא ממדיניותו של [[אל-מעתצם]] לנתק את הערבים מן השלטון, ביטל ה[[חהח'ליפה]] את הקצבאות שניתנו לצאצאי המשפחות הערביות המכובדות שהפיצו את האסלאם בסמוך לתקופת [[מוחמד]], והגביל את הקצבאות לאנשי צבא בפועל בלבד. מדיניות זאת גרמה לסכסוכים קשים עם המשפחות הוותיקות, ובראשם בני הח'ליפה עלי, ותומכיהם השיעים.

בשנת 841 נפל אל מעתצם למשכב. רופאו האישי מת שנה קודם לכן, ומטפלו החדש לא עקב אחר הטיפול המקובל, מה שהחמיר את מחלתו של ה[[חהח'ליפה]] והביא לבסוף למותו ב-842.

בשנת [[861]] נרצח ה[[חהח'ליפה]] [[אל-מתוכל הראשון]] על ידי חייליו הטורקים שחששו משינויים שתכנן הח'ליפה לעשות בקצונה הבכירה. הרצח הביא לתשע שנות [[אנרכיה]], מרידות חיילים והתקוממויות של עבדים לשעבר מקבוצות אתניות אחרות כמו ה[[ברברים (עםקבוצה אתנית)|ברברים]] מ[[צפון אפריקה]] וה[[ארמנים]], ותקיפות מצד הביזנטים. כמו כן סבלה הח'ליפות מ[[מרד הזאנג']], מרד נרחב של עבדים אפריקאיים, וכן מהשתלטות [[שושלת טולון]] על [[מצרים]] ואחר כך ה[[לבנט]].

עם עלייתו לשלטון של הח'ליפה [[אל-מואפק]] בשנת [[875]] תמה האנרכיה והמדינה חזרה לשלם את משכורת הצבא. יחד עם זאת, נדרשו עשורים לבית עבאס להחזיר לשלטונו את השטחים הרבים שאבדו לו בזמן האנרכיה. עם זאת מימון הצבא הפך לנטל קשה על המדינה עד שלא נותרו די תקציבים פנוים לשיפור התשתיות הציבוריות, בעיקר זו של תעלות ההשקיה היוצאות מן החידקל.

[[קובץ:Qadi Abbasid - Maqamat Harir 1237.jpg|שמאל|ממוזער|275px|[[מטיף]] למאמינים במסגד, וברקע הנסים השחורים שהיו הסממן המובהק ביותר לנוכחות העבאסית. איור מתוך המקאמה של [[אל-ח'רירי|אל-חרירי]], מאת אל-ואסטי, 1237]]

סופה של האימפריה העבאסית ככוח של ממש התרחש לאורך תקופה ארוכה, במהלכה קבוצות שונות של [[שכירי חרב]] נלחמו עד להחרבתו של סואד- – האזור החקלאי שסביב בגדאד. סימלו של החורבן הוא הרס תעלת נהואן שהשקתה את רוב ה[[סואד]] במהלך לחימה בין המצביאים [[אבן ראאק]] ו[[בג'כם]]. משמעות הרס התעלה היה הרס החקלאות ויוצא מכך הרס יכולתו של כל שלטון מבגדאד לגבות מס לקיומו.

עם החלשות השושלת עלו מספר שושלות [[נוודים]] ומכובדים מקומיים כמו [[בני עקיל]], ה[[בויהים]], ה[[חמדאנים]], ה[[קרמטים]], ה[[השושלת הפאטמית|פאטימים]] ועוד. שושלות אלו יסדו מדינות שהתקיימו מספר עשורים שלאחריהן פורקו וחולקו בין מדינות שכנות. ה[[בויהים]]הבויהים אף הקימו מלוכה בסגנון פרסי בבגדאד לצד הח'ליפה.

ראשית, שפת השלטון בכל המדינות החדשות הייתה ערבית- – גם במדינות שאינן ערביות, כמו אלו שצצו בפרס, [[ארמניה]] וכורדיסטן, שפת השלטון נותרה ערבית. כמו כן, הערבית כשפת ממשל אפשרה לפקידים רמי דרג לעבור בין מדינה למדינה ולהמשיך לבצע את עבודתם ללא מגבלה.

שלישית, מבחינה כלכלית המדינות החדשות לא הציבו הגבלות על תנועה של סחורות או בני אדם. כך נשאר העולם המוסלמי יחידה כלכלית וחברתית אחת.

רביעית, כוחם הצבאי של מדינות החבר התבסס על צבאות קטנים של עבדים לוחמים הנקראים "[[ע'למאן]]" (החל מן המאה ה-11 נקראו החיילים האלה [[ממלוכים]]). חיילים אלו, לרוב ממוצא טורקי, לעיתים קרובות לא דברו ערבית ולא היו מעורבים בחיי יום יום של התושבים המקומיים. בכך נותקו המוני העם מן המחלוקות הצבאיות בן השליטים. מכאן, שלמרות המלחמות בין המדינות השונות, לא הייתה איבה בין התושבים המקומיים. אף על פי שהע'למאן היו לרוב ממושמעים מאוד וחסרי אידאולוגיות עצמאיות הסכנה שבהעסקתם הייתה אי תשלום משכורתם -– במקרים מסוימים אי תשלום סדיר עלול היה לגרום למרידה.

ב[[המאה ה-10|מאה ה-10]] סבל אזור ארצות הליבה של העולם המוסלמי (עיראק, סוריה חג'אז) מהזנחה כלכלית ומלחמות בלתי פוסקות, ואף [[האימפריה הביזנטית]] כבשה כמה חלקים מ[[מסופוטמיה]], לעומת זאת התפוררות שלטון בית עבאס הוביל לפיתוח כלכלי חסר תקדים של מחוזות שהיו מוזנחים מאז הכיבוש האסלאמי כמו [[אנטוליה]] באסיהב[[אסיה הקטנה]] ו[[פארס (מחוז)|פארס]] שבאיראן. גם בתחומי התרבות והאמנות תקופת חבר העמים מצטיינת בפריחה חסרת תקדים של התרבות האסלאמית בחלקים מסוימים של העולם המוסלמי. אנשי רוח כגון המשורר [[אבו אל-עלאא אל-מערי]], הרופא [[אבן סינא]], ה[[גאוגרף]] [[מוקדסי]] והיסטוריון [[אל-מסעודי]] הקדימו ב 500 שנה את תקופת ה[[רנסאנס]] באירופה הנוצרית.

הח'ליפות העבאסית זכתה ללגיטימציה בגין העובדה שמייסד השושלת [[אל-עבאס]] היה בן דודו של הנביא [[מוחמד]]. למרות זאת, במשך כל זמן שלטון העבאסים קיימו העבאסים יחסים אמביוולנטיים עם ענף אחר של משפחת הנביא: בני ה[[חהח'ליפה]] [[עלי בן אבי טאלב|עלי]], בן-דודו של הנביא וחתנו, שבהם תמכו ה[[שיעים]]. בראשית שלטון בית עבאס שילם ה[[חהח'ליפה]] קיצבה לצאצאי עלי וכך ניסה לקנות את תמיכת חסידיהם. עם זאת, הח'ליפים היו מעורבים לא אחת ברצח, במאסר ובהרעלת טוענים לכתר מצד משפחת הנביא. מדיניות זו צלחה חלקית כיוון שעוד בימיו של ה[[חהח'ליפה]] [[אלמנצור]] פרצה מרידה של בני עלי שדוכאה בקלות. לאחר שהופסקו הקצבאות הללו בידי ה[[חהח'ליפה]] [[אל-מעתצם]] ([[833]]-–[[842]]) חזרה והתגלעה האיבה בין שתי הקבוצות ביתר שאת, ולקראת סוף שלטונם של בני עבאס, ב[[המאה ה-10|מאה ה-10]], היא התפרצה כמלחמת אזרחים מלאה בין [[שיעים]] ל[[סונים]]. צעד פייסני כלפי ה[[שיעים]]השיעים ומתריס כלפי שליטי [[בית אומיה]] היה השימוש בתואר [[אימאם]] על ידי הח'ליפים מבית עבאס -– תואר המבטא את מחויבות השלטון לתפקידו הדתי. היבט נוסף הוא השימוש בתארים דתיים בעלי הקשר שיעי, כמו אל-מהדי. למרות זאת בראייה היסטורית ה[[שיעים]]השיעים רואים את בני עבאס כשליטים לא לגיטימיים המתחזים למשפחת הנביא האמיתית.

בעיה נוספת בשושלת בית עבאס הייתה סידרי הירושה. בניגוד למרבית השושלות המערביות, בהן הבן הבכור הוא היורש הטבעי, לא היו בבית עבאס הסדרי ירושה קבועים, לכן לאחר מות ה[[חהח'ליפה]] מונתה מועצה ([[שורא (אסלאם)|שורא]]) שהורכבה מן הפקידות המדינית הצבאית והדתית הבכירה והם בחרו את הח'ליפה הבא. מובן שמשמעותה של שיטה זאת הוא שאין יורש טבעי וזהו מתכון בטוח למלחמות ירושה כמו זאת שפרצה בין בניו של [[הארון אל א-רשיד]], [[אל-אמין]] ו[[אל מאמון]] בשנת [[812]]. מלחמות אלו היו סיבה לאי יציבות כרונית שהחלישה את האימפריה.